כל מה שחשוב ויפה
אלון קדם. צילומים: מ״ל
אלון קדם. צילומים: מ״ל

אלון קדם: במקום שיש שיבוש או קושי התודעה נחשפת

בתערוכת יחיד בגלריה חזי כהן אלון קדם מציג עבודות המתחזות לנאיביות, ושואל שאלות על חוויית החיים, התפיסה והמקום בעולם

חגית: הי אלון, מה שלומך? כמה חם בירושלים היום?

אלון: הי חגית שלומי טוב, די חם כאן… אם כי לשמחתי לא לח כמו בתל אביב. מה שלומך?

חגית: ענית בעצמך 😿 לח. אבל החיים יפים. שמחתי במיוחד להיפגש בתערוכה החדשה שלך בגלריה חזי כהן ״כאן זה שם״

אלון: גם אני מאד נהניתי מפגישתנו בגלריה

חגית: חשבתי שאני מכירה את העבודות שלך וגיליתי חידושים מרגשים (מה שחדש לי, לא בהכרח לך). ספר קצת על בחירת העבודות

אלון: כל העבודות שמוצגות בתערוכה הן מהשלוש שנים האחרונות, מאז תערוכת היחיד האחרונה שלי בגלריה ״חמודי טורס״. למעשה, רובן צויירו בתוך תקופת הקורונה על שלביה השונים. יש בתערוכה עבודות שעוסקות בשאלת הסימטריה/לא סימטריה, עבודות שמחולקות לשני צדדים או ממש שני ציורים שיוצרים עבודה אחת – שני צדדים ציוריים שמדברים זה עם זה.

אלון קדם. מתוך התערוכה שם זה כאן, גלריה חזי כהן

אלון קדם. מתוך התערוכה שם זה כאן, גלריה חזי כהן

הציורים הכפולים התחילו בציורי סריקת מוח ציורית. הם מנהלים משחק תפקידים, משחקי מראה וזכרון. ציורים שגם הצופה מוזמנת להכנס למרחב התודעה הציורי ולהשוות בין הצדדים, לשחק.

ציורים אחרים בתערוכה קשורים יותר למים, המרחב המימי שניתן לשוט ולשוטט בו, ולעמוד על הראש J המרחב המימי מעניין אותי גם כמרחב של תנועה בלתי מוגבלת אל איזה ״שם״ גיאוגרפי או מנטלי שאפשר לשאוף אליו, לערוג אליו. וגם עניין ההשתקפות במים מרתקת אותי

חגית: העיסוק בצד א׳ / צד ב׳ מיוצג גם בעבודה הפיסולית שבמרכז החלל. בכלל אתה חובב הכפלות ויוצר עבור הצופה מעין משחק ״מצא את ההבדלים״

הרבה מהעבודות שלי עוסקות ביחס בין נסיון לארגן מצב של בלגן מוחלט, והמתח שהציור יכול איכשהו להחזיק את שני המצבים בו זמנית. הצגתי תערוכה שנולדה מדיאלוג עם המרכז לחקר המוח באוניברסיטה העברית, ומהמפגש הזה אני חושב שהחלוקה הזו, לפחות לחוקרים של ימינו, לא כל כך חדה וחלקה, בין רציונלי ליצירתי־רגשי

אלון: נכון, חשוב לי שהצופה יהיה מעורב. ציורי המראה עוסקים במידה רבה ביחס בין שני הצדדים, שאלת המקור וההשתקפות, הדו־צדדיות והמורכבות של השפה כמתארת מציאות, אבל גם ככלי לבניית מציאות

חגית: אתה מתייחס גם לשאלת החלוקה במוח בין הצד היצירתי והרציונלי?

אלון: שאלה מעניינת. אני חושב שהרבה מהעבודות שלי עוסקות ביחס בין נסיון לארגן מצב של בלגן מוחלט, והמתח שהציור יכול איכשהו להחזיק את שני המצבים בו זמנית. כמו למשל בציורי ה״התבחבשויות״ שלי בעבר. הצגתי תערוכה שנולדה מדיאלוג עם מרכז לחקר המוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ומהמפגש הזה אני חושב שהחלוקה הזו, לפחות לחוקרים של ימינו, לא כל כך חדה וחלקה, בין רציונלי ליצירתי־רגשי. גם עבורי היא לא כל כך חדה וחלקה.

אני כן מרגיש שיש מצב שבו נמצאים בתוך החוויה, בגוף, בחומר, שהוא אולי מצב שפחות קל להתנסח ביחס אליו, ולעומתו יש מצב של התבוננות, מצב יותר מרוחק אולי, שהוא יותר מנוסח, מארגן

חגית: עכשיו כשאני חושבת שוב על התערוכה, נדמה לי שהיא כל כולה עוסקת בזוגיות או בדואליות הזו: החל בכותרת ״כאן זה שם״, עבור בשני קירות הגלריה שמוקדשים לשתי סדרות שונות, אבל יש ביניהן גם הרבה מהמשותף; ציור הזכוכית בעבודה הדו צדדית; ועד לעניין המילולי שדיברנו עליו – העיסוק בשאלת הציור והצבע, או הפעולה של צביעה – Painting and Paint

אלון: מסכים אתך לגמרי, שאלת הזוגיות והדואליות מעסיקה אותי. האם ניתן להבין את עצמנו לבד? נראה לי שזו שאלה קיומית בסיסית שאולי הולכת עד ההתחלה… לאמא/ילד או אמאילד. במרחב הזה שבין שניים קורים כל כך הרבה דברים בחיים. בזוגיות, שלעיתים היא חמה ואוהבת ולעיתים יכולה להכאיב. וגם במצב בו הגבולות נמסים

אלון קדם. צילום: אנדרי ואינר

אלון קדם. צילום: אנדרי ואינר

חגית: תסביר את הכותרת ״כאן זה שם״?

אלון: זה התחיל בטיול בוקר מקרי שעשיתי בקרבת גן החיות התנכי בירושלים, הצורך בשם לתערוכה היה לי בראש, ובהליכתי, ממש במקביל לגדר ההפרדה שרואים אותה משם, עלה לי המשפט ״כאן זה לא שם״. הייתי איתו קצת ושיתפתי חבר קרוב – הזמר עמיר לב, איש של מילים, ולאחרונה עבדנו על פרויקט יחד – והוא הציע במקום את ״כאן זה גם שם״. ואחרי עוד קצת מחשבה נשארתי עם ״כאן זה שם״.

השם עבר ממרחב של שאלה פוליטית קונקרטית לשאלת המקום ומקומיות בזמן הזה שלנו. זמן שכל אחת יכולה להיות בכל מקום כמעט ולהיות בכל מקום כמעט. הרבה פעמים מעניין אותי המתח הזה שבין שאלה של חוויה פרטית אולי אסתטית, לבין שאלה יותר פוליטית

חגית: באמנות יש פריבילגיה רב מקומית, אנחנו יכולים לראות דבר קונקרטי ולהפליג בדמיון לכל מקום. בוא ננצל את הרגע הזה לדבר על החיים: תוכל לתת קצת רקע על עצמך לטובת מי שלא מכירים?

אלון: נולדתי בירושלים, אמי עלתה לישראל בגיל שלוש מעיראק ואבי יליד ישראל, גם הוריו הגיעו מצפון עיראק. גדלתי במקום שנקרא ״בית הספר החקלאי עין כרם״, אימי הייתה אחות הפנימייה. זה ממש ליד ירושלים אבל ממש מחוץ לציביליזציה. קרוב לעצים, בלי גדרות, בלי רחובות, בלי היסטוריה כמעט.

התחלתי לצייר בגיל צעיר, לדעתי אימי הרגישה שאני בוכה פחות כשאני מצייר… בתיכון למדתי בפנימייה בתיכון למדעים ואמנויות. מקום נפלא. אחרי הצבא למדתי תואר ראשון ושני במחלקה לאמנות בצלאל. אני אב לשלושה ילדים, בן 11, בת 8 ובת 3, מתוקים. אני עובד גם כמשמר ומשחזר חפצים ארכאולוגיים בעיקר במוזיאון ישראל, וגם מלמד ציור ואמנות

חגית: אהבתי את ההבחנה שאתה בוכה פחות כשאתה מצייר 🙂 נדמה לי שזה נכון להרבה ילדים, ואולי גם אנשים בוגרים

אלון: לגמרי. אני חושב שציור ויצירה באופן כללי הם דרך נפלאה לגעת בעולם

חגית: מי התלמידים שלך? ומתי אתה מצייר, עם כל העבודה מסביב, איך החלוקה?

אלון: אני מלמד שני ערבים בשבוע בדרך כלל ובמוזיאון יומיים ארוכים, כך שזה משאיר לי שלושה וחצי ימי עבודה בסטודיו

אלון קדם, מתוך סדרת חמודי טורס 2018

אלון קדם, מתוך סדרת חמודי טורס 2018

חגית: הפרויקט שעשית עם עמיר לב – באלבום שיצא לאור בשבוע שעבר, זו עבודה מסוג אחר לגמרי?

אלון: אני מאד מחובר למוזיקה שלו מאז התיכון, 20 ומשהו שנים. לפני כמה שנים, כשעבדתי על סדרת ציורי ״חמודי״ שלחתי לו הודעה שאני אוהב את הכתיבה והמוזיקה שלו והוא היה מקסים וענה והתחלנו דיבור. מדי פעם הייתי שולח לו ציור בווטסאפ, והיה דיבור קטן עליו. לפני שנה עמיר אמר שאלבום חדש מתקרב והגיע לסטודיו – כל הדרך מכליל לירושלים עם המנהל והמפיק המקסימים שלו (עומרי לב ורונן סאבו). היה מפגש מרתק עבורי, לראות את הציורים שלי דרך אלבום, דרך עיניים וכתיבה של מישהו אחר שאני כל כך אוהב.

זה התגלגל לחיבורים של ציורים קיימים לשירים קיימים, עם הכי הרבה פשטות וכנות. הציור היחיד שצוייר במיוחד הוא ציור העטיפה של האלבום החדש ״רומה״. גם אצל עמיר אני מרגיש שהוא נוגע בנושאים טעונים מאד אבל עם הרבה חום ואנרגיה של ריפוי

צבע הוא מרחב חיפוש אינסופי עבורי ופעולת הציור עצמה גם היא תמיד פותחת עוד ועוד דלתות. הצבע בציור שלי לא פעם הוא צבע חי, אנרגטי, ולעיתים אף סוכרייתי. היכולת לתת למורכבות צורה, ולעיתים גם טעם טוב, יש בה משהו מנחם

חגית: אתה מצייר בסדרות ידועות מראש או יותר אינטואיטיבי, ובדיעבד רואה את הקשר בין סדרות הציורים?

אלון: הציור שלי נע על שני צירים בדרך כלל – ציר רוחב של חיפוש מתמיד, משחק, ניסוי וטעייה ומה שהחיים מביאים מבחינת מהלכי ציור ודימויים. וציר עומק של כניסה למשפחת ציורים מסויימת ועבודה עליה לאורך זמן, לעיתים לאורך שנים. אני חושב שזה מייצג ממש שני צדדי אישיות שלי, צד מחפש משתעשע, משחק, וצד מתחייב מעמיק שזקוק לזמן. ברור שיש זליגה וקשר מתמיד בין שני צירי הפעולה הללו

birds

חגית: הצבעוניות של העבודות מאוד אופטימית, אבל במבנה העומק שלהן הן מכילות לא מעט תחושת בלבול והזרה. הציור הוא גם תמונת הקושי וגם המקום להירגע?

אלון: אני מרגיש שצבע הוא מרחב חיפוש אינסופי עבורי ופעולת הציור עצמה גם היא תמיד פותחת עוד ועוד דלתות. הצבע בציור שלי לא פעם הוא צבע חי, אנרגטי, ולעיתים אף סוכרייתי. הרבה פעמים הדימוי או המהלך באמת קשור למורכבות או קושי מסויימים שאני מרגיש בתוכי או בעולם. היכולת לתת למורכבות צורה, ולעיתים גם טעם טוב, יש בה משהו מנחם, מרגיע. גם היכולת להכניס הומור למהלך, יש בה משהו מרפא.

בוודאי היכולת להעלות שאלה בתוך הציור יש בה משהו שעוזר להתמודד עם מורכבות. כמו שהולכים לפסיכולוגית, ואין לה תשובות, אבל לפעמים רק שאלה ביחס למשהו עוזרת. שמה את הדברים במקום מאפשר.

חגית: בציורים אתה עוסק לא מעט בתנועה – תנועת המים, תנוחת היוגה, תנועת הטיפוס על העץ – וזה כאילו עומד בסתירה למדיום

אלון: שאלת התנועה, ההשתנות, המשך והזמן מעסיקות אותי מאד. בכלל שאלת החוויה – איך אני/אנחנו חווים את העולם. ההשתנות מעניינת אותי כי אני מרגיש שהכל כך הזמן בתנועה משתנה, בתודעה, בתפיסה, בעולם. ויחד עם זה אנחנו יודעים לתת לדברים צורה, שם וזהות. המתח הזה מעסיק אותי. הציורים הראשונים שבהם הייתה תנועה היו ציורי מכונת השיקוף, והם נולדו דווקא מתחושת חרדה שחוויתי לאחר סיום הלימודים. פתאום לעמוד מול החיים ולשאול את עצמך מה עכשיו?

פגשתי מישהי שאמרה לי לנסות לתת למחשבות לזרום, לא לנסות לעצור אותן, רק להתבונן. כך נולדה מכונת השיקוף… אחר כך ראיתי שהדימוי והנושא של מכונת שיקוף יש בו גם משהו פוליטי, שקשור בניסיון לראות משהו מאיים, ולארגן ולסדר בתוך מציאות טעונה ומורכבת. ההשתנות קיימת בציורי ההתבחבשויות. תהליכי בנייה ופירוק זקוקים לזמן. ובשנתיים האחרונות אני עושה הרבה יוגה, ומשם מגיעות תנוחות היוגה, שגם הן איזשהו חיבור בין תנועה ליציבות

חגית: זה משהו שקורה גם בעבודה שעומדת במרכז ובה מעין ״תמונה קבוצתית״ על זכוכית, דו צדדית

הרעיון של לעבוד על ציור זכוכית דו צדדי עלה לי מתוך העבודה על הציורים הכפולים/ מראתיים. היות והזכוכית שקופה, הדימוי עובר ומייצר סימטריה מיידית בצד האחר, כאן/שם וזה היסוד של המהלך עבורי. המשחק הזה בין כאן לשם במרחב התלת מימדי ובציור. זה מהלך שאני רוצה להמשיך לפתח.

אני לא יודע לומר מאין הגיעה הדימוי של כיתה מצטלמת. אנשים מרתקים אותי, המתח בין יחידים לקבוצה. המצב בו אנשים, ילדים במקרה הזה, הופכים לדימוי מצולם מצוייר מרתק אותי. כמובן שגם אני, כמו כולם, הייתי פעם צילום כזה

חגית: לפעמים נראית בציור מריחה של צבע שמזכירה שיבוש דיגיטלי, תזכורת לעולם של מסכים

אלון: בלימודים בבצלאל עשיתי כמה קורסים באנימציה וגם בקליגרפיה ואלה הכניסו הרבה תנועה ועניין בתנועה והשתנות לתוך העבודות שלי. המקום של השיבוש מבחינתי שאוב מצד אחד ממחשבה על שיבוש של המדיום עצמו, אם זו שפת הציור או אם זה המדיום הדיגיטלי בן זמננו. אני חושב שהשיבוש חושף את המדיום, שבדרך כלל הוא שקוף. כמו שאנו עיוורים לתודעה שלנו בדרך כלל, אבל פתאום בזמן משבר כלשהו, או קושי, התודעה נחשפת. המדיום עצמו מתגלה, ואנו מבינים שזה לא כל כך פשוט.

מעבר לכך, השיבוש של השפה הוא משהו שמעניין אותי מזמן, שפה שנבנית ומתפרקת בו זמנית. ההרגשה שלי היא שאנחנו נמצאים היום במצב מאד מבלבל, שבו שפות חזותיות וגם אחרות שזורות זו בזו. תפיסת הזמן והמשך גם היא לא רציפה. המון הפרעות. כל זה נכנס לתוך הציורים


אלון קדם I כאן זה שם
גלריה חזי כהן
נעילה: 27.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    הציור הזה עם מלא צבעים במרכז על רקע כחול מזכיר לי את קנדינסקי עם המשוטים שלו, והספינות, שמופיעות אצלו כסמל בכמה מציוריו.
    חלק מהציורים שטוחים יותר.
    אני חושבת שלצייר על זכוכית זה פשוט נפלא, גם למי שרוצה לעשות אפקט של
    כאילו ויטראז'.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden