כל מה שחשוב ויפה
מנחת סולת בגלריה גבול, מראה הצבה. צילומים: שי בן אפריים
מנחת סולת בגלריה גבול, מראה הצבה. צילומים: שי בן אפריים

הר הקסמים: מיכל בלייר וענבל לימור פפר בקיבוץ חניתה

בתערוכה ״מנחת סולת״ בגלריה גבול בקיבוץ חניתה, מיכל בלייר וענבל לימור פפר יוצרות מרחב טקסי, ומזמנות את הנשגב אל היומיומי ואת הקהל אל הרוחניות, באמצעות חיבור לטבע ולמקום

חגית: בוקר טוב מיכל וענבל, מה שלומכן? ואיפה אתן נמצאות בכלל?

מיכל:  אני נמצאת בסטודיו שלי בגליל, שלומי טוב, אני מרגישה הגשמה רבה

ענבל: אני בטוב בהוד השרון

חגית: ואנחנו משוחחות כאן לכבוד התערוכה המשותפת שלכן ״מנחת סולת״, שאצרה ריטה כץ בגלריה גבול בקיבוץ חניתה. תתחדשו!

ענבל: תודה רבה מאוד מרגש

מיכל: תודה, זו תחושה מאוד מיוחדת, לפתוח תערוכה שעבדנו עליה כל כך הרבה זמן. כמובן יש את הריק שאחרי, אבל אני מנסה למלא אותו בעשייה

מיכל בלייר

מיכל בלייר

ענבל לימור פפר

ענבל לימור פפר

חגית: ספרו על העבודה המשותפת – זה משהו שאתן עושות כבר הרבה זמן או התחיל עכשיו?

ענבל: זה משהו חדש, שנרקם בשנה האחרונה

מיכל: לפני שנתיים נפגשנו דרך העשייה האמנותית שלנו ולפני שנה הזדמן לנו המפגש בגלריה גבול, יחד עם ריטה, האוצרת, בתערוכה שענבל הציגה בה

חגית: אחר כך נדבר על העשייה האמנותית של כל אחת מכן. בואו נתחיל מהסוף – מה זו מנחת סולת? איך עבדתן יחד, או לחוד?

מיכל: לאורך כל השנה עבדנו וגם יצאנו למפגשים בחניתה בשביל לאסוף רשמים וחומרים. הלכנו יחד למערות ולהר. חשבנו שיהיה מאוד נחמד לעשות בחניתה רזידנסי, כי יש שם עושר גדול של אנשים והיסטוריה, וריטה ממש זרמה איתנו

ענבל: כל אחת עבדה על החלק שלה אבל היה לנו ברור מההתחלה שנרצה גם עבודה משותפת

חגית: זה מעניין – אתן עובדות שנה + על תערוכה שבפועל נבנית במקום מחומרים מקומיים ומתכלים

ענבל: החומרים לא כולם מקומיים, חלקם מקומיים לסטודיו של כל אחת מאיתנו… והעבודה המשותפת עשויה מחומרים מקומיים

מיכל: רצינו לעשות משהו חדש. משהו ששתינו פחות נגענו בו בעבר ולא היה קיים. מנחת סולת זה שם שהגענו אליו אחרי מסע ארוך. כשעלינו אל ההר ״הקדוש״ הרגשנו שיש שם משהו ממש מיוחד, זה ההר שרואים ממנו את הגבול, ויש שם מערה מדהימה ואנרגיות ממש עוצמתיות

חגית: ככה קוראים לו, ״ההר הקדוש״?

birds

מיכל: אני לא יודעת, אבל ככה זה מרגיש ושמעתי אנשים משתמשים בזה, זה נתפס לי 🙂 יש שם גם יער שקוראים לו גן עדן

חגית: ההר הקדוש, גן עדן – אלה כינויים שבני המקום נתנו לדברים? ממש שפה ילידית 🙂

ענבל: נכון. זכינו להרבה טיולים באזור הקסום הזה והצלחנו ממש להפוך להיות חלק מהם 😅

מיכל: מנחת סולת היא מנחה שהיו מעלים לבית המקדש, וזו המנחה הכי הכי בסיסית – זאת אומרת שלוקחים סולת, שמן ומים ועושים ממנו מעין עיסה כזו. זה לא ספציפי לשום אירוע מיוחד, אלא מנחה יומיומית, פשוטה. כאילו להודות על החיים שלנו.

שזה גם מה שאנחנו עושות עם עיסת נסורת, עיסת בוץ וקפה – לוקחות חומר רטוב, מערבבות עם יבש, שאריות, דברים שזורקים אותם. בונות מחסות ומעלות מנחות

מיכל בלייר

ענבל: לקדש את הפשוט, את היומיומי ולהפוך אותו לנשגב. אני חושבת שמה שהוליך אותי אישית הייתה פעולת המנחה, של לקדש את האדמה לקדש את הבית, את הסביבה המיידית שלי. למצוא את אותו בית, לבחון ולהבין אותו יותר לעומק, מה מרכיב אותו? מה קורה כשמשנים את הצלעות שלו? מה קורה כשמשנים את המיקום שלו, את האיזון שלו, החומרים ממנו עשוי. האם המרכיבים הם עדיין החלק העיקרי או האם הפוקוס עובר עכשיו לחיבורים. האם החיבורים חזקים?

כמובן שמאחורי הכול יושבת שאלת הבית הגיאוגרפי, הקונסטלציה המשפחתית. ומפה הרצון לשבור ולבנות משהו חדש, משהו אחר לגמרי שצריך לסמוך על עצמי שהכול יעבוד כמו שצריך והקונסטרוקציה לא תישבר, הצלעות לא ייסדקו ולכולם יישאר המקום שלהם בתוך הדבר הגדול הזה

ענבל: המקום הרוחני, הטקסיות, הם חלק מהיומיום שלי ואני חושבת שזו מהות החיבור בינינו. שנים שהרוח לא הייתה בסטייל, שנים שהזהירו אותי מלדבר יותר מדי על המקום הרוחני, שזה זול, רדוד ולא מכירתי. אבל מה לעשות כשיש אמת גדולה מעל הכל אי אפשר להתכחש אליה

חגית: מבחינת החוויה בגלריה – המיצב נראה כמו setting של אירוע טקסי, שאריות פולחן או הכנה לפולחן? והנה ענבל מדברת בכלל על סביבת הבית – איך התערוכה עונה על שני הקצוות האלה (בית / מקום פולחן)?

מיכל: החיפוש אחרי מרחב אישי הוא משהו שמלווה אותי תמיד. אני תמיד מרגישה נורא חשופה, ומחפשת למצוא איזו פינה, מקום שיהיה שלי, שבו אני מתכנסת בתוך עצמי ואז בוקעת משהו חדש. אני משתמשת בעבודה שלי לא מעט בגלמי משי, ואני רואה את ההקבלה: הגלמים הם כיסוי של הזחלים, כדי שלא ייפגעו בזמן ההשתנות, ואני גם מרגישה ככה – המקום של ההכנה למשבר (אוגרת, שומרת, מטפחת) ואז המשבר הזה, הבקיעה – חוסר היכולת להמשיך להיות מי שהייתי עד עכשיו – הוא מקום של התקדשות מבחינתי. הבית לא יכול להיות מרחב בטוח אם הוא לא מקודש, אם הוא לא נותן לי להיות מי שאני

ענבל: מבחינתי המקום הקדוש והמקום הטקסי הוא לחלוטין הבית. הבית של הנשמה שביומיום לא מקבלת את המענה או ההתייחסות ומה שחשוב לי זה בעצם לאחד את הקצוות האלה מה שאנחנו החשבנו כל החיים למקודש וגבוה יכול להיות בכל, יכול להיות בהכי יומיומי. העניין הוא לתת לו את תשומת הלב ואז הוא הופך לטקסי יותר, קצת כמו פעולת מיצג, השהייה של רגעים קטנטנים (של פולחן וטקסיות ואושר עילאי. פעולת הטמרה של היום־יום אל הנשגב, כשהנשגב נמצא לגמרי ביום־יום

מיכל: לא צריך לעשות דברים גרנדיוזיים, כמו לטוס להודו, לחפש את עצמנו בכל מיני מקומות אזוטריים – מה שיש פה, בסביבה הכי קרובה. בגזם עצים שמחכים ברחוב שיאספו אותם, עם התולעים שמפוררות אותם לאט לאט, ההשתנות, ההזדקנות, הכאוס היומיומי שמבקש את השקט – את עין הסערה.

וזה גם משהו שמאוד חווינו בחניתה – משהו בשקט שיש שם, שלא תמיד ברור אם הוא גובל באדישות, משהו בקצב אחר, בהקצנה אפילו ביחס אליי, שגם אני גרה בגליל, ועדיין זה משהו אחר.

השקט שבעין הסערה הוא שקט אמיתי. אני משווה את זה לעבודת הסטודיו, שלא משנה איך אני מגיעה – עצבנית, עמוסה, כועסת, מפחדת – ברגע שהתחלתי לעבוד פשוט נהיה שקט, מחוץ לזמן ממש. גם כשהלכתי לאסוף את הענפים הרגשתי את זה. בתוך הפעולה הפיסית של הניסור, גרירה, קטימת קוצים, זה משהו שמנתק אותי מהעולם מהיר ומחזיר אותי למשהו אותנטי, ההתקדשות וההתמקדות באיזושהי חוויה שחיפשתי תמיד – מאוד שחרר אותי

ענבל: אני חושבת שאני חיה כזאת, של קצוות וצריכה להגיע לאחד כדי לראות את השני ולהעריך. המנחה מבקשת לאחד את המקומות האלה לאמצע, למקום שבו אפשר לחיות בדו קיום סוג של רוחניות יומיומית מעשית שנמצאת בכל

מיכל: ברור שאנחנו עושות אמנות עכשווית. אנחנו לא עושות דברים שימושיים או יצוגיים, אלא ממש נכנסות בכל הכוח לפעולה עצמה, בלי לתת לה סיבה שימושית או יעודית

חגית: במודע או שלא, אתן מתחברות לזרם חזק באמנות העכשווית: התקרבות לטבע; אמנות מחומרים מתכלים ולא ארטיפקטים שנשארים או מתאימים למכירה; טקסיות. כל זה שייך לפרקטיס הקבוע של כל אחת מכן או שזה משהו שהתגבש ספציפית מהעבודה יחד?

מיכל: ברור לנו שאנחנו עושות אמנות עכשווית. אנחנו לא עושות דברים שימושיים או יצוגיים, אלא ממש נכנסות בכל הכוח לפעולה עצמה, בלי לתת לה סיבה שימושית או יעודית

חגית: אז עכשיו עצירה מתודית – וכל אחת רגע מספרת מי היא, איפה צמחה ואיזו אמנות (ו/או דיי־ג׳וב אחר) היא עושה כשהיא לא מציגה בגלריה גבול 🙂

ענבל: המקום הרוחני, הטקסיות, הם חלק מהיומיום שלי ואני חושבת שזו מהות החיבור בינינו. שנים שהרוח לא הייתה בסטייל; שנים שהזהירו אותי מלדבר יותר מדי על המקום הרוחני, שזה זול, רדוד ולא מכירתי. אבל מה לעשות כשיש אמת גדולה מעל הכל אי אפשר להתכחש אליה. אני בהתכווננות ארוכה של מעבר לעבוד בחומרים טבעיים מתכלים. עד כה עבדתי בעיקר בשאריות טקסטיל בצבעוניות רוויה ומוגזמת, המעבר לחומרים החדשים היווה עבורי מהלך חשוב שמהדהד בחיי היום יום. מיכל הכירה לי טכניקת עבודה חדשה עם נסורת וגם התחלתי לעבוד עם אדמה.

צמחתי בין תרבויות שוליים 🙂 מאז שאני זוכרת את עצמי אני סביב סצנות מוזיקליות משתנות: גדלתי באשקלון, עברתי לתל אביב, לניו ג׳רזי ולשוודיה. בתחילת שנות ה־20 שלי טיילתי ואספתי השראה משלל מקומות אמנותיים עם אג׳נדה חברתית ברחבי העולם. הייתי נוודת ומה שעניין אותי בעיקר היה ליהנות מהחיים. למדתי בבית ספר בשוודיה באמצע היער וזה היה הדבר היחיד שהצלחתי לעצור לעשות, אחרי כמה שנים חזרתי לארץ למדתי אנימציה ופוסט פרודקשן באוניברסיטה הפתוחה.

בלימודים פגשתי את בנזוגי והתחלנו לבנות יחד בובות (לתיאטרון וטלוויזיה, redband) העשייה האמנותית שלי סבבה סביב טקסטיל, שאריות של בדים בדרום תל אביב ופיח אוטובוסים. בשלב הזה כל החומרים שלי התבססו על דברים שמצאתי ברחוב והרבה מאוד dumpsterdiving. באיזשהו שלב הלכתי ללמוד במדרשה וגם לקחתי חלק בחממה של מוסררה

ענבל לימור פפר

מיכל: אני מיכל בלייר, נולדתי בקרית ים וגדלתי מגיל חמש בישוב מנוף שבגליל, וכיום אני חיה באבטליון, שזה מקום מאוד מיוחד על ההר שצופה אל עמק בית נטופה. כילדה הייתי משוטטת המון בטבע ועושה ״מחנות״ כאלה, ופה זה בא לידי ביטוי באופן נחרץ (דבר שאני חושבת עליו רק עכשיו ומתחבר לי, משהו שחשבתי שאיבדתי עם השנים).

כשלמדתי אמנות ובמסגרות רבות בהמשך היה מאוד ברור מה נכון ולא נכון, התהלכתי שנים בעולם שצריך לדבר על דברים מסויימים ועל דברים אחרים אסור. תמיד הרגשתי מרדנית ואנדרדוגית. לפני שנה סיימתי את התואר השני באמנות בחיפה, ומשהו בתהליך המחשבתי אמנותי שעשיתי שם ממש שחרר אותי, ואני היום יכולה לעשות דברים שלא העזתי לפני

ענבל: גם לי יש חיבור עמוק לטבע. מאז הילדות הוא מהווה מקור נחמה, בזמנים בודדים גם בתור ילדה הטבע היה לי לבית, רחצתי בקרני השמש כל יום אחרי בית ספר וחיפשתי אוצרות בדיונות. גם היום יש לי צורך עמוק לשהות בטבע ורצון גדול לחזור לגור בו

חגית: מיכל את מתארת את העבודה עם זחלי משי – כמו שתומס סרסנו עובד עם עכבישים, כשיתוף פעולה עם פעולת הטבע?

מיכל: ממש ככה. כבר שנים אני נמשכת אליהן כבחבלי קסם, אבל בשלוש שנים האחרונות ממש עשיתי מפעל, מאות זחלים, הייתי קוטפת בכל הישובים מסביב שקיות על גבי שקיות של עלי תות (מאכל לזחלי המשי). בקורונה זה נתן לי עיסוק מעולה. לראות אותם אוכלים וגדלים, טווים משי, ואחר כך מתגלמים, בוקעים ומתים ממש מהר. יש לי כבר שלושה גופי עבודות עם גלמי משי, וכל פעם זה בא לידי ביטוי בדרך חדשה שמפתיעה אותי

חגית: ענבל איך את מחברת את האנימציה, הבובות ועולמות הטלוויזיה והדיגיטל עם הטבע?

ענבל: זה לא מדוייק, מוזיקה ובובות הן לא דבר דיגיטלי, זה לייב, זה קסם וגם הצצה אל העולם שמעבר. אולי אחרי זה, עבור הצופים בבית זה הופך לדיגיטלי, אבל הבסיס שלו הוא כאן ועכשיו והנכחה של הרגע. סוג של השהיה, קסם. גם אנימציה היא כזאת פעולת קסם שמאנית שמאפשרת להיות כל יכול. כמובן שאנימציה היא דיגיטלית, אבל ברגע שאת נותנת לה מקום בחלל היא שוב הופכת לכאן ועכשיו

חגית: אני רוצה להיאחז בנקודה הזו בדבריה של ענבל – ״קסם… כל יכול״ – זוהי במידה מסויימת ההגדרה של אמנות ושל אמנים. אתן יכולות לברוא עולמות והקסם יקרה אם הצופים יכנסו לאותו ראש. זה קורה? כל פעם?

והאם קורה גם ההיפך? שאנשים נכנסים ואומרים – טוב, אז איפה האמנות?

ענבל: כן, מהניסיון שלי, ברגע ששמים את הכוונה והרצון להעמיק זה פשוט קורה מעצמו ועולמות שלמים נרקמים. אני נוגעת באינספור לבבות מהדברים הכי יומיומיים ורגילים, הזבל שאף אחד לא התייחס אליו, הענף שהיה זרוק מול הבית. כל מה שאנשים רוצים זה הצצה לעולם הסודי

מיכל: אני הייתי צריכה להשתחרר ממה יחשוב הקהל. ראיתי שאנשים מתחברים למה שאני עושה, וגם יש אנשים שלא. כשעבדתי מתוך מה יחשבו עליי, איך להנגיש, איך יבינו – אז התרחקתי מהקסם. דווקא כששחררתי את זה, הקסם התחיל לקרות. ולפעמים גם אם ההבנה לוקחת שנה אז זה שינה משהו בחיים של בן אדם


ענבל לימור פפר, מיכל בלייר | מנחת סולת
אוצרת: ריטה כץ
גלריה גבול, קיבוץ חניתה
נעילה: 24.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden