דור בר שלמה: לפעמים חרדתי ולא שקט ולפעמים יציב ורגוע

יובל: הי דור, מה שלומך? וברכות על תערוכת יחיד ראשונה בבית הבאר: פנים מרצדות. עוד לפני שהבנתי במה מדובר אהבתי את השם

דור: שלומי טוב, תודה! וכן, השם עבר הרבה גלגולים ולבטים עד שאני ועידו כהן, האוצר, הגענו אליו. שמח שאהבת

יובל: אז אולי בשביל שנבין את השם, תספר מה אתה מציג בתערוכה

דור: רעיון טוב. בתערוכה יוצגו ציורי דיוקנאות מונפשים. הדיוקנאות מצוירים בטכניקות ידניות כמו אקריליק על עץ או דיו על נייר – רק שהכל זז, מרצד, באנימציה קלאסית. התערוכה מסכמת רזידנסי של שלושה חודשים שבהם ״ליקטתי״ טיפוסים וציירתי אותם, ובזכות הפורמט הזה – יכלתי גם לתפוס אלמנטים נוספים של אישיות, כמו מחוות ותנועה

יובל: אני רוצה להבין: קודם ציירת ידנית פיזית ואז סרקת והתחלת לעבוד במחשב?

דור: כן, הכל מצוייר ידנית, פיזי לחלוטין. יש לחומריות ערך מאוד גדול בדיוקנאות האלה. בציור בכלל, כמובן, ובהנפשה של פורטרטים בכלל. אחר כך הכל נסרק באיכות גבוהה והמחשב נכנס לתמונה. הדיו שנוזל, או האקריליק שמבעבע על העץ, הם משהו שאי אפשר לחקות דיגיטלית, לכן לא הייתה שאלה לגבי אופן הציור

יובל: ומי הטיפוסים שליקטת? איך בחרת מי לצייר?

דור: אנשים שעניינו אותי, שהיה בהם משהו יחודי שרציתי להעביר בדיוקן מונפש. את חלקם אני מכיר ובחלקם נתקלתי במקרה ברחוב או בסביבת הסטודיו

יובל: ועוד שאלה אחת טכנית לפני שנתקדם – ובתערוכה אתה  מציג רק את הדיוקנאות המונפשים?

דור: כן, לגמרי

יובל: למה לא רצית להציג גם את הפיזי? דווקא נראה לי יכול להיות מעניין, לא?

דור: הייתה מחשבה כזאת. יש דברים שאני לא בטוח לגביהם, שיש סיבות ללמה לעשות ויש סיבות למה לא. להראות את החומריות ואת הציורים המקוריים למשל זה פלוס. מצד שני, האקט הזה מייצר איזו כפילות שאני ועידו, האוצר, נוטים להמנע ממנה. לפחות כרגע

יובל: אוקי. אז בוא נדבר על הריצוד: מה ביקשת להשיג / להגיד / להמחיש בעזרתו?

דור: זאת שאלה טובה. אני לא חושב שהייתה איזו כוונה ברורה להשתמש בו ככלי להמחשה או ״העברת מסר״ כלשהי. קצת בכיוון ההפוך האמת.

דבר ראשון, זה הטעם שלי באמנות. יש לי משיכה לרעד וריצוד, אני מזדהה עם זה, לאו דווקא באנימציה. אני מרגיש את זה גם בציורים של מונק או בקולאז׳ים של הוקני. ומבחינה אישית יותר, בשיחות עם השותפה לסטודיו והאוצר, דיברנו על הקשר בין מצב נפשי לבין הנראות של העבודות. הריצוד ממחיש, אולי, את האופן שבו אני חווה את העולם: לפעמים חרדתי ולא שקט ולפעמים יציב ורגוע

יש לי משיכה לרעד וריצוד, אני מזדהה עם זה, לאו דווקא באנימציה. אני מרגיש את זה גם בציורים של מונק או בקולאז׳ים של הוקני. הריצוד ממחיש, אולי, את האופן שבו אני חווה את העולם: לפעמים חרדתי ולא שקט ולפעמים יציב ורגוע

יובל: זה השלב שבו אני שואל בן כמה אתה ואם אתה חשוב שזה קשור גיל ולדור (הייתי חייב…) או לעידן הזה של המסכים (או גם וגם). אני זוכר את פרויקט הגמר שלך מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, המחזור שסיים בקורונה של 2020, ואני תוהה על הדבר הזה של הריצוד

דור: השאלה היא אם החרדתיות קשורה לגיל ולדור?

יובל: כן. או שזה גם משהו אוניברסלי של התקופה הזו

דור: נראה לי שהדור שלי הוא מן דור ביניים בהקשר של מסכים וטכנולוגיה. גדלנו עם מחשבים – אבל אופליין; היה בזה קסם וזה היה פחות חודרני, פחות ממכר. מצד שני, למרות זאת, יש בי משהו שמניח שהדור שלי יותר חרדתי מזה שקדם לו. אני לא בהכרח מקשר את זה לטכנולוגיה. הדור שלי גם יותר פתוח, גברים מדברים על רגשות, מביעים את עצמם. זה לא משהו שחוויתי מדורות קודמים, ברוב המקרים.

אני גם לא יודע כמה הדורות הקודמים הדחיקו. בקיצור, הדעה שלי מרצדת 🙂

יובל: בן כמה אתה?

דור: אני בן 30

יובל: והקורונה? אתה מרגיש שהיא השפיעה במשהו על זה? (ולא שחסרות צרות אחרות בחיים)

דור: אין לי ספק, זה היה נורא. כל אחד היה צריך להתמודד איכשהו. את פרויקט הגמר שלי, הסרט שדיברת עליו – ״אין עצמי, יש שירה״ – עשיתי בקורונה והוא כולו היה מן שכנוע עצמי שיש יופי ביומיום. זאת אולי קלישאה, אבל בתקופת הסגרים והבידודים – היומיום ה״סתמי״ היה הדבר היחיד שיש להיאחז בו. אין ספק שהקורונה השפיעה. גם החוויה הישירה שלה וגם האדוות שחווים עכשיו, עליות המחירים, פיטורים וכו׳.

עכשיו לפחות אפשר להכניס את הזולת לאמנות, ועל זה הלכתי בתערוכה

צילומים: אלכס קאן

יובל: ספר רגע איך התגלגת מהמחלקה לתקשורת חזותית לאמנות? ומה עשית בשנתיים מאז שסיימת את הלימודים

דור: למדתי במסלול איור ואנימציה, ומאמצע התואר הבנתי שאני בכלל בעניין של ציור. זה היה מייאש לפרקים, אבל היו מרצים שהבינו את זה ואפילו מצאנו בזה יתרונות; חלקם אפילו הזדהו. זה איפשר לי להמשיך ולא לפרוש.

נזכרתי בבריף אחד מהלימודים עם איציק רנרט. כל אחד אמר איזה מאייר הוא רוצה להיות, ולאייר לפי הוויז׳ן הזה. אני אמרתי שאני לא רוצה להיות מאייר. הוא צחק, התגמש וזה היה הבריף שלי. התעסקתי בציור במשך חצי סמסטר. זה היה תענוג. 

בשנתיים האחרונות הסתובבתי עם הסרט בפסטיבלים, ציירתי וכתבתי הרבה. השתתפתי בכמה תערוכות קבוצתיות, ובעיקר התנסיתי עם הטכניקה הזו של ציור מונפש, שעכשיו מגיעה לבשלות כלשהי, אולי. הרזידנסי איפשר לי לצלול לעומק שלה

יובל: יפה. מה הלאה? ומה עוד? משהו חשוב נוסף לספר ולהגיד?

דור: אנוח קצת, ואז אמשיך לפרויקט הבא. יש לי רעיון לסרט שכבר מבשיל במשך כמה שנים, לאחרונה אני מוצא את עצמי מדבר עליו יותר ויותר ואולי זה הזמן. יש גם רעיונות לתערוכות. אני בעיקר רוצה לעבוד עם אנשים אחרים, יוצא לי לצייר עם חברות חברים על אותו הקנבס. מרגיש שככה זה צריך להיעשות, אז הנה עוד כיוון. לא חסר

דור בר שלמה | פנים מרצדות
אוצר: עידו כהן
בית הבאר, סלמה 6, תל־אביב-יפו
פתיחה: 18.8; נעילה: 15.9