כל מה שחשוב ויפה
טל מסלבי, תגובת מצהר חושית עצמאית (ASMR). צילום: דוד עמיאל
טל מסלבי, תגובת מצהר חושית עצמאית (ASMR). צילום: דוד עמיאל

ASMR: ממוזיאון העיצוב של לונדון ועד למחלקה לעיצוב אופנה בשנקר

תערוכה חדשה במוזיאון העיצוב של לונדון עוסקת בתופעה החושית שסחפה אחריה מיליוני אנשים בעולם. במקום שבו היא נכשלת ביצירת חוויה, הצליח טל מסלבי מהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר לייצר אמירה מעניינת על דור, על לבוש ועל גבריות

כשיצאתי ממוזיאון העיצוב של לונדון בחודש שעבר, סיפרתי לחברה שביקרתי בתערוכה על ASMR. לא היה לה מושג על מה אני מדבר. הצעתי לה ׳תשאלי את הבת שלך, היא בטוח יודעת מה זה׳. מאוחר יותר באותו יום היא שלחה לי הודעה בווטסאפ: ״אל תשאל, היא מכורה לזה. לא היה לי מושג״.

על הפער הגילאי הזה הייתה אמורה לגשר התערוכה Weird Sensation Feels Good: The World of ASMR; או בתרגום חופשי – שלא מצליח להעביר את כפל המשמעות של sensation – תחושה מוזרה שמרגישה טוב: העולם של אסמר.

ASMR, ראשי התיבות של Autonomous Sensory Meridian Response (ובתרגום לעברית שגם הוא לא מצליח להיות ברור עד הסוף: תגובת מצהר חושית עצמאית) – היא תופעת רשת חובקת עולם, שצימחה בעשור פלוס האחרון קהילה מקוונת של מיליוני אנשים, שחווים תחושה פיזית של אופוריה או רוגע עמוק, לפעמים עקצוץ בגוף, המופעלים כתוצאה מגירויים טקטילים וקוגניטיביים – צליל, מגע ותנועה. אפילו גל גדות העניקה למגזין W ״ראיון אסמר״ בלחשושים (עם במבה!) על תפקידה בסרט וונדרוומן.

צמרמורת אסתטית

התערוכה במוזיאון העיצוב של לונדון, שיתוף פעולה עם ArkDes (המרכז הלאומי של שוודיה לאדריכלות ועיצוב), מנסה להוציא את עולם האסמר מחוץ למסך אל המרחב הפיזי. היא עושה זאת בעזרת תצוגה שנועדה קודם כל להסביר את התופעה, מה היא כוללת ואיך היא צמחה.

במקביל, היא מבקשת לעורר אצל המבקרים את אותן תחושות פיזיות, בין אם באמצעות עבודות שנועדו לצפיה, שצריך לשמוע אותן, או פשוט למשש אותן. וההתנגשות בין שתי השאיפות – החינוכית והחווייתית, הלהסביר וליצור חוויה חושית – היא זו שמונעת ממנה להפוך לחוויה בפני עצמה, כזו שזוכרים גם אחרי הביקור במוזיאון.

זו לא תערוכה גדולה במיוחד. בכניסה לתערוכה מוצג מילון מונחים שימושי, עם מונחים כמו ASMRtist (מי שיוצר.ת יצירות אסמר), Frisson (תחושת ״צמרמורת אסתטית״) או Misophonia (אנשים שיש להם רגישות יתר לצלילים נפוצים כמו נשימה או לעיסה). לצידם מוצגים סרטוני וידאו של ״אסמר חזותי״: צינור תלת־ממדי שנפרס לפרוסות, טבעות עם טקסטורות שמתפתלות ללא הרף לתוך עצמן, או מה שנראה כמו תירס מתרחב ומתכווץ.

התערוכה במוזיאון העיצוב לונדון. צילומים: אד ריב

התערוכה במוזיאון העיצוב לונדון. צילומים: אד ריב

בסמוך מוקדש חדר קטן לעבודותיו של הצייר האמריקני המנוח בוב רוס, שמציג פרקים של תוכנית הטלוויזיה שלו The Joy of Painting כ״אסמר לא מכוון״ (unintentional ASMR); כלומר, וידאו או סאונד שמייצרים תחושה של אסמר, אך לא נוצרו בכוונה תחילה כדי לייצר את התחושה הזו, ורק בדיעבד אפשר לזהות בהם איכויות ״אסמריות״.

בהמשך מוצגת סדרת קליפים שיצרו ביוטיוב יוצרי אסמר, שזכו למאות מיליוני צפיות; לשון מכאנית מגומי (בשם ״התחושה הזו/הצמא הבלתי ניתן למדידה״), שמחקה תנועות ליקוק וטפטוף של רוק סינתטי; ומיצבים אינטראקטיביים שבהם המבקרים יכולים (לנסות) ליצור תוכן אסמר משלהם, על ידי הברשת מיקרופונים או שימוש בשקיות בד ליצירת אפקט סאונד הולם. בחלקה האחרון והמרכזי של התערוכה נבנתה זירה שמזמינה את המבקרים להשתרע על כריות, לצפות ולהאזין במבחר עבודות אסמר – כאלו שנוצרו במיוחד וכאלו שלא.

Is It Cake?

כמה שבועות לאחר שביקרתי בתערוכה, צפיתי בתצוגת הבוגרים של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שנערכה בשבוע שעבר. אחד הפרויקטים הבולטים בה עסק אף הוא באסמר: ״תגובת מצהר חושית עצמאית״ של טל מסלבי (בהנחיית עידית ברק). ״אנחנו חיים על התווך בין הממשי לווירטואלי, בין היכולת לגעת ולחוש, ובין אי היכולת לעשות זאת״, אומר מסלבי: ״החומרים שאיתם אנחנו באים במגע הופכים יותר ויותר חלקים וחסרי משישות״.

העיסוק של מסלבי באסמר בלימודים החל בשנה ג׳ בקורס עור שהונחה על ידי יוסי קצב ושלומי ענתבי, ובו יצר גופיית סבון שביקש מהמצולם לשפשף על גופו. מאז המשיך וחקר את הנושא, עד שבדקה אחת, פחות או יותר, שסיכמה עבודה ולימודים של ארבע שנים, הצליח לתפוס בצורה מדויקת כל כך את רוח התקופה, ולנסח קול של דור: מהנעליים דמויות העוגה שחורכות את האינטרנט ורציתי את כולן (עם רפרנס מובהק ללהיט של נטפליקס, Is It Cake), ועד אחרון הפרטים בקולקציה החכמה, מעוררת המחשבה וההשראה – שכל פריט בה נראה אחרת, אבל שבאופן מפתיע מצליחה לייצר שפה קוהרנטית ואמירה מעניינת על דור, על לבוש ועל גבריות.

טל מסלבי // תגובת מצהר חושית עצמאית (ASMR)

מתוך תצוגת האופנה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. צילומים: רפי דלויה

כשהוא מבקש מהלובש ״לחזור ולהרגיש״, מסלבי מצהיר על העיסוק שלו בצורך האנושי במגע, באינטראקציה, ואולי אפילו באחיזה במציאות, מתוך התבוננות על הקלות שבה ויתרנו על חושינו במעבר לחיים דיגיטליים. השפה הוויזואלית שבנה שואבת השראה מיוצרי תכני האסמר, שמבחינתו מציעים חוויה סינתטית.

הוא השתמש בחומרים טקסטילים כמו ג׳ינס ועור לצד סיליקון, שוקולד וציפורניים מלאכותיות; הצבעוניות נעה על מנעד שבין הגנרי והמוכר לפנטסטי וההיפר מפולטר; והתוצאה, כפי שהוא מגדיר אותה, היא קולקציית גברים אוונגרדית עם מבט הומוריסטי וביקורתי על העולם.

לא בכדי הדבר הראשון שעשיתי פחות או יותר לאחר התצוגה היה להזמין אותו להציג את הקולקציה בתערוכת האופנה שאני אוצר ביחד עם מאיה ארזי בבית האמנים בתל אביב בחודש ספטמבר הקרוב (יש למה לחכות). 

מרחב לאיטיות, רכות ומתיקות

בריאיון למגזין העיצוב המקוון דזין, הסביר ג׳יימס טיילור־פוסטר, אוצר התערוכה במוזיאון העיצוב לונדון, שבסופו של דבר ״ASMR מנסה לשכפל מגע. אתה מקשיב למישהו לוחש דרך אוזניות באוזן, זה כמעט כאילו הוא נוגע בך״.

גם טיילור־פוסטר כורך את הפופולריות הגוברת של התנועה בהתפתחות המהירה של האינטרנט, הטלפונים החכמים והמדיה החברתית, ואומר שבעולם שמתאפיין במהירות ובחרדה, דווקא האיטיות חשובה ביכולת שלה לספק את האינטימיות החסרה. 

״אסמר יכול לספק לאנשים הקלה ורוגע בעולם מהיר והייפר־מקושר״, הוא מדגיש. ״הוא לוקח את כל מה שנועד להפוך את חיינו ליעילים ומהירים יותר, וחוצב בתוכו מרחב לאיטיות, רכות ומתיקות. אני חושב שכל השאלות האלה של מבט והקשבה מקרוב הולכים להיות חשובים עוד יותר עבור מעצבים בשנים הקרובות״.

בניגוד לתערוכה במוזיאון העיצוב של לונדון, שלא השכילה לנצל עד הסוף את הפורמט של תערוכה, ניכר שמסלבי ידע לנצל את הפלטפורמות השונות ואת המעבר בין פורמטים – של אינסטגרם ושל תצוגה אופנה. ״במחשבה על בגדים כיום אני סבור שבגדים נמצאים בצומת שבין הממשי לווירטואלי, בין היכולת לגעת ולחוש את הבגד, ובין האי יכולת לעשות זאת. והספקטרום הזה הוביל את המחקר הוויזואלי והחומרי שלי.

״המעבר לחיים דיגיטליים הביא אתו הפקעה של החושים שלנו, אנחנו לא נוגעים בכלום (חוץ ממסכים שטוחים), הכל נעשה חלק יותר ויותר. אני סבור שהרצון והמוטיבציה של בני האדם – לחוש, להרגיש, לחוות – מתורגם כיום לתופעות שונות שאינן הדבר ׳האמיתי׳, ומה שאסמר עושה הוא פיצוי חושי בעולם הווירטואלי״.

מסלבי לא מסתפק בכך ומחבר בין האסמר לתופעה אחרת של הרס חפצים: חיתוך סבון בסכין יפנית, מחיצת נרות במכונות של מפעלים, המסת אודמים, דריסת צעצועים ועוד. ״כל אלה ועוד אמורים לגרום לצופה לתחושת סיפוק. הסרטונים הם בדרך כלל הרס קטן ומסודר, הרס שתוכנן מראש; הרס שגורם לך לרצות לגעת ולהתלכלך, לחוש את החומר. והטקסטורה של ההרס גורמת לנו את תחושת האסמר, את העקצוץ הזה״. 

אבל מה זה אומר שאנחנו מסתפקים ומסופקים בצפייה מהצד מבלי לקחת חלק בפעולה עצמה? שאנשים מעדיפים לצפות בנערה מסרקת את שערה מול מיקרופון, מלסרק את עצמנו או בן אדם קרוב אלינו? ואיך כל זה קשור לאופנה?

״בתהליך המחקר שלי תופעת האסמר עוררה בי הרבה מחשבות על היכולת – או אי־היכולת – של בגדים לספק ללובש חווית מגע; על האופן שבו בגד נוגע בגוף אינו מספק חווית מגע מיוחדת ללובש.ת. הפוטנציאל שטמון בין הלובש.ת לבגד לא ממומש: האם בגד יכול להחזיר ללובש פונקציות של מגע וחושים בכלל?

״ובמקביל, המחשבה על העובדה שבגדים ׳הולכים ונעלמים׳, שהם הופכים לדיגיטליים ונעשים שטוחים מאי פעם, הובילה אותי לחשוב על הספקטרום; על החבל הדק שבין הבגד שלא קיים לבגד שרק ארצה לגעת בו; על המציאות הסוריאליסטית שנוצרה ומורגשת בחיי, קיום שאינו ברור, התחושה ׳הלא אמיתית׳ וחוסר האחיזה במציאות הולכת וגוברת״.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אורית

    אופנה ? מרוב רצון להיות מיוחדים הבגדים נראים כמו פח אשפה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden