כל מה שחשוב ויפה
צילומים: רני ברוכשטיין
צילומים: רני ברוכשטיין

רני ברוכשטיין: אף מסך לא יכול להחליף את החוויה של לעמוד מול תמונה בגודל שלך

פורטפוליו Promotion: תערוכת יחיד ראשונה בישראל לרני ברוכשטיין, שהעולם שלו משתרע בין רחובות ברצלונה לעשרות אלפי עוקבים באינסטגרם, ובין צילום אורבני למבט רגיש בפגיעות האנושית

חגית: בוקר טוב רני 🌸 מה נשמע בברצלונה?

רני: מדהים. ואצלך?

חגית: אצלי בסדר. מדהים זה הקבוע אצלך או שהיום במיוחד?

רני: היום יום מיוחד איתך 🙂 עוד לא עשינו בוקר ביחד. אבל כן, בדרך כלל אני בבוקר מאוד טוב. זאת האנרגיה שלי להתחיל יום, שבוע, רגע, בציפייה למשהו טוב שיקרה היום. או שאגרום לו לקרות או שיגיע

רני ברוכשטיין

רני ברוכשטיין

חגית: 😅 אכן יום מיוחד! כי באנו לדבר על התערוכה החדשה שלך In Side Out שנפתחת היום (חמישי, 8.9) בגלריה פורטה בנווה צדק. מאורע!

רני: מרגש מאוד. תערוכה בבית, לעיני המשפחה, החברים, אחרי תערוכות בברצלונה, גם אחת בישראל, שנולדה מתוך ההבנה שאבי היקר לא היה במצב בריאות לטוס, ולא יוכל להשתתף בתערוכות הבאות שלי. כך התחלתי את המסע לתל אביב, כדי שאוכל לתת לו נחת וגאווה. לצערי הוא נפטר באפריל, אבל הוא יהיה שם בדרכו

חגית: משתתפת בצערך. אבל מובן שעצם המשיכה לעשות את זה בסביבת ילדותך באה מאהבה. הצגת כבר תערוכות בעולם אך לא בארץ, אולי תספר איך התגלגלה הקריירה שלך?

רני: איך ואיפה מתחילים? התערוכה הזו היא תערוכת יחיד הראשונה שלי בארץ, אחרי שכבר היו לי שתי תערוכות יחיד גדולות בברצלונה, בשנת 2020 ובחודש מאי השנה. הרומן שלי עם הצילום התחיל בתקופת הצבא, בפילם שחור־לבן בבית, צילומים ופיתוחים של החיים. לא חשבתי על זה במונחים של צילום אמנותי. היום אני בעיקר צלם, ואני חושב על עצמי כאדם שמצייר באור. ובאמת אני גם מצייר לפעמים גם על הצילומים ועל הגוף (וגם לומד לנגן בפסנתר, לומד איפור ויש עוד)

חגית: אולי נתחיל בדברים שקרו בשלוש שנים האחרונות – קורונה וסגרים וגם התפתחות בכיוונים חדשים, שאולי הביאו לגעגועים יותר עזים הביתה? דאגה להורים?

רני: הקורונה הייתה מכה. כשהכל התחיל הרגשתי פרץ של התרגשות ועשייה, אבל אז באה המכה – 86 ימים בלי לצאת מהבית. הרגשתי חנוק, ציפור שלא יכולה לעוף. כשאני לא יכול לצאת ולצלם, היו לא מעט ימים של דיכאון. ברגע שקצת התחיל להיפתח, הרגשתי כאילו פתחו את הסכר ואני שופע כמו פרץ מים אדיר שיוצא ממני החוצה

birds

חגית: ואלה הדברים שבאים לידי ביטוי בתערוכה? גם המשבר העמוק וגם היצירה של מציאות חדשה מתוך הקושי?

רני: בתערוכה יהיו כ־35 עבודות מהשלוש שנים האחרונות, והן לגמרי מתעסקות ברגשות (וגם וידאו ארט על מסך גדול, עם מוזיקה שכתב לי אמן ספרדי ועבודה עם היועץ המוזיקלי דני סידס). אני לומד כל החיים, למדתי את הדרך שבה אני רוצה לבטא את הרגשות, היות ואני אדם מאוד אופטימי, שכמעט בכל מצב רואה את חצי הכוס המלאה, אז כך גם הדמויות והצילומים שלי.

In Side Out – זו הדרך להוציא את הרגשות החוצה, בצורה דרמטית, לתת להם להוביל, ולכן האיפור, גם הוא בעל טקסטורה מובלטת, צבעים עזים, עשוי מאוסף של שכבות. התהליך של חיפוש המודל, הרעיון, הצילום הבסיסי, להרגיש את הדוגמן או הדוגמנית, לשחק איתם מול המצלמה, לראות כמה הם מחוברים לרגש וכמה הם מסוגלים להתעלם במשחק מהמצלמה, ולהתחבר לדיאלוג שלנו. ואז לשבת בבית על התמונות ולצאת מהרגשות שהרגשתי בסטודיו, להבין לאן זה מוליך, לבחור את הנושא, להכין סט חדש, לבנות סיפור של דמיון מודרך שאני מעביר את המצולם (ובהמשך את הצופה) ולהתחיל מהתחלה.

רני ברוכשטיין, מראה הצבה בתערוכה בגלריה פורטה

רני ברוכשטיין, מראה הצבה בתערוכה בגלריה פורטה

אני אוהב להגיד שאני חולם – I'm a dreamer – וזה מה שאני מצלם. לא מזמן נתקלתי במשפט של מאן ריי: I would rather photograph an idea than an object, and a dream rather than an idea. וכל כך הזדהיתי, הוא פשוט אומר את זה מושלם. בילדות הרגשתי כאדם לא יצירתי, לא הצלחתי לייצר קו ישר על דף. אבל אז זה יצא החוצה והבנתי מה אני

חגית: אגב קווים ישרים, יש בתערוכה סדרה של דיוקנאות וצילומי מודלים וסדרה של צילומים אורבניים־אדריכליים. יש קשר בין השתיים או שהן משקפות חלקים שונים בעולמך?

רני: זו הבחירה של דנה גילרמן, האוצרת. אני לא חשבתי להציג את התמונות האורבניות בתערוכה הזאת, למרות שחלקן הוצגו בתערוכות קודמות שלי. אבל אין ספק שכל תמונה משקפת אותי ואת החלומות שלי

חגית: זה היתרון של המבט מבחוץ, של האוצרת 🙂

רני: בדיוק. כשפניתי לדנה, הרגשתי שאני רוצה להיות תלמיד שלה וזה אכן היה תהליך למידה לא פשוט מבחינתי. היא בחרה מגוון עבודות שאני הייתי מציג בדרך שונה, והיות שיש בי גם את הקונטרול פריק, החזקתי חזק ולמדתי לשחרר 🙂 לתת לדנה לכתוב את הסיפור שלי, כפי שהיא רואה אותו. אני לא בא מעולם האמנות ואני לא ממש מכיר את התהליכים שעוברים אמנים ואנשים אחרים שכן באים דרך תולדות האמנות. אז כל מפגש כזה זה עולם חדש

חגית: אם כך, תעשה לי ולקוראים היכרות קצרה איתך: איפה נולדת, גדלת, מה למדת, מה העביר אותך לברצלונה ומתי?

רני: נולדתי בתל אביב, 1973, יש לי שלושה אחים, שאנחנו בקשר מדהים למרות פער גילאים מאוד גדול. במשך כ־20 שנה התעסקתי בעולם הביטוח, אני נשוי באושר, בזוגיות של 26 שנים עם שירי ועם שלוש ילדות מדהימות ומצטיינות (הן ללא ספק התיקון שלי, עם כל אחת בדרך שונה) ופודל טוי קטן בשם ג׳ינג׳ר

חגית: למה ברצלונה?

רני: החלום לעשות רילוקיישן היה חלום משותף של שירי ושלי במשך כל החיים ביחד. חלמנו לטוס לפריז, ללמוד צרפתית ולחיות בצרפתית. רומנטית. פגשנו המון חברים שיצאו לרילוקיישן וחזרו משפחה אחרת, מלוכדת, שפות, תרבות, חוויה מדהימה, כך זה נראה מהצד. ואז יום אחד עלה הרעיון לעבור לברצלונה. אמרנו שנעבור לשנתיים ומשם נמשיך. השנתיים הראשונות עפו, היינו בחלום, ופשוט נשארנו, כי זה טוב לנו

חגית: והמעבר הלא מאוד טבעי מביטוח לצילום? איך זה קרה? הצילום הפך לדיי־ג׳וב שלך?

רני: הביטוח היה עולם להתפרנס ולדאוג שלא יחסר לי או למשפחתי כלום. אני לא אוהב את הביטוח, אני אוהב אנשים. אני נוגע באנשים, פיזית וריגשית, ולכן דרך הביטוח הגשמתי את החלקים החשובים לי. הצילום החל כתחביב, מקום שאני יכול להיות בו יצירתי. ואז בגלל הלחץ שחוויתי – לחץ כלכלי של משפחה צעירה, תאומות ראשונות שנולדו, הצילום הפך לאסקפיזם. הייתי נעלם עם המצלמה, בלי טלפון שעות, נמצא רק בעולם שלי.

יום אחד לפני כמה שנים, ראה את העבודות שלי מודפסות בגדול אצלי בבית בעלים של גלריה חשובה בברצלונה, ושאל ״למה אני לא עושה לך תערוכה״. אמרתי בבקשה, זה יהיה כבוד. ומהר מאוד, בלי ציפיות, זה קרה. התערוכה הייתה אמורה להיות חודשיים ונמשכה חמישה חודשים.

ולגבי דיי־ג׳וב… אין לי כזה

חגית: נשמע שמצאת את הנוסחה הסודית. ברכות. וכיום העבודות שלך גם נמכרות?

רני: כן, ללא ספק, מצאתי את הנוסחה, יש לי זמן לעצמי וזמן למשפחה, וזה מה שהכי חשוב. אני מאמין שמחשבה מייצרת מציאות: זה מה שחשבתי וזה מה שחלמתי, ואת זה אני חי. ולשאלתך – אני בהחלט מוכר עבודות. לא בכמויות גדולות, העבודות לא זולות ואני לא עושה שיווק בכלל, אז הכל קורה בזכות הפגישות שלי עם אנשים וחבר מביא חבר

חגית: אז אם לחזור לתערוכה, זו תהיה חשיפה ראשונה שלך בזירה הביתית־לשעבר, אולי הכי מפחיד, לבוא לעמוד מול אנשים שהכירו אותך אבל לא את האמן שבך. מה את רוצה שיקרה? (תן פה מחשבה מייצרת מציאות)

רני: מפחיד אותי? ממש לא. אני מאוד מתרגש ומצפה לחבק את כל מי שיבוא, ואני יודע שיגיעו אנשים מאוד קרובים אליי וגם כאלה שמעולם לא פגשתי פיזית, אבל הכרנו באינסטגרם. אני בא בלי ציפיה מסחרית, התערוכה בישראל לא נולדה מתוך הרעיון המסחרי, יש מקומות יותר נכונים בעולם לתערוכות מסחריות

חגית: אוקיי, נגעת בנקודה סופר חשובה: אינסטגרם. אנשים שאתה לא מכיר ומכירים אותך. ליתר דיוק 31.2 אלף עוקבים באינסטגרם. הקהל שלך הוא קהל גלובלי, דיגיטלי, בנגישות מיידית. אפשר לומר שאתה אמן של עידן האינסטגרם – שעומד בקשר ישיר ואינטימי עם הקהל ללא ״שומרי הסף״ של עולם האמנות

רני: אני רוצה לגעת בכמה שיותר אנשים, זה עוד מוטו שלי לאורך כל החיים: ״לתת זה לקבל״. אז אני בא לתת מעצמי, לחשוף את הרגשות, ואני כבר מרגיש שקיבלתי. יש לי לא מעט חברים ואנשים רחוקים יותר שלא היה להם כסף לרכוש עבודה שלי, אבל ממש רצו עבודה שלי על הקיר שלהם, אז נתתי להם במתנה. מבחינתי להיות אצלך בבית, בסלון או בכל חדר אחר, במשרד או במטבח, זה שיא

אני שואף לשלב בין שני העולמות האלה: בתערוכה כל מי שקונה תמונה מקבל יחד עם התמונה הפיזית גם את ה־NFT שלה, ונכנס לקהילה שאני בונה. אני חושב שזו תערוכה ראשונה בישראל שבה התמונות ימכרו יחד עם הקובץ הדיגטלי שלהן

חגית: את ההכרה שלך קיבלת בצורה הכי ישירה, כי יש לך קהל, וקונים, ואתה מקבל את הפידבק באופן ישיר. עכשיו במסגרת של תערוכה, זה סוג אחר של התרגשות?

רני: האינסטגרם העניק לי הרבה, לאורך מספר שנים. אני אוהב לסחוף אנשים אחרי, זו זכות להיות השראה ולראות אנשים מייצרים דברים בזכות האנרגיות שאני מעביר. חלק מהתמונות הראשונות שמכרתי היו דרך האינסטרגם, לאנשים שאני לא מכיר, פנו אליי וזה היה מרגש.

אני חושב שהייתי באלפים הראשונים שהצטרפו, ותפסתי מהר, עד שהתעייפתי מלהילחם באלגוריתם כדי לייצר חשיפה. היום רוב העבודות שלי לא שם, אני מעדיף לחשוף אותן לאט לאט. אבל בזכות אינסטגרם הכרתי המון אנשים, גילתי אמנים, נחשפתי לטכניקות שונות ולמדיות שונות. החברים ברשתות, זה רומן ארוך.

אין ספק שהעולם הופך יותר ויותר גלובלי, והגבולות בראש מטשטשים אל מול הגבולות הפיזיים. אבל אין תחליף לתערוכה, אף מסך לא יכול להחליף את החוויה של לעמוד מול תמונה בגודל שלך. העוצמה של תמונה בגודל 150 ס״מ היא לא דומה ל־7 אינץ׳ וסווייפ

חגית: ממש כך. יש משהו ממכר ושקרני בהצלחה ברשת. וכשאתה ניצב בחיים האמיתיים, מול העבודות האמיתיות זו התרגשות

רני: אני שואף לשלב בין שני העולמות האלה: בתערוכה כל מי שקונה תמונה מקבל יחד עם התמונה הפיזית גם את ה־NFT שלה, ונכנס לקהילה שאני בונה. אני חושב שזו תערוכה ראשונה בישראל שבה התמונות ימכרו יחד עם הקובץ הדיגטלי שלהן

חגית: מה המשמעות של זה? עותק יחיד? NFT? מותר לי להדפיס עותקים ממה שרכשתי?

רני: כל תמונה נמכרת בחמישה עותקים ולכל עותק יהיה קובץ NFT מקביל. וכן, הוא שלך ואת יכולה לעשות איתו מה שאת רוצה לשימוש פרטי, לא מסחרי. אמרתי ״לתת״, אז אני נותן באהבה. אני מחבר כאן את העולם הישן עם העולם החדש. בהתחלה באמת היה לי קשה לשחרר – שאני נותן ככה את הקובץ הדיגיטלי ולך תחפש אותו אחר כך, ומה יעשו בו. אבל אני שמח שיעשו בו שימוש, שיעבירו אותו מיד ליד ומה שרוצים. ממלא את ליבי

חגית: ואם אני רוצה להדפיס אלף עוקים ולחלק ברחוב, זה יכול להרגיז את בעלי העותקים הנוספים במהדורה?

רני: בעיניי זה נפלא. זה רק יקדם את החשיבות של העבודה והפרסום שלה, אין לזה את הערך של העותק החתום. זה העולם החדש

חגית: ורגע לפני שניפרד, אתה כבר יודע מה הדבר הבא?

רני: אני עובד על פרויקט מיוחד עם נשים מאוד מיוחדות, שנתנו לקהילה אהבת אמת, זמן ונתינה אין סופית, כולן בנות 75-90. אני מרגיש שבעולם של היום אנשים רוצים יותר לקחת מלתת. האני בא לפני האידיאל. לקח לי שנתיים להבין איך אני מבטא בתמונה אחת פורטרט של אדם שעשה במשך 30 שנים משהו, ואני רוצה שהן יהוו השראה


רני ברוכשטיין  IN SIDE OUT I
אוצרת: דנה גילרמן
גלריה פורטה, שבזי 37, תל אביב
פתיחה: חמישי, 8.9; נעילה: 30.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. הדר

    אח בלב ואיש מיוחד ומפתיע תמיד!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden