כל מה שחשוב ויפה
אורס פישר, ״פרנצ׳סקו״. צילום: מ״ל
אורס פישר, ״פרנצ׳סקו״. צילום: מ״ל

אורס פישר: הדבר הכי COOL בקשר לאמנות - שהיא יכולה להיות כל כך הרבה דברים

פסל משעווה של מבקר אמנות, שדולק ונמס ככל שהתערוכה נמשכת, 9 כיסאות משרדיים שמשחקים עם הקהל, אוביקטים חסרי חשיבות משובשי פרופורציות: אורס פישר, מהאמנים הבולטים בעולם, בתערוכת יחיד ראשונה בישראל במוזיאון ת״א

פרנצ׳סקו, גבר לבוש ג׳ינס וטי־שירט עם ז׳קט קל, ניצב דומם ועיניו נעוצות בטלפון הנייד שבידו. במבט מאחור הוא נראה כמעט כמו אדם רגיל, אך הוא ניצב כפסל על גבי… מקרר. הוא לא סתם ניצב כפסל, הוא אכן פסל – מפסלי הנרות המונומנטליים של האמן אורס פישר – שהולך ומתכלה במהלך התערוכה PLAY המוצגת במוזיאון תל אביב.

הפסל, בדמותו של פרנצ׳סקו בונאמי – מבקר אמנות חריף, אמן ואוצר ידוע, וחבר אישי של פישר – נוצק בשעווה עם פתיל בוער בראשון שנדלק מדי יום, ובהדרגה נמס ככל שהתערוכה נמשכת. המקרר משמש כתחליף לבסיס השיש המסורתי לפיסול ותורם עוד קריצה למשחק.

לא במקרה נבחרה הכותרת PLAY לתערוכה: פישר משחק איתנו, משחק עם רעיונות ועם המסורת של פיסול מונומנטלי, שמנציח גדולי אומה וענקי רוח, ובוחר להציב את חברו (שהוא אכן איש תרבות ורוח), שקוע כל כולו בנייד שלו. הבעת פניו מעידה בו זמנית על ריכוז והיסח דעת, מעין קריצה לאדם החושב של רודן. פרנצ׳סקו הוא האדם הטרוד בן זמננו, כי למי בכלל יש זמן לחשוב?

אורס פישר במוזיאון תל אביב. צילום: גיא יחיאלי

אורס פישר במוזיאון תל אביב. צילום: גיא יחיאלי

״כולנו מכורים לנייד שלנו כיום, אבל הוא באמת ככה. מחובר בלי הפסקה״, אומר פישר על ידידו האיטלקי, שמגלם בגופו את התנוחה המוכרת כל כך בימינו. ״הפסל של פרנצ׳סקו הוצג בפעם הראשונה מחוץ למוזיאון אופיצי בפירנצה. בוודאי שיש דיאלוג עם הפסלים הקלאסיים, ואולי דווקא בגלל זה לא רציתי שיהיה ריאליסטי מדי״ – הוא משיב לשאלה על הבחירה בצבע אדום עז לפניו וגופו של פרנצ׳סקו. אפשר לראות בבירור את היחסים המגוחכים משהו בין הגבר של היום, שניצב על המקרר הביתי הפשוט, מסמיק לעומת העמידה הגאה של פסל דויד של מיכלאנג׳לו, המתנוסס לגובה חמישה מטרים בפירנצה.

ולמה המקרר?

״מכשירי חשמל ביתיים הם כנים (פודסטים) מעולים. יש להם מקום מסויים בתודעה, כך שהם מיד שולחים את המחשבה לבית, לאוכל. ותמיד רציתי לעשות משהו עם מקרר, זה פשוט מתאים״. האוצרת, מירה לפידות מוסיפה עוד הסבר לצירוף המוזר בין האיש האדום לבין המקרר, שמדלתו הפתוחה למחצה בוקע אור ומציצים פירות וירקות צבעוניים: ״הוא מהדהד את המתח בין חם לקר, טריות המוצרים שבמקרר מול ארעיות דמות האדם הנמסה, בת החלוף״.

״שאלה תמיד יותר טובה מתשובה. כי בסופו של דבר מהי אמנות? אין תשובה אחת. האמנות היא מה שאנחנו רוצים שהיא תהיה – קחי לדוגמה את העבודה שהצגתי בבורס דה קומרס – גם היא לא עומדת בפני עצמה. תמיד בדיאלוג עם הידע שלנו על העולם. אמנות היא בעיניי המתבונן״

פישר, יליד ציריך (1973), חי ויוצר בלוס אנג׳לס וניו יורק, הוא מהאמנים הבולטים כיום בעולם וזו תערוכת יחיד ראשונה שלו בישראל. בעבר ביקר פה עם בת זוג לשעבר, שהייתה ישראלית, הוא מספר. הפעם הגיע לפתיחה החגיגית של התערוכה, והוא מוודא שהכל עובד כמו שצריך. זו תערוכה תמציתית מאוד, והיא מספקת רק היכרות חטופה עם אמן שופע שיוצר עבודות מגוונות ביותר.

בשנה שעברה נבחר הפסל שלו לשמש כאלמנט המרכזי בתערוכת הפתיחה של המוזיאון החדש בפריז, בורס דה קומרס. פסל שיש קלאסי מונומנטלי ניצב במרכז החלל המרשים בתכנונו של האדריכל טדאו אנדו, וסביבו פזורים כמו באקראי פסלי כסאות מסוגים שונים – משורת כסאות מטוס דרך כסאות משרדיים, כסאות עץ אפריקאיים ועד כסא ״כתר פלסטיק״ הזול הנפוץ ביותר בעולם. גבר יחיד, המזכיר במראהו את פישר עצמו, ניצב מתבונן ביצירה. הוא כיכב בכל חשבון אינסטגרם ובכל עיתון בעולם – אך השיש, האיש והכסאות היו כולם עשויים שעווה ובערו כנרות. כל המיצב הלך ונמס, הלך ונעלם, לאורך חודשי התערוכה, לנגד עיני המבקרים.

פסלי נרות השעווה של פישר הם חלק מהמשחק שלו בשאלות של תרבות גבוהה ונמוכה, אמת או שקר, אמנות או ״מוזיאון השעווה״. במוזיאון השעווה הפיסול, מרשים ככל שיהיה, הוא אמצעי המחשה, החייאה מלאכותית של אנשים ואירועים; בידור עממי. השימוש בשעווה באמנות הוא דרך מעניינת ואפקטיבית להעיר על זמניות, על התכלות ועל שאלת החשיבות.

האם עבודת האמנות חשובה? נצחית? ומה אם היא מכלה את עצמה? באופן מקרי, במקביל לתערוכה של פישר, מוצגת בימים אלה במוזיאון תערוכת פיסול נוספת בשעווה של האמנית הישראלית שירה זלוור, ״התכנסות ציפורים״, זוכת פרס שיף לאמנות פיגורטיבית (שלראשונה הוענק לפיסול). הפסלים של זלוור נועדו לשרוד, להיראות כמעט חיים, אך בה בעת גם היא עוסקת בהקפאת החיים ועצירת הזמן.

העבודות של פישר מגיעות עם מנגנון הרס עצמי, שהוא חשוב לא פחות מהפיסול עצמו. ״אני יכול לשלוט בקצב החיסול של הפסל״, הוא אומר, בראיון שנערך בפתיחת התערוכה. ״אפשר להחליט על גובה הלהבה, כמות הפתילים הדולקים ואפילו כיוון הנזילה של השעווה״. וכך, בין הרס עצמי לעיצוב מחדש של היצירה, הוא מעניק לעבודה חיים, מטעין אותה במתח, בדרמה, במפגש מרגש בכל פעם מחדש עבור הקהל – כשנבוא שוב למוזיאון היא כבר לא תיראה אותו הדבר.

אחרי שהעובדים הלכו הביתה, הרהיטים קמים לתחייה

PLAY הוא גם שמה של היצירה המרכזית בתערוכה, המוצגת לראשונה בחלל מוזיאלי. גם כאן השחקנים הראשיים הם כסאות, נושא הקרוב לליבו של האמן. הפעם אלו תשעה כסאות משרדיים דומים אך שונים, וגם בהם הוא מפיח רוח חיים. אולם הפעם הוא עושה זאת באמצעות מנגנון תנועה ולא הרס.

פישר עובד בפיסול, ציור, צילום ויוצר מיצבים גדולי ממדים כל עבודה היא עבורו בגדר הרפתקה חומרית, מחקר והתנסות בקנה מידה ובחלל. PLAY – עבודה פשוטה למראה אך מאוד מתוחכמת ועתירת יידע, היא מיצב של בינה מלאכותית שמאחוריו מחקר של כמעט חמש שנים.

PLAY. צילומים: אלעד שריג

אורס פישר, PLAY. צילומים: אלעד שריג

במבט ראשון הוא נראה כעבודה ברדי מייד: הכיסאות ריאליסטיים לחלוטין, והם עשויים הפעם לא שעווה אלא מתכת וריפוד בצבעים שונים – ממש כמו כיסאות. תחת המושב חבויה מערכת מתוחכמת של סוללה ומחשב ולמעשה הם פועלים יותר כרחפנים מכיסאות תמימים.

הם מסתובבים בחלל הגלריה בחופשיות, מקיימים אינטראקציה אחד עם השני. הכיסאות מגיבים לקהל וכאילו מתקשרים איתנו, משתלבים בטבעיות בקרב האנשים ויוצרים יחד עימם כוריאוגרפיה של תנועה. הצבעוניות, הגובה והמפרט הטכני של כל כיסא (משענות ראש, ידיות, גובה) מבחינים אותם זה מזה ומעניקים להם תכונות אופי ראשוניות – שמן ורזה, עדין, רגיל, מתבלט. את אלה מחזקת ״התנהגות״ הכיסאות במרחב.

הכסאות בעבודות שלך הם מעין דיוקנאות, כמעט תמיד הם מייצגים טיפוסים אנושיים, שפת גוף. הפעם הם נראים כמו פרק ביזארי של ״המשרד״. אחרי שהעובדים הלכו הביתה, הרהיטים קמים לתחייה.

״זה נכון, אני אוהב את האסתטיקה, אני אוהב שהם לא אחידים, וההבדלים הקטנים הם חלק מהאופי שלהם. כשהם לבד הם משחקים ועושים דברים יחד, כשיש אנשים – לפעמים הם מתעניינים בנו ולפעמים מתעלמים. הם גם סתם מסתובבים״.

יש הרבה ביטויים ומטאפורות שקשורים לכסאות: משחקי כסאות, כסאות מוזיקליים, היצמדות לכיסא – לתפקיד פוליטי. לשם כיוונת?

״אולי. גם זה, אי אפשר להתעלם ממשחקי כיסאות. אבל בעיקר בחרתי בכיסא משרדי כי יש לו גלגלים. בתחילת הדרך הרעיון היה על שולחן, ושם זה נתקע. כשזה כיסא לא שואלים למה הוא זז, זה טבעי. ואז המחשבה פנויה לשאלות אחרות. כי אנחנו בני אדם ואנחנו תמיד מנסים להבין כל דבר, ובמיוחד כל דבר חדש. בגלל זה אנחנו רואים טלוויזיה, לא? בשביל לראות כל הזמן מה חדש מה חדש…״.

״האנשים הם חלק לא פחות חשוב מהעבודה. איך הם מתנהגים מול הכיסאות. כל הרעיון של העבודה הזו נובע מהעניין שלי בהתנהגות אנושית, והיא באה לידי ביטוי מצויין״

והכסאות מצליחים להשאיר אותנו עם סימן שאלה.

״שאלה תמיד יותר טובה מתשובה. כי בסופו של דבר מהי אמנות? אין תשובה אחת. האמנות היא מה שאנחנו רוצים שהיא תהיה – קחי לדוגמה את העבודה שהצגתי בבורס דה קומרס – גם היא לא עומדת בפני עצמה. תמיד בדיאלוג עם הידע שלנו על העולם. אמנות היא בעיניי המתבונן״.

לאמנות אין קיום ללא הקהל? נראה שבעבודה הזו במיוחד.

״האנשים הם חלק לא פחות חשוב מהעבודה. איך הם מתנהגים מול הכיסאות. כל הרעיון של העבודה הזו נובע מהעניין שלי בהתנהגות אנושית, והיא באה לידי ביטוי מצויין. הבעיה של העבודה – שהיא אפילו לא מצטלמת טוב״, הוא צוחק.

עם כניסתם של מבקרים לגלריה מתפשט על פניהם ברוב המקרים חיוך והם נמשכים אל הפלא כילדים שמצאו חבר. הכיסאות, מצידם, מגיבים כל אחד בדרכו – אחד ייסע במהירות לקבל את פנינו ואחר יעמוד מהצד ויתבונן, שלישי יברח לכיוון אחר בביישנות או אפילו בבהלה. חלקם יתעלמו וחלקם יתגודדו. כמות האנשים ותנועתם בחלל הגלריה מחוללת את התנהגות הכיסאות, שנעשית עשירה יותר ובלתי צפויה.

״יש הרבה חוכמה בכך שזה נראה חסר מאמץ״, אומרת לפידות. ״המיצב PLAY הוא שיא בעשייתו של פישר – טכנולוגית, מושגית ואפילו רגשית. כל כיסא כולל אלפי רכיבים אלקטרוניים בתוכו, ובחודשים ארוכים של עבודה הוא תוכנת עם אלגוריתם המעניק לו אופי – ביישן, חברותי, יהיר, פחדן.

״באמצעות סוללות ייחודיות המאפשרות את תנועתם העצמאית של הכיסאות, ותקשורת עם רשת של חיישנים ומצלמות שהותקנה בגלריה, נוצרת אינטראקציה מצחיקה ובאופן משונה אנושית מאוד בין המבקרים לבין הכיסאות״. במסווה של משחקיות פישר מעלה על פני השטח שאלות של יש ואין, נוכחות אנושית לעומת בינה מלאכותית, שליטה מרחוק, יחסים אנושיים ויחסי אדם־מכונה.

חפצים מככבים גם בסדרת עבודות נוספת בתערוכה. מי שירדו במדרגות הנעות וימהרו לפגוש את הכיסאות המרקדים או את ״פרנצ׳סקו״ עלולים להחמיץ את מקבץ החפצים היומיומיים שניצב בגובה הקרקע במבואה: קוביות שטוחות שעל גביהן מודפסים ״אוביקטים חסרי חשיבות״, כהגדרתו, דוגמת מפתח ביתי, מטקת פינג פונג, מחשבון, גבעול אספרגוס, קלף משחק.

הם נראים כאילו נלכדו בפסלי קוביות. על ידי השיבוש בפרופורציות והגדלה של מידותיהם הטבעיות, פישר גורם לנו להבחין בהם (אחרי שכמעט התעלמנו), לחשוב עליהם ועל הקשרים ביניהם. לחשוב על הראייה, על היחסים והאינטראקציות שלנו עם חפצים והתגובות שהם מעוררים בנו.

״הדבר הכי COOL בקשר לאמנות – שהיא יכולה להיות כל כך הרבה דברים״, אומר פישר בהמשך שיחתנו, שתפסה כיוון מהורהר בעודנו מסתכלים על פרנצ׳סקו, שבקרוב יאבד צלם אנוש. ״המטמורפוזה היא חלק שמעניין אותי תמיד. בפשטות – המטמורפוזה שבאמנות יכולה לעשות שיפט מהחיים, מהמציאות, לדמיון ולמחשבה. אם אנחנו ברי מזל, נוכל להשאיר דברים פתוחים במחשבה״.


אורס פישר / PLAY
אוצרת: מירה לפידות
מוזיאון תל אביב
נעילה: 17.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden