כל מה שחשוב ויפה
קולקטיב טארינג פדי, הציור הענק שהוסר בטענות לאנטישמיות
דוקומנטה 15 בקאסל. קולקטיב טארינג פדי, צדק לעם, הציור שהוסר בטענות לאנטישמיות. צילום: חגית פלג רותם

דוקומנטה 15 בקאסל: עולם חדש ומבולבל

אסם האורז השיתופי, מעגלי שיח ואג׳נדות, אנטישמיות ושערוריות. אוצרי הדוקומנטה הביאו עימם שפע רעיונות לא מבושלים ומעט מדי אמנות

התפטרותה של מנהלת הדוקומנטה בקאסל לאחרונה, רשמה עוד שיא בגל התקלות שפוקדות את האירוע מאז פתיחתו ב-18 ביוני. קדמו לכך האשמות על שילוב אמנים חברי BDS, הסרת עבודה מרכזית בטענות לאנטישמיות, נטישת אמנים שהרגישו שלא מתנהל דיון רציני בעקבות קונפליקטים שעלו מהעבודות. ליתר דיוק – ששום דבר לא ממש מנוהל שם, אלא יותר זורם באקראיות. כזו שעשויה להיראות נינוחה ומגניבה או מסעירה ומאפשרת, או להיתפס כמרושלת וחסרת מיקוד.

השערוריה האנטישמית (שכנראה נבעה מבורות יותר מאשר משנאה) הסיטה את תשומת הלב מהר מדי מהדבר עצמו – מהתכנים של הדוקומנטה, או ליתר דיוק היעדרם; מההחלטות האוצרותיות, שבראשן כנראה ההחלטה לא להחליט, לא להשליט מרות, פתיחות עד לחוסר סינון מוחלט. והתוצאה – גיבוב של חומרים שנראים כמוכנים לפשיטת החוג לאמנות בקייטנה, ומיעוטם ראוי להיכלל בתערוכה בינלאומית בקנה מידה של הדוקומנטה.

הצופים מוזמנים למצוא את דרכם בין מיצבים מזדמנים וחללי פופ־אפ הפזורים ברחבי העיר, להשתהות ולהשתתף במשחקי חברה, בשיחה, ברביצה וצפייה בסרטים, בסדנאות כתיבה יוצרת, משחקי תיאטרון ויצירה מכל הבא ליד. או לא.

Make Friends, Not Art

הגעתי לקאסל בעיצומו של גל חום. לא התנאים האידאליים ל״טור הגדול״ באירופה, שבו משייטים להם אנשי עולם האמנות האנינים בין הביאנלה בוונציה (איטליה), היריד המסחרי ארט באזל (שווייץ) והדוקומנטה בקאסל (גרמניה), בשנים הנדירות שבהן שלושת הכוכבים הללו מסתדרים יפה בשורה, כמו השנה. נדירות היא מטבע קשה בעולם האמנות, וההחלטה לקיים אירוע אחת לחמש שנים היא אחת הסיבות ליוקרתה של הדוקומנטה. האיכות של העבודות – גם הניסיוניות שבהן, כמו יער האלונים של יוזף בויס, אירוח 1,000 סינים של איי ווייוויי ועוד – היא סיבה נוספת.

דוקומנטה Dan Perjovshi

דוקומנטה 15, Dan Perjovshi. צילום: Nicolas Wefers

הארכיונים השחורים. צילום: Frank Sperling

הארכיונים השחורים. צילום: Frank Sperling

RASAD, Food Objects

בבאזל מצאתי עסקים כרגיל, אך בקאסל, בסוף השבוע של פתיחת התערוכה, נקלעתי לאווירה של מסיבת רעים מיוזעת, של המשתתפים שהתכנסו לבירה קרה בצל העצים, ובחללים הותירו עבודות לא מהוקצעות; לא גמורות; חלקן לא משולטות. מה שנראה כמו תקלה זמנית בהיכל הדוקומנטה, נמשך בביקור בפרידריכנאום, והתגלה כחלק מהשיטה הכאוטית, במרכז המבקרים של הדוקומנטה (רורוהאוס) – חנות כלבו לשעבר, שהפכה לחלל רב תכליתי: משרד כרטיסים, חלל תצוגה, חנות המוזיאון, מטבח, איזור מנוחה.

בחיפוש אחר התכנים פגשתי עוד ועוד טקסטים וכותרות במעין־גרפיטי על הקירות. תרשימי זרימה המיועדים להמחיש את היכולת לשתף ידע, ללמוד כל דבר, מכל אחד. בקומה השלישית של הפרידיכנאום אפשר לשבת לקרוא בספריית הארכיון השחור; ללמוד להרכיב כסאות מאולתרים; בקומת הקרקע אפשר לשחק עם הילדים של כולם, במעין מרחב שיתופי שהוקם ביוזמה של אחת האמניות; במקום אחר אפשר לבשל ביחד ואפילו ״לישון בסלון״, כפי שמסבירים האורחים שהפכו למארחים.

את האמנות היה קשה לאתר. מה שנראה כמו עבודה בתהליך התגלה כ…עבודה בתהליך. במכוון. אירוע מתגלגל שלא אמור להסתיים בתוצרים כלשהם, חלילה לא יצירות אמנות שיוצגו להנאת המבקרים או לתאוות האספנים. Make Friends, Not Art היא אחת הסיסמאות של אוצרי הדוקומנטה ה־15.

טלי תמיר: ״אני לא חושבת שזה בוסרי, להיפך. זה כל כך מעוגן בחיים. לא באנו עם התוצר האמנותי, באנו עם רעיונות ותהליכים והקצוות פתוחים. אני שמה לרגע את הנרקיסיזם המערבי שלי בצד, אני מוותרת על הצורך לעמוד ולהתפעל מיצירות אמנות״

לומבונג – אסם האורז השיתופי של קהילות איכרים במרחב הכפרי של אינדונזיה, שימש כמקור השראה עיקרי לחברי קולקטיב רואנגרופה מאינדונזיה, שהוזמן לאצור את הדוקומנטה ה־15 בקאסל. בלומבונג מאחסנות משפחות האיכרים את היבולים, והוא משמש לרווחת הכלל, להיערכות לשנים קשות ולתמיכה בנזקקים בשעת הצורך. זהו דימוי יפה וראשוני לשיתוף פעולה ומשאבים, לכלכלה מיטיבה ולדאגה לזולת, דרך צרכי הקיום הבסיסיים ביותר, דרך האוכל.

רואנגרופה (Ruangrupa) היא קבוצה אמנותית שפועלת בג׳קרטה מאז שנת 2000, ומונה מספר משתנה של 9-11 חברים. את דימוי האסם המטפורי הם מאמצים ומעבירים לדוקומנטה בקאסל, גרמניה – מאירועי האמנות החשובים בעולם. אולם המעבר מיבולי האורז לשדה האמנות העולמי אינו פשוט. הוא מתחיל בדרישה להשיל מעלינו ידע קודם. השנה, אומרים האוצרים, זוהי לא דוקומנטה 15, זהו לומבונג 1.

ההגדרה הזו, על דרך השלילה, היא נקודה חשובה. יותר קל להגדיר את המתחולל בשטח על פי מה שאין שם: יש בדוקומנטה השנה המון משתתפים, המון אג׳נדות, המון רעיונות, אבל אין אמנות. וזו שישנה מוסתרת בין הרבה מאוד רעשי רקע, ביזור התערוכה על פני אזורים מרוחקים בעיר, פתיחות מקסימלית לצורות ביטוי שונות, אך לא מספיק אמצעי תיווך שיהפכו את המתרחש לאפקטיבי ובר קיימא.

למרות ההשקעה הניכרת בעיצוב הזהות של האירוע – בצבעוניות חמה ובעיצוב פונטים הנראים כצמיחה אורגנית, לצד דימוי של ידיים עובדות ומשתלבות זו בזו בכיוונים שונים – קשה להתמקד ולקבל תמונה ברורה של עיקרי הדברים.

דוקומנטה 15. עיצוב: סטודיו 4002, סטן המה, לאון שניוויד

דוקומנטה 15. עיצוב זהות חזותית: סטודיו 4002, סטן המה, לאון שניוויד

וגם זה מכוון: קולקטיב האוצרים נקט בפעולת שרשרת והזמין למרחב המשותף של הדוקומנטה כ־15 קולקטיבים אחרים, ואלה בתורם הזמינו עוד קולקטיבים, שהזמינו אמנים או קבוצות נוספות. כתוצאה מהתהליך הדה־צנטרליסטי הזה מספר המשתתפים באירוע הוא עצום – כ־1,500 אנשים.

רובם ככולם מגיעים ממרחקים או לפחות מהפריפריה של עולם האמנות המערבי – מארצות אסיה, אפריקה, אוקיאניה; הודו, דרום אמריקה, קובה; מקהילות שוליים כמו קהילת הרומה והסינטי (הצוענים) במזרח אירופה, הפלסטינים, השחורים, האבוריג׳ינלים באוסטרליה; כל מי ומה שהוא לא ״מערבי״, מרכזי או בעל חשיבות ברורה וידועה מראש.

והם מציגים עבודות שהן בחלקן זועקות ונוקבות אך רובן מאולתרות, בוסריות, מאורגנות במקום או בהרכבה פרוביזורית. לא מעט מבנים וסככות פזורים ברחבי העיר קאסל והפארקים היפים שלה, ולצידם גם ערוגות גינה שהן חלק מהפעילות האמנותית. אלה יוצרים בעצמם מעין תערוכת חוצות קיצית, חביבה אך לא לגמרי מנומקת.

מי המורה? איפה המבוגר האחראי?

״אני לא חושבת שזה בוסרי, להיפך. זה כל כך מעוגן בחיים״ אומרת האוצרת טלי תמיר, אחרי ביקורה בדוקומטנה. ״מושג התרגום: לא באנו עם התוצר האמנותי, באנו עם רעיונות ותהליכים והקצוות פתוחים. אני שמה לרגע את הנרקיסיזם המערבי שלי בצד, אני מוותרת על הצורך לעמוד ולהתפעל מיצירות אמנות״, תמיר מסייגת ואומרת שהיא עוד מעבדת את המידע ולא מנסחת מסקנות, אבל מצביעה על ההשגים של הדוקומנטה ואוצריה.

כחלק מזווית הראייה החדשה שמביאה איתה רואנגרופה לגרמניה, יש לסובב את העולם על צירו ולהשתחרר מאזור הנוחות של השפה שבה אנחנו מדברים על אמנות, או על העולם. המערב האירופוצנטרי – שבמקרה גם מארח את האירוע – צריך ללמוד גיאוגרפיה חדשה. במקום מזרח ומערב אמרו כעת ״הדרום הגלובלי״ – מושג שמתאר את אותה נחיתות מקפחת, שנוצרה לאורך מאות שנים בחלוקת המשאבים העולמית בין ארצות הצפון (המזוהות יותר כ״מערב״) לארצות שאיתרא מזלן והן ממוקמות מדרום לקו המשווה.

מאות שנים של קולוניאליזם, שיעבוד וגזל מפנות מקום לתהליכים סוציו־פוליטיים של דה־קולונליזציה, הגדרה עצמית, בולטות בזירה הגלובלית. אלה מקבלים כאן במה וחשיבות, והם מגיעים במעטפת של אופורטוניזם אמנותי. עוולות היסטוריות מקבלות מקום לדיון בקבוצות שיח, שהן חלק מהמבנה הפדגוגי משהו של הדוקומנטה. הקהל מוזמן לשבת במעגל, לקחת חלק בשיח, ללמוד בבית הספר של החיים ובהפסקות להחליק בסקייטבורד. מי המורה? איפה המבוגר האחראי? כל אחד או אף אחד. אתם לא תגידו לנו.

 Baan Noorg, צילום: Nicolas Wefers

Baan Noorg, צילום: Nicolas Wefers

ROMA MOMA

Angel Delgado

Angel Delgado

בניגוד לתחושה שלי, של אירוע פרום, מרושל וחסר מיקוד, תמיר מסבירה: ״הפרום הוא חלק מהרעיון שלהם. אבל הם הצליחו לטפל באותה הרוח בכל האזורים, באופן עקבי. הם הצליחו לייצר מערכת שלמה, שמכל מקום סותרת את הפרדיגמה המערבית ואת מה שאנחנו רגילים לראות בתערוכות הגדולות הללו״.

כל הרוח הקולקטיבית והשיתופית מזכירה לי קצת תקופות אחרות ורעיונות נשגבים על כלכלה שיתופית. אם נקרא לילד בשמו: קומוניזם אידאליסטי, שבמקרי קיצון הוביל למשטרים טוטליטריים, אכזריים, ובמקרים אחרים התפוגג עם השנים ואיבד את היסודות והאידאלים שעליהם הוקם. לרגעים הרגשתי כאילו נקלעתי למועדון של המתנדבים בקיבוץ, בשנות ה־70. לא במקרה הסיסמה ״תעשו חברים, לא אמנות״ מהדהדת סיסמה היפית אהובה ועל זמנית – make love not war.

הבעיה היא שהרעיונות לא הבשילו הרבה מעבר לאידאליזם שבבסיסם, וכך נשארנו עם יציר כלאיים שבין אמנות גבוהה לפסטיבלים ניו אייג׳יים, שבקצה הקשת הקפיטליסטית מערבית שלהם יושב הברנינג מן. טיול קצר אל מחוץ לאזור הנוחות, שהפעם לא הוביל להישגים אמנותיים מרשימים.

בעיניי, אני אומרת לטלי תמיר, הם לא המציאו משהו חדש, רק כיבסו את הרעיונות בחומרים של המאה ה־21, עם הרבה פוליטיקת זהויות – שחור, שוליים, אקלים ומחאה חברתית. ועל הדרך נשכח הנושא שלשמו התכנסנו – להציג אמנות, ורצוי שתהיה אמנות טובה.

תמיר: ״הם כן המציאו משהו חדש. שנים רבות האמנות המערבית מנסה לשבור את החומות. ב־1912 קנדינסקי אמר – המופשט הוא לכולם, כל אחד יכול להבין מהו אדום ומהו כתם. וזה לא קרה. כאן מנסים להראות משהו – אין אוצר, אין אמן ואין אמנות. ואין גם מבקר/צופה – הצופה הוא משתתף״.

אבדו בתרגום

תמיר מצביעה לדוגמה על גירסה של משחק שחמט לארבעה שחקנים, על זירות הבניה, הבישול או המנוחה, בחללים שמשלבים צפייה באמנות עם פעילויות יומיומיות לכאורה. על מושג הקציר (של תוצרים רעיוניים ויצירתיים) והתרגום (מתרבות לתרבות). לי כל אלה אבדו בתרגום.

תמיר: ״האמנות המערבית מתעסקת באליטיזם ויוקרה קפיטליסטית. תמיד מגיעים האוצרים והגלריסטים והאספנים ומסמנים את הכוכבים שלהם, ומבחינה זו הם הביסו את השיטה. נכון שהם נתנו את הסטייטמנט באופן מאוד קיצוני. תמיד יש את הרגע הזה, שבו הדברים מתנסחים ובו מהלך מקבל משמעות. האמנות, האמן וחפץ האמנות – יש בהם משהו שונה לחלוטין מבחינה ערכית.

תמיר: ״התפיסה שמגיעה מהמזרח, שאומרת שזה מתאים לכל אדם – המבנה של הרורוהאוס, שגם מציגים שם וגם מדברים שם וגם ישנים ומבשלים. כאילו הפציצו את האטום או פיזרו את הדוקים – ביטלו את התחרותיות ואת הבינאריות הבלתי נמנעת של התפיסה המערבית, וביזרו את ההחלטות״

״אני לא מייחלת שזה מה שישתלט על עולם האמנות ואלה יהיו פני הדברים מעתה והלאה. זה לא שאני לא רוצה לראות אמנות״, היא מדגישה, והחיוך נשמע בקולה. ״כמו שדיברו על מות הציור והציור ממשיך לחיות – ככה ימשיך גם עולם האמנות לעשות אמנות. הדברים יחיו במקביל. אבל זו הזדמנות נפלאה לאמנות המערבית, בלב אירופה, לראות אמנות בדרך חדשה.

״בביאנלה בברלין, לעומת זאת (שנפתחה ומוצגת במקביל), שם יש אמנות, ולצערי יש תחושה שייבשו אותה. ראיתי המון תחקירים ולמדתי על זה שהעולם הוא לא צודק, ואת כל זה ידעתי קודם. ודווקא בדוקומנטה מצאתי משהו כל כך מרענן. זו תערוכה לא אקסקלוסיבית, הרגשתי שזה עובד – אין אקסקלוסיביות לאמנות הפלסטית, אנחנו חושבים על החיים, האמנות באה מלמטה.

״התפיסה שמגיעה מהמזרח, שאומרת שזה מתאים לכל אדם – המבנה של הרורוהאוס, שגם מציגים שם וגם מדברים שם וגם ישנים ומבשלים. כאילו הפציצו את האטום או פיזרו את הדוקים. כן, הם הצליחו לפוצץ את האטום – ביטלו את התחרותיות ואת הבינאריות הבלתי נמנעת של התפיסה המערבית, וביזרו את ההחלטות״.

Chang En-Mang. צילום: Frank Sperling

Chang En-Mang. צילום: Frank Sperling

 MADEYOULOOK, Mafolofolo. צילום: Frank Sperling

MADEYOULOOK, Mafolofolo. צילום: Frank Sperling

האוצרת סוזן לנדאו, מנכ״לית מוזיאון תל אביב לשעבר, מאמצת גישה נדיבה, בלתי שיפוטית, אך מצביעה על חולשותיו של האירוע: ״הייתי בקאסל שלושה ימים ועבדתי מאוד קשה, כי אני מהסוג הזה שחייבת לראות את הכל ולהיות בכל האתרים; ויש שם כל כך הרבה אתרים ואמנים. התערוכה פשוט ענקית, אז ברור שלא ניתן להקיף הכל.

״זו תוצאה של השיטה של הצוות המוביל, שהזמינו – אני לא יודעת כמה במקור, 15 קולקטיבים אחרים, שהתגלגלו ל־30 קולקטיבים אחרים – ונתנו להם קארט בלאנש להזמין עוד. ואני חושבת שזה יצא משליטה״. לנדאו ביקרה במקום בימי הפריוויו, טרום־פתיחה, ואז עוד לא הושלמה תליית הציור הגדול, עבודה מ־2002 של קולקטיב טארינג פאדי, אף הוא מאינדונזיה, שהיה אמור להיות נקודת מיקוד בשדה הפתוח שבלב העיר.

 סוזן לנדאו: ״מעט מאוד עבודות עשויות היטב, שאפשר לספור אותן על יד אחת. אני חושבת שזוהי למעשה הכרזה מאוד בוטה כנגד הממסדיות, כנגד האמנות המערבית ונגד האמנות המסחרית והממוסחרת. ביטול של היררכיות, אבל בעיקר, בעיקר זעקה: אנחנו כאן, תראו אותנו, תתייחסו אלינו״

אני דווקא כן ראיתי אותו, אך לא הבחנתי בפרטים של מה שנראה ככרזה מלאה ברעש וסיסמאות, שהוקפה בעוד הרבה מאוד רעש וסיסמאות, בשדה שהתמלא בדחלילי הפגנות: מגזרות קרטון בדמות אנשים, בעלי חיים, רובוטים וקריקטורות, שנושאים שלטים עם סיסמאות שלוקטו ממחאות ברחבי העולם – שירת הסטיקר מודל 2022. כמו בחירתו, גם הסרת הציור נעשתה בחפזון וללא דיון מעמיק. אם הדוקומנטה החליטה להיות בימת הקולקטיב של הקולקטיבים, הרי שהמיצב המרכזי הזה ניסה אולי להקיף את מחאת כל המחאות. חבל שנפל בעצמו לבור הפוליטיקלי קורקט.

המחסור בעומק מאחורי הסיסמאות והרעיונות הוא מה שעמד מאחורי החלטתה של האמנית היטו סטיירל למשוך את עבודתה. שחקנים נוספים פרשו מהמגרש ולבסוף, כאמור, התפטרה גם מנהלת הדוקומנטה, סבין שורמן.

אנחנו כאן, תראו אותנו, תתייחסו אלינו

למרות הניסיון לכסות כמה שיותר אתרים ומוקדי תצוגה, גם לנדאו מצאה, לדבריה ״מעט מאוד עבודות עשויות היטב, שאפשר לספור אותן על יד אחת. אני חושבת שזו הכרזה בוטה כנגד הממסדיות, כנגד האמנות המערבית ונגד האמנות המסחרית והממוסחרת. ביטול של היררכיות, אבל בעיקר, בעיקר זעקה: אנחנו כאן, תראו אותנו, תתייחסו אלינו״, היא אומרת ומתייחסת לזהות המתבדלת של האמנים מהדרום הגלובלי או בכלל, שאינם מעוניינים להיטמע באמנות המערב.

״וזה באמת ממחיש את הפער בין העולם הזה והזה – אני לא רוצה להיכנס לחלקים הכלכליים, אלא לדבר על האמנות. זה נראה כמו מפגש בין אידיאלוגיות. זו אינה דוקומנטה של אמנות, זו דוקומנטה של דוקו – המון סרטים. מסע מאתר לאתר, ומעולם של מדוכאים במקום אחד לעולם של מדוכאים ממקום אחר״.

 Wajukuu Art Project, Wakija Kwetu. צילום: Nicolas Wefers

Wajukuu Art Project, Wakija Kwetu. צילומים: Nicolas Wefers

Wajukuu Art Project, Ngugi Waweru, Kahiu kogi gatemaga mwene

את הנושא של עולמות ״אחרים״ ניסו כבר מזמן להכיל במסגרות האמנות המרכזיות. בביאנלה של ונציה ב־2013, היה עיסוק רב באמנות אאוטסיידרים; ב־2015 העלה האוצר המנוח אוקווי אנווזור את אפריקה והתרבויות הילידיות ברחבי העולם על המפה, ובמרכזה התחולל מיצג קריאה אינסופי של הקפיטל של מרקס. באירועי אמנות מברלין ועד אדיס אבבה, מניו יורק ועד סאו פאולו עוסקים בניסיון לתת מקום לקולות מושתקים. ״אבל במאסה הזו, מעולם לא היה. דה־קולוניאליזם, אקטיביזם וארטיביזם. זה מעורר מחשבה ולא משאיר אותי אדישה. למדתי״, אומרת לנדאו.

יאיר ברק: ״יש שם הרבה יותר מדי פוליטיקלי קורקט – עם סימון וי על כל מה שנכון לעשות עכשיו. החל מההתעקשות על הקולקטיבים, דרך עולם שלישי, ייצוג של מיעוטים – זה הכל חשוב ונפלא, אבל זה בעייתי בעיניי כשזה הופך למהות של אירוע כל כך גדול״

האמן והאוצר יאיר ברק, ראש בית הספר לאמנות בסמינר הקיבוצים, מצר על הגלישה מכוונות טובות (מדי) לעבר החמצות ותקלות: ״לא נהניתי מהדוקומנטה והיא אפילו די הרגיזה אותי. זה לא אומר שאין שם רגעים יפים, אבל יש הרבה יותר מדי פוליטיקלי קורקט – עם סימון וי על כל מה שנכון לעשות עכשיו״, אומר ברק.

״החל מההתעקשות על הקולקטיבים, דרך עולם שלישי, ייצוג של מיעוטים – זה הכל חשוב ונפלא אבל זה בעייתי בעיניי כשזה הופך למהות של אירוע כל כך גדול (ובכלל לי קשה עם אירועי אמנות גדולים כמו ביאנלות ודוקומנטות, שקשה להקיפם ולהכילם, זה מעורר אצלי חרדות החמצה).

״לרגעים הרגשתי כאילו אני מסתובב בפסטיבל קראפט אתני, עם יותר מדי סלי נצרים, רקמות וגילופי עץ; לי קשה עם זה. וקשה לי עם אמנות שהיא פוליטית במובן המניפסטי. אני מאמין שאמנות צריכה להיות עמדתית אבל לא כמניפסט. בדוקומנטה הזו – מתוך רצון לעשות משהו שכל כך תקין פוליטית – בסוף עושים את כל הטעויות האפשריות״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

5 תגובות על הכתבה

  1. אנה

    מרתק. תודה.

    1. Hagit Peleg Rotem

      תודה שושן, מאירת עיניים כתמיד. ואני מסכימה איתך – התערוכה בנויה על גישה של השתהות והתמסרות, להמסת גבולות ומרחקי תרבות

  2. שושן ברוש לויט

    כתבה מעניינת ומגוונת. כל הכבוד, חגית, לריבוי הקולות.
    בעקבות הדיאלוג שלנו בפייסבוק, בשולי הפוסט שכתבתי על דוקומנטה 15 https://www.facebook.com/shoshan.broshlevitt/
    אני רוצה לציין כאן שלוש הערות למבקרים באירוע האומנותי ההיסטורי והחריג הזה:
    1. דוקומנטה 15 לא מתאימה לביקור "בליץ" של שלושה ימים. אני מניחה שמי ששוהה בקאסל כשבוע ויותר נפתח להזדמנויות האומנותיות והרוחניות שדוקומנטה 15 מציעה. 2. מומלץ לבוא למקום עם חברים ולעשות מאמץ לחבור לחברים בקולקטיבים השונים, שגרים וחיים כעת במקום. אנחנו חברנו, למשל, למדיטציה למרגלות דוקומנטה האלה – Documenta Halle – ותוך רגעים המסנו מתח וניכור [בתוכנו]. 3. דוקומנטה 15 מצריכה יכולת של הכלה רב-תרבותית. במובן מסוים זה סוג של מבחן עצמי.

  3. יואש ג

    המערב השבע, המקפח, הנרקיסיסטי והאירופצנטרי (רק מצטט מהפוסט) מממן את כל הטוב הזה ומקבל בסובלנות ובדממה את כל היריקות בפרצופו. אני קורא לכל המתחסדות והמתחסדים, המתפעלים מהרוח הפרומה של האירוע, להתעשת. אתם מזכירים קצת את ההתלהבות של המאה ה – 19 באירופה מהפרא האציל, מה שלמרבה הפרדוקס מוציא אתכם גזענים כפליים

  4. נירה

    כתבה טובה. תודה חגית
    אשמח אם תהיה כתבה ביקורתית על הביאנלה בוונציה, בדומה לכתה הזו.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden