Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // מישהו שם איבד את זה לגמרי
איך החליף הקטמין־שיק את ההירואין־שיק? למה מעצב או בית אופנה ירצו להיות מואשמים בטירוף? מדוע אופנה, שמקדשת את החדש, חוזרת על עצמה בצורה אובססיבית? וגם - איך הסוריאליזם תפס את מקומו של הריאליזם?
סימנים של תרבות שיש בה עודף קיצוני
יומיים אל תוך האלבום החדש של ביונסה, ״רנסאנס״, והמסקנה החשובה ביותר שעולה ממנו היא לא האם מדובר באלבום מאכזב או מספק, אלא עד כמה נעשינו לחברה שאובססיבית לשאריות.
הצלילים השולטים באלבום הם צלילי סינתיסייזר ומכונות תופים, והביט משחזר את קו התפר שבין האייטיז לנייטיז, אבל לב־ליבו של ״רנסאנס״ הם ציטוטים על ציטוטים; פיסות מוזיקה שנלקחו ממקומות וזמנים אחרים, שאריות שנגזרו ונתפרו יחד באובססיביות. יש כל כך הרבה מהן שמגזין המוזיקה Volture אף הקדיש מאמר שלם לניפוי הרפרנסים. הדוגמה הבולטת ביותר היא המחווה לדונה סאמר בשיר האחרון באלבום, אם כי אפשר גם לזהות בקלות קטעי האוס מהאייטיז או הד לשירי פופ כמו ״איים טו סקסי״ של Right Said Fred בשיר מספר 3.
לקחת פיסה ממקום אחר, ולעצב אותה מחדש; לקחת את מה שנשאר מעבודה של מישהו, ולהשתמש בו שוב. אמנם זה סוגייה שמעלה אין ספור דיונים על אותנטיות ומקוריות (קליס, אגב, לא שמחה לגלות שביונסה מסמפלת גם אותה), אבל עצם הקיום של התופעה מאותת על דבר מה משמעותי: אלה סימנים של תרבות שיש בה עודף קיצוני. יש כל כך הרבה, שחבל שלא להשתמש במה שכבר קיים.
תעשיית האופנה עוברת בשנים האחרונות מהלך דומה. מילא ששימוש חוזר במה שכבר יש בא לידי ביטוי התלהבות המחודשת לבגדי יד שנייה, הרי שכיום הוא הופך לפרקטיקה ולכלי עבודה מהותי עבור מעצבים. כפי שגל של מותגים מקומיים מוכיח – שאריות יכולות להיות הבסיס להתחיל איתו. אלה יכולות להיות פיסות מקרמה, שמקשטות חולצת טי חדשה, או אריגי כותנה עבים ששימשו בעבר לאוהלי צבא. לפרום ולתפור, לגזור ולעצב שוב.
המהלך הזה מאותת על שינוי עמוק. אני עוסק בו הרבה בדוקטורט שלי, ונדמה שהוא רק הולך וצובר תאוצה. עד לאחרונה אופנה הייתה מאופיינת, אפילו מוגדרת, באובססיה לחדש. אופנה הייתה יכול לחזור על מגמות שנראו בעבר, אבל לבגדים חדשים – בגדים עם תווית, שיש להם ריח גולמי של מפעל או של יד התופרת – היה ערך גבוה יותר בהשוואה לבגדים משומשים, או בגדים שעשויים משאריות. אבל לא עוד; בגדים שכבר ראינו ולבשנו, כמו מוזיקה שכבר שמענו, הולכים וצוברים ערך.
האם פשוט נעשה לנו לא אכפת שהדברים אינם חדשים? האם זה נשמע אחראי וירוק יותר? ואולי אנחנו רק מחקים את הרשת החברתית, שמעודדת אותנו לשתף־מחדש פוסטים של אחרים. האם בגדים משומשים הם עדות לעיצוב ויראלי? ייתכן. ייקח זמן עד שנבין את ההשלכות כולן. רק משאלה פילוסופית אחת אני לא מצליח לחמוק – אם אופנה מוגדרת על ידי החדש, אז מהי אופנה שאינה חדשה?
View this post on Instagram
הסגנון שמשלב בין אופוריה וטמטום
אם לשנות ה־90 היה את ההירואין־שיק, כינוי למראה אולטרה־רזה המגובה במכנסי ג׳ינס בגזרה ישרה וגופיות כותנה הדוקות, אז היום אנחנו מקבלים בהתלהבות מופגנת את הקטמין־שיק. את האישור הסופי לקיומה של המגמה האופנתית העניק החודש המגזין Dazed, אם כי הניצנים שלה החלו עוד בימי הקורונה, כשהציות לסגרים התחלף במסיבות טכנו מחתרתיות (מהסוג שדורש להשאיר בבית את הסלולרי, כדי להימנע ממעקב).
הכינוי קטמין־שיק לטרנד האופנתי ממזג יחד שתי תופעות: הראשונה – את העלייה בפופולריות בשימוש של K, בימים כתיקונם חומר הרדמה רפואי, כסם מסיבות; השני – את המעבר מהתלבשות היפסטרית ונורמקור־ית, המושפעת מבגדי עבודה, אל עבר סגנון התלבשות כאוטי, שלא לומר מופרע, שבו כל אחד מהחלקים המרכיבים את ההופעה לא רק מוקצן, אלא גם לא קשור אחד לשני.
השיער צבוע בירוק, החולצה שקופה, הווסט מחויט, המכנסיים קרועים ועל הרגליים מגפי בוקרים שנלבשים עם גרבי ספורט ארוכים; אם ממשיכים את הקביעה של Dazed, אפשר לזהות את הקטמין־שיק בקלות בקרב קלאב־קידס, אם כי הוא כבר צועד אל עבר המיינסטרים, ומאפיין יותר ויותר קולקציות ומותגים מן השורה. כסגנון הוא משלב בין אופוריה וטמטום מכוון לבין לקטנות סייברית.
מצד אחד, הוא מגלם רצון אמיתי להתפרע עד כמה שניתן, להגיע אל קו הגבול שבו התודעה נמסה. מצד שני, הוא מבטא הרגלי שופינג שמנצלים את האפשרויות המקוונות הבלתי מוגבלות. יש בו היגיון כמעט סוריאליסטי, כלומר היגיון שמתגלה רק תחת השפעה חלומית – פריטים שמגיעים מאליאקספרס ואסוס, דרך בגדי יד שנייה שנמצאו על ספסל או שנקנו בווסטייה קולקטיב או דהפופ, בחיזוק של בגדי מעצבים איזוטריים מפינות בעולם שכף הרגל עוד לא דרכה בהן (אבל שיש להם חנויות און־ליין נגישות לכל).
אם ההירואין־שיק, נוסח קייט מוס ושאר החבורה דאז, כלל בתוכו מסתורין מסוים שבא לידי ביטוי בעובדה שהמטרה שלו היא להצביע על איפוק קיצוני ואי־נגישות (ומכאן הרזון החולני, המבט המרוחק והעמידה האגבית), הרי שהקטמין־שיק מנוסח כדי להיות מתועד ברשת החברתית. ככזה הוא מגלם בתוכו פרדוקס. מצד אחד, הקטמין־שיק נחווה במציאות הפיזית כקרקס של חריגים, ולכן הוא גם מתנשא ומרתיע; מצד שני, כמראה שמוצא את כוחו גם באינסטגרם, הוא מבקש למשוך תשומת לב במרחב הדיגיטלי ולהוביל לתגובה בקרב העוקבים. ותגובה, כולנו יודעים, משמעותה פתח להתכתבות בלתי נגמרת.
View this post on Instagram
מי ילך על שקית אשפה בתור תיק?!
נהוג לדבר על ״סוריאליזם באופנה״ בכל הקשור לעיצובים שחורגים מההיגיון המקובל, או שמושפעים מאחד הזרמים האמנותיים שרווחו באירופה בשנות ה־30 של המאה ה־20, אבל ייתכן שהשנה המושג צריך לקבל משמעויות נוספות; לדוגמה, בכל הקשור לסוגיית המחירים באופנת היוקרה.
לפני מספר שנים חשף דמנה ווסאליה, המעצב הראשי של בלנסיאגה, גרסה משלו ל״תיק איקאה״ במחיר שחצה את קו ה־2,000 דולרים. זה היה אות לפתיחתה של קטגוריה חדשה בשוק אביזרי המותרות – חפצים עשויים חומרים פשוטים, או מבוססים על עיצוב פשוט ובנאלי, במחירים מרקיעי שחקים. כך לדוגמה, בשנה שעברה חשף המותג בוגטה ונטה שרשרת חרוזים פרחונית, שהתבססה על חוט לבן וסוגר כסף, במחיר של 3,000 דולרים.
לאחרונה נקט בית האופנה פראדה בצעד דומה. החודש הוא השיק גופיית סבא לבנה, ממותגת בלוגו המותג, במחיר של כמעט 1,000 דולרים. ווסאליה, אגב, לא נותר חייב. בשבוע שעבר הגיעו לחנויות בלנסיאגה ״תיק שקית האשפה״, כשמו נראה כמו שקית זבל, במחיר של כמעט 1,800 דולרים, או שרשרת ועגילים שהם למעשה שרוכי נעליים עשויים מפוליאסטר במחיר של מאות דולרים.
ואלה הן כמובן דוגמאות בודדות מבין רבות. האם מדובר באינפלציית מחירים לנוכח המיתון הגלובלי ההולך ומתגבש בעקבות הקורונה? ספק. בכל הדוגמאות המצוינות כאן נכללת גם התרסה מכוונת. בעוד שאופנת היוקרה מלאה בחפצים פשוטים וממותגים, ניכר שהגל החדש הזה מעוניין לעורר לעג, מעוניין לסחוט תגובות נוסח ״מישהו שם איבד את זה לגמרי״.
השאלה מדוע מעצב או בית אופנה ירצו להיות מואשמים בטירוף (או טמטום, תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה), נענית על ידי תשובה פשוטה – העיצובים ״המטופשים״ האלה, שנמכרים במחירים שערורייתיים, מפיקים את אותה תגובה שמפיקה שמועה סנסציונית. גם הם, כמו כל סיפור של בגידה לדוגמה, מעוררים מידה לא מבוטלת של הלם וחטטנות, בבחינת – ״מי העז לעשות את הדבר הזה״.
ומדוע נדרש מעצב או בית אופנה להלם וחטטנות? משום שהלם וחטטנות, המלווה בגילוי של דבר סנסציוני, מתורגמים במהרה לרכילות ומשם לנחלת הכלל. ככל שהסיפור יהיה עסיסי ומופרך יותר, ככל שיש בו שבירת טאבו (״מי ילך על שקית אשפה בתור תיק?!״) כך הוא יימצא אחיזה בקרב קהלים רבים יותר.
זה מחוכם, זה ציני וזה לגמרי עובד. במיוחד בעידן הרשת החברתית. העיצובים המופרכים הם אוביקטים של שיחה ויראלית. ומספיק להציץ בגרפים שפרסם האתר ביזנס אוף פאשן, כדי לראות את הקורולציה המתקיימת בין ״נושאי הרכילות״ שמספק ווסאליה בדמות מוצרים מופרכים להכנסות העולות של בית האופנה.
View this post on Instagram
אופנה מבוססת על שיכחה, או על זיכרון לטווח קצר
ז׳קטים עם כריות כתפיים מודגשות; חולצות טי קצרצרות וחצאיות מיקרו־מיני או ג׳ינסים בקו מותניים נמוך; דוגמאות גרפיות פסיכודליות או מכנסיים מתרחבים – את כל אלה, לצד שלל פריטים נוספים שקשורים אליהם, אפשר למצוא בקלות בכל רשת אופנה מהירה ממוצעת, כמו גם במותגי מעצבים.
בהווה, אלה נחווים כפריטי רטרו מובהקים. כריות הכתפיים לרוב מקוטלגות כאייטיז, חולצות הטי והמיני הקצרצר כלקוחות משנות ה־90 של המאה הקודמת, והמכנסיים המתרבים מהתקופה בה להיות היפי היה מחמאה נטולת פרעושים.
אבל האמת היא שכל אחד מהפריטים האלה, הוא גם גלגול של גלגול קודם. כריות הכתפיים משנות ה־80, לדוגמה, הן גרסה מעודכנת של המחויטים מתקופת מלחמת העולם השנייה באירופה, בעוד שהצללית ההדוקה והקצרצרה, הנערית במקצת של הניינטיז, משחזרת פרטים משנות ה־60 (שבתורן משחזרות פרטים משנות ה־20). וההיפים? מספיק להזכיר את תנועת האר־נובו כדי להבין מהיכן היכן הם שואבים השראה.
כל בגד נושא זיכרון, ולעיתים קרובות אופנה מתוארת כזירה שבה נעים במעגלים. אבל אחת השאלות הבוערות היא מדוע אופנה חוזרת על עצמה בצורה אובססיבית? זה היה נכון למחצית הראשונה של המאה ה־17, ששיחזרה צלליות מהמאה ה־16, וזה נכון כאמור גם לתקופתנו. האם כבני אדם הדמיון וכושר ההמצאה שלנו מוגבלים, ולכן אנחנו ״חוזרים אחורה ״פעם אחר פעם, או שיש סיבה טובה יותר?
האמת היא, שזה יהיה אחראי שלא להכריע. ספק אם יש תשובה אחת מוחצת. אבל אפשר להציע כמה כיווני חשיבה, שיחד יכולים לתת מושג על התשוקה הזו למחזר את העבר. אבחנה מבריקה מספקת חוקרת האופנה הנרייט ריצ׳ארדס שקובעת שאופנה מבוססת על שיכחה, או על זיכרון לטווח קצר. בכל פעם שמתחלף הדור, מתחלפת איתו האופנה שאפיינה אותו ונשכחת, ולכן כשהיא חוזרת אל חיינו היא נראית לנו שוב מסעירה, מרתקת ונחשקת.
מנגד, אפשר לומר שחזרתה של אופנה כזו או אחרת משקפת נוסטלגיה וגעגועים, ורבות מהמגמות שחוזרות, משקפות לדוגמה פיסות זיכרון מילדותם של מעצבי האופנה, כמו במקרה של כריסטיאן דיור, ש״המראה החדש״ שלו הדהד את שמלותיה של אימו מתחילת המאה ה־20.
ואם צריך לחשוב על סיבה נוספת – אני הייתי מצביע על הארכיונים הרבים שמקיפים אותנו, מספריות ועד לאתרי אינטרנט. במיוחד בעידן הנוכחי של חיפוש התמונות של גוגל והרשת החברתית: אלה מאפשרים לתמונות וחומרים חזותיים מהעבר לחיות ביננו תמיד. הפיתוי לקחת מהם הוא גדול כל כך, עד שאי אפשר לסרב לו.
View this post on Instagram
איך האותנטי מוחלף במפוברק
אם הייתי צריך לתת לתאר במילה אחת את העשור השני של המאה ה־21, כלומר העשור הקודם, הייתי בטוח בוחר במילה ״אותנטיות״. כולם רוצים להיות עצמם באמת, מה שזה לא אומר. תיירות אותנטית. קפה אותנטי. חוויות אותנטיות. פוסטים אותנטיים. נשים אמיתיות. תמונות עם צלוליט. תמונות של גברים מקריחים. חרדות מפני פייק ניוז.
אבל עם העשור השלישי של המאה ה־21 מסתמן שינוי עקרוני. בשנה החולפת, לדוגמה, אפשר לשים לב איך האותנטי מוחלף לאט לאט במפוברק. במתעתע. בלא הגיוני. במה שלא יכול להתקיים במציאות המוכרת. אלה יכולים להיות קמפיינים כמו הקמפיין של מיו מיו, שמציג את לי יו מי מתוחה, או קולקציות סוריאליסטיות מהסוג שהחזיר את בית האופנה סקיאפרלי לראש סדר היום. שלא במקרה, הקיץ גם נפתחה תערוכת ענק בפריז שנוגעת ביצירה של מייסדת הבית, שפתאום חוזרת להיות רלוונטית מתמיד.
אפילו קולקציית הביכורים של מתיו בלאזי, המעצב הראשי החדש של בוטגה ונטה, מבקשת לעבוד עלינו. המראה הפותח מתצוגת הביכורים שלו – מכנסי ג׳ינס וגופיה לבנה ופשוטה – התגלה בדיעבד כתרגיל במצלמה נסתרת. אלה לא היו עשויים דנים כותנה וסריג כותנה, כצפוי, אלא מעור שעבר עיבוד מיוחד.
הסוריאליזם תופס את מקומו של הריאליזם. מה מניע את המגמה? לא מעט סיבות. המעניינת בעיני קשורה לסוג הרשת החברתית שאנחנו עושים בה שימוש והאופן בה היא מעצבת את התודעה שלנו. אם העשור הראשון של המאה ה־21 היה שייך לפייסבוק, והשני לאינסטגרם, אזי השלישי בוודאי שייך לטיקטוק.
ומה מאפיין את טיקטוק? תוכן ויראלי שמבוסס על אתגרים. הנקודה היא, שכדי שאתגר יהיה אתגר, הוא צריך לכלול בתוכו דבר מה מאתגר. כך קיבלנו גלים של סרטונים שבמרכזם ״קסמים״ ותעתוע – אנשים שקופצים על ערמות בגדים, והופ הם לבושים. או נוסעים שנוקשים באצבעותיהם בפתח המטוס, ואז מופיעים ברגע אחד בבריכה בהוואי.
האותנטי הוא אינו מנת חלקה של טיקטוק. בהקשר הזה, אפשר לומר שהסוריאליזם באופנה, שאינו מחויב למה שאמור להיות מתקבל על הדעת, אלא לפנטזיה מדומיינת, מתרגם את אופן הפעולה הרווח בטיקטוק. מסתבר, שאנחנו לא רק אובססיביים עם הרשת החברתית, אלא אפילו מהונדסים על ידה.
–
(מתוך כתבה שפורסמה לראשונה בגלריה שישי של עיתון הארץ)
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
View this post on Instagram
