ספר הקומיקס Bioripple: מרבי עקיבא ועד יובל נוח הררי

אמילי היא מורה לשוטרות בעולם שנשלט על ידי רשת בינה מלאכותית המחוברת לתודעה של אנשים; טים הוא מורה לאדריכלות במציאות שבה מבנים נבנים מעצמם, ושייך לארגון נגד החותרת לחיים אוטונומיים. השניים הם גיבורי הרומן הגרפי Bioripple (בתרגום חופשי: גלי חיים) – ספר קומיקס חדש של האדריכל ניר לוי, שאת נוכחותה של האדריכלות בו קשה להחמיץ.

בתוך כך, השאלה הכי טריוויאלית (ובה בעת הכי מתבקשת) להפנות אליו היא ״מה אתה יותר – אדריכל או קומיקסאי?״. שתי דקות לתוך השיחה איתו מתברר שאין לה מקום. לוי הוא לגמרי גם וגם: התשוקה שלו לשני העיסוקים זהה, שתי המהויות מזינות זו את זו, ויש בהן הרבה מהמשותף.

״כמו באדריכלות, כך גם בכתיבה וציור של ספרי קומיקס יש תכנון ובנייה. באדריכלות מדובר בבניית מבנים ובקומיקס בבניית עלילה״, הוא אומר. ״קווי דמיון נוספים הם ממדים כמו נרטיב, עיצוב, נראות, פרספקטיבה, תוכן וקומפוזיציה – שמאפיינים את שני התחומים וקיימים בשניהם. היוצר, בין אם קומיקסאי ובין אם אדריכל, צריך לחבר את מכלול המרכיבים לשלם אחד״.

בימים אלה לוי חוגג ״תוצרי בניות״ בשני תחומי עיסוקיו – בנייתו של בית שתכנן בגן יבנה הושלמה, וספרו החדש ״ביוריפל״ שיצא לאור בהוצאת Heavy Metal האמריקנית. זה השג מרשים לכשעצמו, שכן מדובר בהוצאה לאור ותיקה ונחשבת בתחומה, שהחלה את דרכה כמגזין צרפתי שהקימו מאיירים יוצרי קומיקס. בשנות ה־70 התרחבה פעילות המגזין, והתבססה בארצות הברית כהוצאה לאור בגזרת המדע הבדיוני שידועה באיכויות המובחנות של ספריה.

״כמה חודשים אחרי ששלחתי את ההצעה לספר לכמה הוצאות אחרות ושכחתי מהעניין, יצא לי להאזין לפודקאסט של מנכ״ל הבי מטאל מתיו מדני (Matthew Medney). מתוכן הדברים שלו התרשמתי שהספר יכול להתאים לאג׳נדה שלהם והחלטתי לפנות אליהם. שלחתי פרק מצויר מלווה בטקסט רלוונטי, ולשמחתי הם התלהבו והגיבו מיד עם הזמנה לשיחת זום״.

תהליך השלמת הספר, שראה אור באפריל האחרון, ארך כשנה, ולוי מודה שהוא נרגש. ״כל פרק שהשלמתי שלחתי אליהם, והם קידמו את הדברים מהר. זה מרגיש שעליתי שלב בסצנת הקומיקס וגם התגובות שהספר זוכה להן משמחות״.

בחירה חופשית במציאות דטרמיניסטית

הקומיקס בחייו של לוי היה לפני האדריכלות. כבר מילדות הוא נמשך לז׳אנר, היה מצייר בסגנון וממציא סיפורים, ובתיכון למד בבית ספר לאמנויות. במקביל, ריתקה אותו אדריכלות, וההחלטה על המשך הלימודים הייתה מלווה בהתחבטות בינה לבין אנימציה. בסופו של דבר בחירתו נפלה על בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. אבל הלימודים לא גרמו לו לזנוח את אהבתו הנוספת, ויתרה מזאת – הקומיקס שימש אותו ככלי במהלך הלימודים, כשלא פעם ליווה כסיפור את העבודות שנדרש להגיש במסגרתם.

ביוריפל שייך לתת־הז׳אנר סייבר פאנק בספרות המדע הבדיוני, והוא אינו ספרו הראשון של לוי. קדמו לו Mycelium Seep ו־Outskirts of Vision שזכו לביקורות טובות, והאחרון אף צוין כפיינליסט בקטגוריית ספרי קומיקס בתחרות ספרותית נחשבת. בספרו החדש עוסק לוי בבחירה חופשית במציאות דטרמיניסטית, שבה הטכנולוגיה פולשת לכל פינה ותחום חיים ומשתלטת עליהם. ככזה, תוכנו מתבסס על האמירה ״הכל צפוי והרשות נתונה״ – אמירה שמיוחסת לרבי עקיבא ומכילה בתוכה סתירה המעוררת שאלות מהותיות.

לוי מעניק לה פרשנות מחודשת ברוח הסייבר פאנק ומעלה תהיות הנגזרות מהמציאות העכשווית: האם החוויה האנושית בעידן של היום אכן תלוית בחירה, או שמא בני האדם הם רק צופים במוחלט מראש והתחושה שהשליטה והבחירה נתונות בידיהם היא כוזבת? מה משקלה של בחירה חופשית בעולם שנשלט על ידי טכנולוגיה שקובעת את דרכי הפעולה? האם העתיד הצפוי הוא מוחלט או שיש בכוחנו לשנות אותו? והאם אפשר לעצור את הסכנות שנלוות להשתלטות הטכנולוגיה?

הספר מציף את הנושא, אבל אינו נוקט עמדה. ״הרבה מספרות הז׳אנר מאופיינת בביקורת ברורה, אבל ביוריפל אינו כזה. עם זאת, ההתנגשות הקיימת בין טבע לטכנולוגיה ומעשה ידי אדם בהחלט מעסיקה אותי. כמי שמשתמש בטכנולוגיה ותלוי בה במידה מסוימת, כמו כולם, אני חי את הדילמה. אני מכיר בחיוב וביתרונות שהטכנולוגיה מביאה איתה, אך גם מודע להבטיה השליליים ולהשפעותיהם״. בספר הקונפליקט מקבל ביטוי גם בהתייחס לאדריכלות, בתהייה מהו תפקידו של מתכנן במציאות טכנולוגית, שבה אלגוריתמים מתכננים טוב יותר שכונות ובניינים.

קומיקס הוא מדיום מורכב, שמשלב יכולות ציור ואיור עם יכולות לספר סיפור, לייצר תסריט ואף לביים אותו באמצעים החזותיים. איור מחייב תרגול תמידי, ועם כל השנים שאני עושה את זה אני עדיין מתרגל

במטרה לבחון מצבי מאבק והתנגשות מסוג זה בעבר, את ההשראה לביוריפל שאב לוי מסיפורה של תנועת הלודיטים – תנועה שקמה באנגליה בשלהי המאה ה־18 /תחילת המאה ה־19. מייסדיה היו פועלי טקסטיל, שעם כניסתו של הנול הממוכן לתחום האריגה שעד אז בוצע ידנית, חוו חרדה לפרנסתם ומחו נגד הטכנולוגיה החדשה.

התנועה, שתפסה את הטכנולוגיה כמפחידה ומאיימת בשל השלכותיה, נקטה בפעילות בריונית־אנרכיסטית נגדה, ואף פרסמה מניפסט שעיקרו דיבר על השימוש הציני והלא הוגן בה כלפי אנשים, במקרה הזה העובדים. ״השאלה הגדולה היא איפה עובר הגבול בין הטכנולוגיה לבין החיים עצמם, ואיך אפשר לוודא שהשימוש בה יהיה הומני ומיטיב״.

לוי מציין שהוא מושפע גם מתפיסתו של ההיסטוריון והסופר־חוקר יובל נוח הררי, לגבי ההשלכות שיכולות להיות לטכנולוגיה ולבינה המלאכותית על החברה האנושית, עד כדי אינטגרציה בין שתי הישויות. ״הסוגיה רלוונטית למציאות העכשווית ומדובר בעתיד לא רחוק. אפשר לראות את זה כבר היום, באופן שבו הסמארטפונים הפכו כמעט להרחבה של הגוף האנושי והתחילו לחשוב בשביל האדם״.

המתח הוא לב העניין

עלילת ביוריפל מתרחשת בסביבה עירונית. היא משורטטת דרך עיניהם של אמילי וטים, המייצגים את העולם, וככזו מבטאת שתי נקודות מבט על ההתנגשות בין שליטת הבינה המלאכותית לבין תנועת ההתנגדות המבקשת לשחרר את העיר ממנה. לעומת ספרו הקודם של לוי, ששלטו בו הצבעים אדום, שחור ולבן, הספר הנוכחי מאופיין בצבעוניות עזה המשמשת אותו ככלי תוכני לייחד את האופנים השונים שבו דמויותיו הראשיות רואות את ההתרחשויות, מתפתחות ומשתנות עמן. הדמות של אמילי מאוירת במנעד גווני סגול וירוק, ואת טים מאפיינת פלטה חמה של גווני כתום ואדום.

הוויזואליה הססגונית מושפעת, לדבריו, מסגנונו של האמן והכותב הצרפתי ז׳אן הנרי גסטון גירוד, הידוע בשם העט מוביוס (Mobeius), שהיה פעיל בגזרת המדע הבדיוני, והיה ממקימי המגזין הצרפתי, שבהמשך הפך להוצאה לאור הבי מטל. ״קומיקס הוא מדיום מורכב, שמשלב יכולות ציור ואיור עם יכולות לספר סיפור, לייצר תסריט ואף לביים אותו באמצעים החזותיים. איור מחייב תרגול תמידי, ועם כל השנים שאני עושה את זה אני עדיין מתרגל. אני דואג לתחזק מיומנויות קיימות, דוגמת טיפול בפרספקטיבה או באנטומיה, ובמקביל גם חותר לחדש״.

טכניקת העבודה של לוי משלבת יצירה דיגיטלית וידנית. כשהסיפור מגובש, הוא מתחיל בסקיצה דיגיטלית, שמאפשרת לו לבצע שינויים ומהווה בעבורו את השלד. בשלב הבא הוא מדפיס את הסקיצה ועובר לעבודה ידנית על שולחן אור תוך שימוש בדיו ומכחולים. ״בסקיצה אני משאיר דברים פתוחים במתכוון, ובשלב הזה יש מתח בין הרצון לשנות לבין חשש לעשות טעויות. המתח הזה הוא מבחינתי לב העניין – איך לחדש ולפתח, אבל לעשות זאת נכון ולא להרוס״.

כל עמוד בספר כרוך בכעשר שעות עבודה.״זה לא רק הציור והקוהרנטיות של העלילה. צריך לוודא שקיים איזון בין טקסט וציור, ללמוד איך עין הקורא עובדת ולמקם נכון דברים חשובים כדי להדגיש אותם, או איך לייצר אפקטים של קול גם באמצעות הציורים. ככלל אני אוהב לשלב עמודים בלי טקסטים וסומך על הקוראים שהם יקראו את ההתרחשות גם ללא מילים, רק דרך הציור״.

לציורי קומיקס, מסתבר, יש קהל משוגעים לדבר ולוי מספר על שוק אספנים תוסס. הוא עצמו מוכר ציורים ואף מבצע ציורים בהזמנה, תוך שהוא מעניק את הפרשנות שלו לדמות המבוקשת. גם הרומן הגרפי הבא שלו כבר מתבשל, והפעם, הוא שואב מהתנ״ך, מנסח ומקצין את אחד מסיפוריו בשפת הקומיקס. ״בגדול המקור הוא תנ״כי, אבל הסיפור הוא חילוני עם אלמנטים של פנטזיה״.

אפשר לתהות על מה שמתקבל כסוג של דיכוטומיה בחייו של לוי ועל איך הוא מצליח לנווט בין עולמות האדריכלות והקומיקס, אבל הוא מבטל את התהייה: ״היום הכל הוא ספקטרום, וכמו שהיה ברנסנס – לא צריך לבחור בין לבין. מה שמהנה ומרתק אותי הוא תהליך היצירה עצמו, וזה קיים בשני העולמות. זה אותו הסיפור והכוונה היא זהה: שהוא יניב משהו יפה וטוב״.