ניל וקארין רומנו מציירות מתוך קשר תאומי־תהומי

עמית: הי ניל וקארין, בוקר טוב

ניל וקארין: הי, נעים מאוד להכיר

עמית: גם לי. מה שלומכן?

ניל וקארין: אממ אנחנו עוד בהיי, חמישה ימים אחרי פתיחת התערוכה שלנו. הגיעו לפתיחה מאות אנשים והאמת שלא ציפינו כי אנחנו נוטות להנמיך ציפיות, אז יוצא שאנחנו עדיין קמות בבוקר עם אדרנלין גבוה

עמית: איזה כיף, זה כמו הופעה על במה, רמת אדרנלין מטורפת והתרגשות עצומה. אז יאללה, ספרו לי על התערוכה

ניל וקארין: אכן כן, אין ספק שזה מחייה אותנו. לפני כשנה הצגנו תערוכה של רישומים בשחור לבן במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד. מאז רצינו להציג גם את הצד הצבעוני שלנו, והתערוכה ״כישופים״ בגלריה פריסקופ הייתה הזדמנות לעשות את זה.

כישופים היא מילת קוד לכל מה שלא סר לחוקי הטבע, לנורמה, לשגרה. כישופים מבחינתנו היא מילה שמתארת את הסערות הנפשיות שפקדו אותנו במהלך השנים – כאלה שלפרקים איימו להטביע אותנו ולפרקים חישלו אותנו. היצירה עבורנו היא טקס, פולחן שבו אנחנו מצליחות לרתום את הסערה ולשלוט בה, ולהאניש אותה על ידי דמויות שחיות בטקסים ובפולחן.

אנחנו מציגות בתערוכה יצירות ענק שלנו לצד ציורים קטנים ואינטימיים בצבעים עזים; וגם סט של מעילי עור בסגנון פאנק שעיצבנו ושלושה רהיטים שציירנו עליהם. הסדרה המרכזית בתערוכה היא זו של הזוג החבוק: שתי דמויות חבוקות שלפעמים מתמזגות לאחת. החיבוק הוא הטקס שהן עורכות בשביל לשרוד. בחלק מהציורים הן נבלעות על ידי חיית ענק. יש גם סדרת ציורים קטנים ואקספרסיביים של דמויות נשיות בקבוצה – מקהלה ברוח הומוריסטית וביזארית

עמית: התערוכה בינקו דאדא היתה הראשונה שלכן?

ניל וקארין: לא, לפני כן השתתפנו בתערוכה הקבוצתית ״קוראת לאלה״ במוזיאון בית העיר, שבמסגרתה קיבלנו את החלל העליון והצגנו בו עשרה ציורים גדולי ממדים. זו הייתה החשיפה המשמעותית הראשונה שלנו

המשבר הנפשי גרם לנו לפתוח בקריירה של אמניות פעילות, כאלה שקמות בבוקר בשביל היצירה. אנחנו עובדות מהבית ותמיד ביחד, אז יש ימים של אש ותימרות עשן ואי הסכמות. ויש ימים שהעבודה קורית בהרמוניה

עמית: וואו. אבל רגע, ספרו קצת על הרקע שלכן? איך הכל קרה ואיך זה עובד ביניכן?

ניל וקארין: אנחנו אחיות תאומות, אמניות שיוצרות יחד. עם האמנות והיצירה התחלנו בערך בגיל 24. עברנו טלטלה נפשית ורגשית לא פשוטה בכלל… לא ניכנס לפרטים. היינו צריכות למצוא משמעות שהיא מעבר לשגרה המאוסה והרובוטית. האמנות מילאה את החלל הזה. היא תמיד הייתה שם והיא הופיעה כשהיינו זקוקות לה הכי הרבה

עמית: האמנות תמיד היתה שם? כלומר? תמיד יצרתן והטלטלה פשוט הגבירה? הוציאה אתכן החוצה – לקהל?

ניל וקארין: אכן כן. מגיל צעיר היינו מפותחות דמיונית. במקום ללמוד היינו מציירות על שולחנות. אבל המשבר הנפשי הוא זה שגרם לנו לפתוח בקריירה של אמניות פעילות, כאלה שקמות בבוקר בשביל היצירה. אנחנו עובדות מהבית ותמיד ביחד, אז יש ימים של אש ותימרות עשן ואי הסכמות. ויש ימים שהעבודה קורית בהרמוניה, אז השכנים סובלים פחות

עמית: חחחח. השכנים סובלים כי אתן שרות יחד או צועקות יחד?

ניל וקארין: מודות, אנחנו צועקות מדי פעם. אנחנו אימפולסיביות. גם באמנות שלנו רואים פרץ של רגשות

לא מסוגלות להיכנס למסגרת

עמית: למדתן אמנות? או שזה הכל מהבטן?

ניל וקארין: אנחנו לא מסוגלות להיכנס למסגרת. לא לעבודה, לא ללימודים, לא לקשרים רומנטיים. זה קשור למה שעברנו ולאופי שלנו. מאז הצבא אנחנו לא בשום מסגרת. הקשר התאומי־תהומי בינינו הוא המסגרת היחידה שאנחנו מתנהלות בה. אפשר לראות את זה גם באמנות שלנו שהיא בעלת פרופורציות, קומפוזיציות וממדים מעוותים ופלואידים.

אבא שלנו דחק בנו ללמוד באופן פורמלי, הוא תמיד רדף אחרינו עם ספרי לימוד. מהר מאוד הבהרנו לו שזה לא יקרה. אנחנו לא מסוגלות להחזיק במסגרת אפילו לא יום אחד. חוץ מזה, ידענו שכל מסגרת כזו יכולה רק לדכא את היצירתיות שלנו. אנחנו לא אוהבות מסגרות ויותר מהכל אנחנו לא אוהבות שאומרים לנו מה לעשות

עמית: אז ציור משותף הוא המסגרת היחידה שאתן כן נמצאות בה ובאופן די מתמיד. איך זה עובד? מה התהליך ומה החלק של כל אחת מכן ביצירה?

ניל וקארין: כמעט כל יצירה שלנו מתחילה בסיעור מוחות. כל אחת זורקת רעיון ואז אנחנו רואות איך אפשר לשלב כמה רעיונות לכדי נושא אחד. אז אנחנו מתחילות בסקיצת בזק, בוחרות היטב את הצבעים, רבות קצת, מתווכחות קצת, מקללות קצת, ואז משלבות ידיים ומתחילות לעבוד על הרצפה בסלון. ימים שלמים ואפילו שבועות

עמית: היצירה היא יומיומית? אמר לי פעם אמן שראיינתי שזה כמו שריר שחייבים לתחזק

ניל וקארין: היצירה היא יומיומית, סיזיפית ועמלנית. ההתמסרות היא טוטאלית. אם אנחנו לא יוצרות יום אחד – אנחנו כמו פרח נבול. אנחנו חייבות את זה כדי להרגיש משמעות. לפעמים אנחנו קמות בבוקר עם הרבה אנרגיה וחשק. יש ימים שאנחנו צריכות להכניס את עצמנו למוד של יצירה בכוח.

פה בא לידי ביטוי הקשר בינינו: אם אחת מוותרת אז השנייה דוחקת בה להמשיך. אנחנו לא וותרניות. גם במקרה שאנחנו לא הכי מרוצות מיצירה מסוימת, אנחנו ממשיכות לעבוד עליה עד שאנחנו מרוצות מהתוצאה. מעולם לא זרקנו יצירה

עמית: אתן גרות יחד ויוצרות מהבית. מה כולל סדר היום שלכן? אתן יוצאות מהבית?

ניל וקארין: לא יוצאות הרבה. אנחנו ספרטניות, לא כל כך חוות את תרבות הצריכה. וגם מאירועים חברתיים לא מתלהבות. מודות ש״פעם ב״ יוצאות לאיזו בירה

הרבה פעמים היצירה היא תהליך סיזיפי, מייגע ותובעני, כי אין בו פשרות. התמסרות הזאת לא בהכרח מביאה לנו נחת. היא מביאה לסיפוק, היא עוסקת בתשוקה

עמית: אז מה הם מקורות ההשראה שלכן? הכל רגשות? לסביבה אין שום חלק בחיים שלכן?

ניל וקארין: אנחנו מעדיפות לעסוק במה שחשוב באמת – היצירה עצמה. אנחנו קמות בבוקר, מכינות קפה ויאללה לעבודה. מוזיקה וקולנוע מעניקים לנו השראה ענקית, גם אם זה מגיע מהתת מודע. ראינו מאות סרטים. מאות. של במאים כמו דיוויד לינץ׳, קישלובסקי, מרינדה ג׳ולי, קרוננברג, ג׳ים ג׳רמוש ועוד. איך אפשר לראות סרט כמו Night On Earth של ג׳רמוש ולא לקבל השראה מטורפת? גם החברים הטובים שלנו הם מקור השראה גדול עבורנו

עמית: טוב, עכשיו אני חייבת לשאול: מי הם החברים הטובים שלכן? אמנים?

ניל וקארין: החברים שלנו נבחרים בפינצטה. אנחנו חייבות תחומי עניין משותפים, אחרת משעמם לנו. השותף שלנו לדירה הוא החבר הכי טוב שלנו. הוא אוהב ספרות ושפות ודובר שבע כאלה. חבר נוסף הוא פסנתרן שבעינינו גם הוא סוג של אמן. יש לנו חברה הייטקיסטית שיש לנו איתה הרבה תחומי עניין משותפים, כמו אהבה עצומה למוזיקה ולקולנוע. בואו נודה, כולם מחוברים איכשהו לאמנות ותרבות. אבל המכנה המשותף העיקרי הוא הרגישות. החברים שלנו חייבים להיות רגישים ומכילים

עמית: סליחה על השאלה החטטנית. אתן מתפרנסות מהאמנות שלכן? אתן מוכרות?

ניל וקארין: באמת חטטנית; חחחח סתם. מדי פעם יש קונים וזה מחמיא לנו. האמנות שלנו לא נוצרה כדי להתמסחר, אנחנו מרגישות שזה הרבה מעבר

עמית: אז מה המטרה של קיום התערוכות? נשמע שלא ממש חשוב לכן מה אומרים בחוץ

ניל וקארין: כשמתקיימות תערוכות אנחנו מקבלות סיפוק אדיר. מילים טובות בונות אותנו. אנחנו נוגעות בהרבה אנשים דרך האמנות שלנו ללא צורך במילים, וזה דבר מרגש בפני עצמו, לגעת וליצור סקרנות בקרב הצופה. לא קיבלנו הרבה חיזוקים בילדותנו אז אנחנו מרגישות שאת מה שחסכו מאיתנו בילדות – אנחנו מקבלות עכשיו.

האמנות מספקת לנו את מה שהחסרנו. באמנות יש הרבה סיפוק ומשמעות שגורמים לנו לרצות לקום בבוקר אל העולם. האמנות היא ללא ספק העוגן בחיים הסוערים שלנו. הרבה פעמים היצירה היא תהליך סיזיפי, מייגע ותובעני, כי אין בו פשרות. התמסרות הזאת לא בהכרח מביאה לנו נחת. היא מביאה לסיפוק, היא עוסקת בתשוקה

מצמצמות את היחד לאחד

עמית: באלו חומרים אתן עובדות?

ניל וקארין: בציורי צבע אנחנו אוהבות שכבות על גבי שכבות על גבי עוד שכבות. אנחנו משתמשות בעיקר באקריליק ובשמן. בתערוכה יש עבודות ששילבנו בהן גם פסטל, פחם צבעוני ועפרונות צבעוניים, לצד טכניקות של חריטות ושריטות. בצבע הכל מתפרץ ומאבד פרופורציות, קצת כמו החיים שלנו. בשחור לבן לעומת זאת, הרצון הוא לנסות להציף את הדף בצורות גאומטריות ופרטניות שיורדות לרזולוציות קטנות. אנחנו אוהבות להתנסות כל הזמן בטכניקות חדשות

עמית: שאלה שאני חייבת (לפרוטוקול 😂). הסימביוזה ביניכן – אתן גם עונות מאותו הטלפון. איך זה עובד? באמת יש לכן רק מכשיר אחד?

ניל וקארין: אנחנו שונאות פלאפונים, לא אוהבות לדבר בטלפון. לפעמים אנחנו באמת רבות מי תענה לטלפון. זה די משעשע. ״תורך, לא את! אני לא עונה!״. אנחנו מופנמות וחיות בתוך הבועה התאומית־תהומית שלנו ומצמצמות איפה שאפשר את היחד לאחד

עמית: עכשיו בצ׳אט שלנו, איך אתן מחליטות מה תהיה התשובה? מי תיתן אותה? ומי בכלל מקלידה?

ניל וקארין: פשוט חייבות לענות. אז פעם פעם. עכשיו לדוגמה אני קארין מקלידה. קודם ניל הקלידה. חחח 😉 😉 אנחנו מתחלפות בינינו להנאתנו

עמית: אז מה השלב הבא? על מה אתן עובדות עכשיו?

ניל וקארין: עכשיו אנחנו נחות את מנוחת הלוחמות. עבדנו כל כך קשה במשך שנה שלמה בחוסר תנאים, אז אנחנו מרגישות שזה הזמן לנשום קצת אוויר ולנוח

עמית: מהן השאיפות לעתיד?

ניל וקארין: אנחנו פנטזיונריות בדיוק כמו הציורים שלנו, רוצות להגיע רחוק ולגעת בכמה שיותר אנשים. אנחנו לא מפחדות מעבודה קשה ואנחנו מאמינות באמנות שלנו. אנחנו כן יכולות להגיד שקיבלנו מספר הצעות מעניינות מכמה גלריות ואוצרים באירופה

עמית: אתן חושבות לצאת לעבוד בסטודיו מחוץ לבית?

ניל וקארין: משערות שאולי מתישהו זה יקרה. אבל הבית מביא אמת יצירתית. יש משהו בלעבוד מהבית, זה מרגיש לנו טבעי לקום בבוקר וישר ללכת לעבוד בסלון. זה מרגיש בית ולא עבודה

עמית: והשותף שלכן? הוא מבסוט מהסטודיו שבתוך הבית?

ניל וקארין: בהתחלה פחות. מכחולים וצבע מפוזר בסלון זה לא נקי או אסתטי. אבל לאט לאט הוא התרגל למצב הקיים. הוא מאמין ביצירה שלנו ואוהב לחזור הביתה ולראות ציור חדש. הוא מרגיש כאילו הוא חי במוזיאון. הטריטוריה שלו היא המרפסת, שבה הוא מגדל עגבניות שרי ולומד שפות (-:.

---

ניל וקארין רומנו | כישופים
אוצרת: שרי פארן
גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב
נעילה: 27.8