כל מה שחשוב ויפה
ינאי יחיאל בתערוכה הבן האובד. צילומים: ינאי יחיאל
״הבן האובד״, ינאי יחיאל בגלריה אורית ושדי. צילומים: ינאי יחיאל

איש רנסנס: ינאי יחיאל מצלם עם תולדות האמנות בראש

בתערוכת יחיד ״הבן האובד״ ינאי יחיאל חושף את המשיכה העזה שלו לציור קלאסי ולדמויות של אנשים שהוא מלקט ברחוב ומצליח להוציא מהם את המבט של רמברנדט ושל קראוואג׳ו

חגית: הי ינאי, מה שלומך? ברכות על תערוכת היחיד שלך ״הבן האובד״, בגלריה הכי חדשה בתל אביב 🙂 גלריה אורית ושדי

ינאי: הי, אני בטוב מאד, תודה רבה. כן מרגש מאד – גלריה חדשה על חורבות בן יהודה

חגית: בוא נתעכב רגע באמת על הגלריה – היא חלק מתחייה של איזור שהגלריות נטשו בשנים האחרונות

ינאי: נכון, בגלל זה קצת התלהבתי להציג שם. אמנם לא נוח להסתובב ברחוב (שנמצא בחפירות) אבל הדליק אותי שזה בתוך העיר, על הרחוב. כיום רוב הגלריות עברו לדרום העיר ורובם בתוך מבני תעשיה וצריך להגיע אליהן במיוחד. אהבתי שזה ברחוב ועוברי אורח אקראיים מציצים כמו לכל חנות מסחרית אחרת

ינאי יחיאל (ברקע: מיכה ברעם)

ינאי יחיאל (ברקע: מיכה ברעם)

חגית: נכון! גם אני מרגישה שהנסיגה מהרחובות יצרה תרבות שונה לגמרי של מפגש עם אמנות. קשה לפסוע סתם במקרה לתוך גלריה. ואיפה נמצא הסטודיו שלך?

ינאי: בדרום העיר ליד בלומפילד בין מוסכים וחניות דגים, מתפרות וכו׳. אבל הסטודיו הוא הממלכה שלי – רחב ידיים, מלא בצמחים, בצילומים ובעבודות אמנות של חברים וקולגות. מת עליו 🙂

לכאן אני מזמין את מי שאני רוצה לצלם, וצילמתי מלא בשלוש השנים האחרונות. מה שיש בתערוכה זה חלק קטן 🙂

חגית: כאן נכנסת הדילמה של כל תערוכה – איך בוחרים ומה הופך מקבץ עבודות לתערוכה

ינאי: זה כבר עניין אוצרותי, וגם אחרי שהתערוכה הודפסה ונתלתה היה אפשר בדיעבד לשנות אותה. במקרה הזה הדפסתי את רוב העבודות לגודל של A4 והלכתי איתן לגלריה. פרסנו והייתה בחירה אינטואיטיבית, שמהר מאד הרגשנו שהיא מהודקת וברורה. כל תמונה אחרת מהתמונות הייתה משתלבת אבל גם קצת מיותרת

חגית: תסביר?

ינאי: בסופו של דבר כל התמונות צולמו מאותו מקום ומאותה תשוקה, אבל אין ספק שמבט של אוצרת עוזר לעשות סדר מסויים. בדיוק כמו עורך של ספר, ותמיד יותר קל שמישהו עוזר לך להבין שתמונה מסויימת היא מיותרת כאן. אני מאוהב בכולם אז לא יכול להיות אוביקטיבי

האור של רמברנדט

חגית: אני מתבוננת מבחוץ, והגעתי עם מטען משלי בעקבות הכותרת היפה והפואטית ״הבן האובד״. האסוציאציות שלי מדלגות בין הטרילוגיה של לאה גולדברג ״משירי הבן האובד״ לבין ״שובו של הבן האובד״ של רמברנדט – שתי יצירות מופת. מאין הגיעה הכותרת?

ינאי: חד משמעית בגלל הציור המפורסם של רמברנדט ״שובו של הבן האובד״. די ברור שהעבודות מדברות על ציור בארוקי – ולא בגלל שהוא בארוקי, בגלל שאני מאד אוהב ציור וזה בכלל מה שרציתי להיות… ומעולם לא למדתי ציור באופן מסודר, ישר דילגתי לצילום

חגית: זה אובדן הדרך?

ינאי: לכל צילום שאני ניגש, גם אם זה לצילום עסקי, תמיד יהיה לי ציור כלשהו מתולדות האמנות בראש. מאז ומתמיד ציורים משפיעים עלי יותר מצילומים. ואם נחזור רגע לבן האובד: יש לי גלויה על המקרר, הזמנה לתערוכה ״רמברנדט, מאמסטרדם לירושלים״, שזה ציור של רמברנדט ״ירמיהו מבכה את את חורבן ירושלים״ מ־1630 (הגלויה הזו נמצאת על השולחן באחד הציורים בתערוכה) 🙂

יש לי עוד הרבה ספרי ציירים, אבל בגלל שהיא תלויה על המקרר וראיתי אותה כל היום, היא שטפה לי את המוח, וככה התחלתי את הסדרה הזו. רציתי לצלם אנשים עם מקור אור אחד, כמו שציירו לאורו של נר או חלון. זה התחיל כשעשוע, כמו תרגיל בצילום, ומאד נהניתי לעשות את זה. ואז התחלתי לאסוף אנשים ולצלם אותם והעבודה גדלה וגדלה.

אני מושפע מקראווג׳ו ובאותה מידה מיורגן טלר, דיאן ארבוס, ריצ׳ארד אבדון, ואפילו כאלה שאני לא זוכר את שמם, אבל האימג׳ים של עבודות שלהם מוטבעים חזק אצלי במאגר וכשאני מצלם תמיד איזשהו אימג׳ צץ לי אסוציאטיבית ומשפיע עלי

כשהגיע הזמן לבחור שם לתערוכה, ״שובו של הבן האובד״ של רמברנדט היה בול לתערוכה, וזה לא רק בגלל העבודות, אם כי אפשר לראות את זה בצילומים. מיכה ברעם כמו דמות האב והדמויות האחרות שהם (כל אחד מהם) הבן האובד. זה התאים לי למקום שאני נמצא בו בחיים אני בעצם הבן האובד

חגית: קלענו זו לדעתו של זה, אבל עכשיו אני מסבכת את העניינים: רמברנדט נמצא בבסיס אבל קראוואג׳ו ובחוריו היפיפיים ועזי המבט נמצאים בפרונט של הדימויים שלך בתערוכה הזו

ינאי: כן לגמרי. לא התחייבתי להיות רמברנדט או מישהו אחר. ההשפעות רבות. אפילו צילום הפירות מושפע מקערת הפירות של קראווג׳ו

חגית: אבל גם של אורי גרשט, מכיר את עבודת הווידאו שלו עם הרימון המתפוצץ. יש גם צלמים שהשפיעו עליך?

ינאי: בוודאי. אני מושפע מקראווג׳ו ובאותה מידה מיורגן טלר, דיאן ארבוס, ריצ׳ארד אבדון, ואפילו כאלה שאני לא זוכר את שמם, אבל האימג׳ים של עבודות שלהם מוטבעים חזק אצלי במאגר וכשאני מצלם תמיד איזשהו אימג׳ צץ לי אסוציאטיבית ומשפיע עלי. וזה אף פעם לא יהיה ישיר או ברור, אבל זה כן ישפיע על התמונה שאני אייצר בסופו של דבר

חגית: בצילומי דיוקן, יש לך יכולת ייחודית להוציא את האנשים מהמבוכה שבצילום ולהביא את האישיות שלהם כמו חשופה בתמונה. גם בעבודה העיתונאית שלך – במדור ״ענייני פנים״ במוסף הארץ (בשיתוף עם שי פוגלמן)

ינאי: זה כבר קורה לי ללא מאמץ. את האמת, פשוט לא יודע להסתכל אחרת על אנשים ולא יודע להוציא אותם לא ככה, זה בתוכי ולא בשליטתי

חגית: נעשה רגע עצירה מתודית, ונציג אותך כמו שצריך, ספר מי אתה?

ינאי: בן 54 בזוגיות אב לשתי בנות, חי ועובד בתל אביב מפנטז לגור באי ביוון 🙂 גדלתי במושב דתי של עולי תימן, למדתי בבית ספר דתי, האופציה ללכת ללימודי אמנות לא הייתה בכלל אופציה. לכן התשוקה לציור אף פעם לא מומשה וכשכבר הייתי ילד גדול היה נראה לי שיש לי דרך ארוכה כדי ללמוד ציור, אז עשיתי קיצור דרך, והלכתי ללמוד צילום בקמרה אובסקורה.

היה נדמה לי שזה יהיה תהליך קצר יותר לייצר אימג׳. בדיעבד הבנתי שכדי להיות צלם/אמן זו אותה דרך וזה לוקח הרבה זמן. כי לצלם זה די מהיר אבל לייצר שפה וטביעת אצבע, זה ארוך כמו כל דבר. אני עד היום לא אגיד על עצמי דבר כזה שאני צלם או אמן

חגית: התרחקת מהדת בבגרותך?

ינאי: הייתי חילוני במושגים שלי כבר בגיל מאד צעיר, אבל כלפי בית הספר והמשפחה הייתי דתי. זה היה מאד נפוץ אצלנו. לימים הרבה חזרו בתשובה אני נשארתי חילוני חרד

חגית: הגדרה טובה. אז בוא נחזור רגע ליום יום – אני מכירה אותך בעיקר מהמדור השבועי בהארץ

ינאי: כן, כבר 12 שנה כל שבוע, ונהנה לעשות אותו כל יום מחדש

חגית: אבל בתערוכה מתגלה מישהו אחר

ינאי: זה מצחיק כי דווקא את זה לא למדתי. לא לקחתי שיעורי צילום סטודיו בכלל, לא עניין אותי. למדתי את כל השאר. מאד אהבתי שיעורי רישום. את תערוכת הגמר שלי צלמתי במצלמת פוקט. אני זוכר שבתערוכת גמר חבר שלמד איתי אמר לי על הצילומים ״בשביל זה למדת ארבע שנים?״

חגית: ובכל זאת הנה אתה צלם ואמן, בדיוק בזכות חתימת היד המזוהה שפיתחת

ינאי: כי אין הבדל. גם הצילומים למדור ענייני פנים מבחינתי זה סוג של רישום. זה לא הציור הבארוקי הכבד, אבל הוא לגמרי רישום של פנים, כמעט כמו סקיצה לציור הגדול. לגמרי אני חושב ציור כשאני מצלם את זה. גם שם המבט הוא המבט שיש בצילומים בתערוכה

נכון שבצילומים בתערוכה אני מרשה לעצמי טיפה יותר, אבל פותח את אותו חלון. לעומת צילומים מסחריים – שם יש מעצב גרפי, שרוצה ככה וככה, שם אני לגמרי בגלל הידע שלי אבל לא בגלל המבט שלי על אנשים

חגית: בתערוכה – המיקוד הוא בדמות הגבר. גבר ישראלי שמקבל אצלך אופק אמנותי, דרמטי, היסטורי. אני מצטטת מטקסט התערוכה: ״בין אם מדובר בדר־רחוב או באמן וותיק, ליחיאל זה לא משנה, כולם מקבלים אצלו את אותו טיפול מלכותי, כאילו היו קדושים או גיבורים או בני אצולה בארוקיים בפורטרט מוזמן: תקופה (בארוק) ומלאכה (ציור) שיחיאל מרגיש מאוד קרוב אליהן״.

איך נבחרו הדמויות? למה דווקא גברים? מה בין ארם גרשוני ומיכה ברעם לאנשי הרחוב והנערים עם המבט האבוד?

רמברנדט, שהיה צייר מאד פופולרי, באיזה שלב הגיעו ציירים חדשים והוא נדחק הצידה, ואז התחיל לצייר את תושבי העיר הפשוטים ולא את העשירים. זה כבש אותי ולכן חיפשתי את האנשים האלה. לא מעניין אותי לצלם אנשים מהמרכז, ולא מחפש שוליים בגלל שהם שוליים. מחפש דמויות שיסקרנו אותי

ינאי: כשהתחלתי את הסדרה חיפשתי דמויות שיכולות להיות הנער דויד, ישו, משה רבנו, הייתי שבוי בקסם של הציורים הקלאסיים. לא חשבתי להציג את הסדרה, עשיתי אותה כי רציתי לעשות אותה, זה בער בי. ומן הסתם היה לי קל ללכת לפי התשוקות שלי והסקרנות שלי.

היה ברור לי שאני לא רוצה להלביש אנשים בתלבושות מהתיאטרון כדי להגיע לזה. רציתי אנשים עם הבגדים שלהם או עם בגד שיכול להיות שלהם ולא תחפושת. אז מן הסתם היה לי קל יותר עם גברים, כי גבר עם זקן הוא גבר עם זקן, לפני מאות שנים וגם היום. אישה כדי להעביר את התחושה הזו הייתה צריכה להתחפש.

וגם המשיכה שלי לגברים, לאו דווקא המינית, היא שם והיא חזקה, ואני לא נלחם בזה כדי לייצר איזשהו באלאנס. לא חשבתי ולא חושב על זה, אני פשוט פועל כי זה מה שפועל. לא תכננתי את העבודה היא פשוט נוצרה 🙂

חגית: ומצאת את דויד ומשה?

ינאי: אז בהתחלה באמת חיפשתי דמויות שנראות תנ״כיות ומהר מאד פתחתי את זה, כי לא באמת רציתי להיות חיקוי לציורים. לא עניין אותי. ואז בחרתי כל דמות שסיקרן אותי לצלם אותה וכן להכניס אותה לתוך הסיפור הזה. הבולטים ביניהם זה עלי הטורקי, תייר מדרום אפריקה שפגשתי במקרה.

התחביב הנוסף שלי, שאני לא מוותר עליו, אני משחק כל יום שעתיים פריזבי בים (אלוהים כמה שזה כייף) ושם אני דג את רוב המצולמים שלי 🙂

עלי ניסה לשחק איתי לא הצליח לו, והפנים שלו (שלא חושב שמישהו היה חושב שהוא מעניין לצילום) סקרנו אותי. והטיפוס והסיפור – זה הדליק אותי. הזמנתי אותו לסטודיו.

אחד אחר הוא הומלס מקבץ נדבות, סיפר לי את הסיפור שלו והזמנתי אותו לצילום. סיפור מרתק. אגב, לא זוכר איפה קראתי, שרמברנדט, שהיה צייר מאד פופולרי, באיזה שלב הגיעו ציירים חדשים והוא נדחק הצידה, ואז התחיל לצייר את תושבי העיר הפשוטים ולא את העשירים. זה כבש אותי ולכן חיפשתי את האנשים האלה. לא מעניין אותי לצלם אנשים מהמרכז, ולא מחפש שוליים בגלל שהם שוליים. מחפש דמויות שיסקרנו אותי

חגית: התערוכה היא אבן דרך חשובה, מבחינה אישית, מקצועית?

ינאי: כן מאד. אלו עבודות שעשיתי בלי לחשוב שאציג אותם. זה סוג צילומים שעשו בעבר, אבל היה לי חשוב לעשות אותם בדרך שלי. בסופו של דבר זה שהם הודפסו ומוצגים ולא רק אצלי במגירה מביא אותי בעצם לדבר הבא

חגית: אז מה הדבר הבא? תוכניות לעתיד?

ינאי:  התוכנית היא קודם כל להמשיך לצלם ולהמשיך עם השינויים שבאים לי בראש בעקבות התערוכה הזו. זה יהיה אחר, זה יהיה שונה אבל זה יהיה המשך למה שעשיתי. מהרגע שאמרתי לעצמי שאני מתנתק ממה שקורה כרגע בצילום העכשווי ועושה מה שבא לי מבפנים, וחוקר את מה שנכון לי עכשיו, אז אני בטוח שיקרה משהו. מה שכן בטוח לא אפסיק לעצור אנשים ברחוב ולבקש מהם לבוא אלי לסטודיו לצילום. שם זה נמצא כל הזמן


ינאי יחיאל I הבן האובד
גלריה אורית ושדי, בן יהודה 92, תל אביב
נעילה: 31.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden