נכון לעכשיו: עינב קטן־שמיד, בית הספר למחול, סמינר הקיבוצים

עבור רוב מי שתשאלו כיצד הרגישו בשלוש השנים האחרונות שחלפו בצל מגפה עולמית, התשובה תהיה אמביוולנטית. עבור ד״ר עינב קטן־שמיד, המציינת בימים אלה 12 חודשים ראשונים בתפקידה החדש כראש בית הספר למחול בסמינר הקיבוצים, השנים האחרונות אמנם טמנו בחובן טלטלות, אבל רובן היו חיוביות ומשנות חיים.

רק לפני שנתיים שבה קטן־שמיד ארצה אחרי שהות בת 14 שנים מעבר לים. פעילותה הענפה כחוקרת של פילוסופיה, מחול ופרפורמנס התחילה דווקא מעברה השני של הבמה. בצעירותה היא למדה משחק, ואת התואר הראשון שלה באוניברסיטת תל אביב עשתה בחוג לתיאטרון לצד לימודים בתוכנית הרב־תחומית לאמנויות. בתואר השני כבר צללה אל מחקר בתחומי הספרות והפילוסופיה, וכתבה עבודת תזה המוקדשת ליצירתו של לא אחר מפרנץ קפקא.

משם המריאה לארצות הברית, שם העבירה שנתיים כחוקרת אורחת במוסדות כמו המחלקה למחול של בית הספר הגבוה לאמנויות ג׳וליארד שבניו יורק או המרכז לפילוסופיה ולהיסטוריה של המדע באוניברסיטת בוסטון. התחנה הבאה בחייה הייתה אירופה. היא עקרה לברלין, שם התחילה לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה על גאגא – שפת התנועה שפיתח הכוריאוגרף הישראלי אוהד נהרין.

אנחנו נפגשות לשוחח בלב תל אביב, במרחק כמה מטרים ממקום עבודתה החדש – הפקולטה המשופצת לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים במגדל שלום. תלמידי ותלמידות בית הספר למחול אמנם נהנים מפגרת הקיץ, אבל קטן־שמיד טרם יצאה לחופשה. היא עסוקה בתכנון שנת הלימודים הבאה, ובהטמעת החזון המיוחד שהיא מעצבת עבור המוסד, כזה שבו היא מבקשת להפגיש בין פרקטיקה לתיאוריה ובין מילים לגוף.

״את הדוקטורט השלמתי בסוף באוניברסיטת תל אביב והגשתי אותו בישראל, כי המנחה שלי בגרמניה נפטר״, היא מספרת. למרות זאת, בתחילה לא חשבה שתשוב ארצה. היא קיבלה משרה באוניברסיטת הומבולדט, שבה גם השלימה את עבודת הפוסט־דוקטורט שלה. בין לבין, הספיקה לחבר רב־מכר אקדמי. הכותר Embodied Philosophy in Dance: Gaga and Ohad Naharin’s Movement Language המשיך את המחקר שהתחילה בעבודת הדוקטורט שלה, וזכה להכרה גם באקדמיה אך גם בדמות מכירות בהקף של למעלה מ־15,000 עותקים. ״אני באה מפילוסופיה. לכן הנושאים שאני עוסקת בהם הם פילוסופיים: הכרה באמצעות הגוף והמחול, ידיעה דרך הגוף והחוויה האסתטית״.

המפגש עם נהרין התרחש כשהוא הזמין אותה להצטרף לשיעורי הגאגא שהעביר ללהקת בת שבע. ״הבנתי שנהרין יוצר באופן דומה לאופן בו אני חושבת, ואת זה ניסיתי לפענח״, היא אומרת על המניע מאחורי עבודת הדוקטורט והספר, שמחולק לחמישה חלקים. ״החלק הראשון דן בדברים שאפשר לפענח מתוך עבודת מחול: פרקטיקות לאורך זמן והתארגנות של מערכות יחסים בעולם. מערכות יחסים אלו מתרחשות על הבמה, אבל תמיד יש להן אלמנט מטאפורי חזק, כי בסופו של דבר מדובר בבני אדם״.

חלקיו האחרים של הספר מוקדשים להנחיות שמעביר נהרין לרקדנים ולמשתמשים בשפת התנועה שלו. ״יש חלק שמתעסק במחקר הסמיוטי של הגאגא ובמחקר החושני. רציתי לבדוק איך הנחיות חושניות עוברות דרך הדמיון, ודרך תהליכי תפיסה״. חלק נוסף מתעסק בהנחיות מנטליות כמו ״לחבר מאמץ לתענוג״, ״להיות מוכן לזוז״, ״לוותר על אמביציה ולהתחבר למוטיביציה״, הוראות שלדבריה ״מכוונות את מצב הרוח של הרקדן.

״ההנחיות הללו מכוונות את מרחב הכניסה של רקדנים לתוך המחקר התנועתי, אך הן גם מראות כיצד הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה שלנו קשורות זו לזו. ברגע שאנחנו מוליכות את עצמנו לתוך התנועה באופן מנטלי, העבודה הפיזית משתחררת״.

קטן־שמיד ממהרת להזכיר שהיא לא החוקרת הראשונה שמצביעה על החיבור בין אופני מחשבה מילוליים למקביליהם הפיזיים. ״תיאורטיקנים רבים כתבו על כך שהשפה מובנת לנו משום שיש לה תרגום של חוויה פיזית בעולם. כל המושגים הלשוניים שלנו יושבים על הבנות ראשוניות של מרחב, זמן ופעולה. ברגע שאת מבינה מרחב, זמן ופעולה, את גם יכולה להבין מחול״.

את הפוסט־דוקטורט שלה הקדישה קטן־שמיד למחקר שחיבר בין פילוסופיה, טכנולוגיה ומחול במציאות מדומה. בהמשך, התחילה מחקר מקיף סביב עבודתן של שש כוריאוגרפיות ישראליות מצליחות בנות דורה: יסמין גודר, ענת דניאלי, אילנית תדמור, דנה רוטנברג, דנה יהלומי ורננה רז.

אני חווה את הפרקטיקה שלי ככזו המתנסחת מתוך הידע התיאורטי. כשכתבתי ספר על גאגא חקרתי ורקדתי עם להקת בת שבע בסטודיו כל יום במשך שנים. בפוסט־דוקטורט שלי, יצרתי מחקר מבוסס אמנות, ובמסגרתו העליתי יצירה בימתית. אני רואה את התיאוריה ככלי עבודה

״עבדתי על הצעת מחקר שעסקה באתיקה המגולמת בתנועה. רציתי להביט על כוריאוגרפיות עכשוויות מישראל ולהבין איך הן מתמודדות עם הבנה של המקום שבו הן חיות. ביקשתי לבחון כיצד הן מבינות עולמות ערכים בתנועה, ואיך הן מפרשות את המחויבות של הדור שלנו ושל עשייתו האמנותית כאן ועכשיו״.

מחקר זה נמצא כרגע בהפוגה עד שתשוב אליו, ״כי חיי החדשים לקחו אותי בסערה״. מענה לקול קורא של מכללת סמינר הקיבוצים הוביל אותה לחזור למולדתה ולאייש את המשרה החדשה, שבה היא מחליפה את קודמתה בתפקיד, ד״ר שלומית עופר. ״עניתי על הקול הקורא כי ראיתי שכל העשייה בסמינר הקיבוצים בכלל, ובפקולטה לאמנויות בפרט, מתאפיינת בשינוי ובתנופה, ומדברת שפה דומה לשפתי.

״בקול הקורא הייתה דרישה למישהו שמגיע גם מפרקטיקה וגם מתיאוריה, שזה בדיוק מה שאני עושה. אני לא רק תיאורטיקנית שכותבת עובדות, אלא חווה את הפרקטיקה שלי ככזו המתנסחת מתוך הידע התיאורטי. כשכתבתי ספר על גאגא חקרתי ורקדתי עם להקת בת שבע בסטודיו כל יום במשך שנים. בפוסט־דוקטורט שלי, יצרתי מחקר מבוסס אמנות, ובמסגרתו העליתי יצירה בימתית. אני רואה את התיאוריה ככלי עבודה״.

קטן־שמיד מצביעה על חיבור אישי לחזונו של דיקן הפקולטה לאמנויות של המכללה, הקולנוען והיוצר הדוקומנטרי אבנר פיינגלרנט. ״הוא מוביל חזון חברתי של אקטיביזם בחינוך באמצעות אמנויות, כזה שמובל על ידי מורים שהם גם אמנים וגם חוקרים. זה בדיוק התמהיל של פרקטיקה ותיאוריה שבו אני מאמינה״.

התיאוריה ככלי עבודה

מינויה של קטן־שמיד מגיע ברגע מכריע עבור המכללה, שנדמה שעברה מתיחת פנים כללית בשנים האחרונות. אחרי שחוגיה השונים של הפקולטה לאמנויות היו פזורים ברחבי העיר במשך שנים ארוכות, לפני שנתיים עברו כל החוגים לפקולטה החדשה במגדל שלום. לצד קטן־שמיד נוספו בתקופה האחרונה מינויים רעננים שעוררו סקרנות בשדה התרבות המקומי: האמן והאוצר יאיר ברק מונה לעמוד בראש המחלקה לאמנות, המעצב דורי אוריין מונה לראש בית הספר לעיצוב, ולאחרונה הוכרז על מינויו של השחקן, הכוריאוגרף והבמאי יחזקאל לזרוב, לראש בית הספר לאמנויות הבמה (יחליף את המנהל הותיק איציק ויינגרטן).

״את לזרוב פגשתי כבר כשהייתי בת 18. הוא היה רקדן בבת שבע ואני הייתי תלמידת משחק במגמה בתיכון. לאחרונה אמרתי לו שאם מישהו היה אומר לנו אז שנהיה קולגות, ושאתה תנהל את בית הספר לאמנויות הבמה בעוד שאני אנהל את בית הספר למחול, היינו צוחקים על זה״.

אנקדוטות משעשעות בצד, קטן־שמיד רואה את המינויים החדשים, הקירבה הפיזית בין החוגים ושיתוף הפעולה ביניהם כמפתחות להצלחה של הפקולטה. ״כל ראשי החוגים עובדים יחד בצוות, וכולנו מגיעים עם אג׳נדה חברתית ואינטר־דיסיפלינרית. כן, לשינויים לוקח זמן וצריך להטמיע אותם, אבל יש אווירה של עבודה ואנחנו שם כדי לגרום לזה לקרות״.

אחת הדרכים שבהן היא ושותפיה לעשייה מבקשים ליצור דיאלוג בין המחלקות היא באמצעות השיעורים הפקולטטיים, ״שיעורי בחירה שראשי החוגים מלמדים. השיעורים האלה פתוחים לחמישה תלמידים מכל מחלקה ומסלול, וצריך שיהיה בהם מספר שווה של תלמידים ותלמידות מכל המחלקות. התוצרים שלהם הם יצירות בין־תחומיות״.

אני מסתכלת על מה שקורה בשדה המחול ובוחנת מחקרים אקדמיים עכשוויים. אני מנסה להגיב לשדה המחול כפי שהוא מתנהל כאן ועכשיו ולתקשר איתו בעיצוב תוכנית הלימודים, כי אני מגיעה ממקום שבו האקדמיה היא גם יצרנית של ידע

החזרה לישראל והמינוי החדש שינו את האופן שבו היא תופסת את העיסוק שלה. ״ברגע שאני משנה את התפקיד החברתי שלי אז אני גם משנה את האחריות החברתית שלי. יש לי תפקיד פרקטי, ואפשר לטעון שזה רק תפקיד. אבל אני רואה את זה בתור הזמן שלי להשפיע. לתפקיד יש קדנציה, כך שיש לי מנדט ואחריות במשך כמה שנים״.

קטן־שמיד לוקחת ברצינות את האחריות שלה להשפיע, ופועלת כעת כדי לשנות את תוכנית הלימודים בבית הספר למחול. ״המסורת הטכנית של התחום כפי שלימדו אותה, השיעורים שהתקיימו בבית הספר לאורך השנים – כל זה ישאר. יחד עם זאת, אני מסתכלת על מה שקורה בשדה המחול, בארץ ובעולם, ובוחנת מחקרים אקדמיים עכשוויים. אני מנסה להגיב לשדה המחול כפי שהוא מתנהל כאן ועכשיו ולתקשר איתו בעיצוב תוכנית הלימודים, כי אני מגיעה ממקום שבו האקדמיה היא גם יצרנית של ידע״.

בין מילים לתנועה

כחוקרת, היא מקווה לסחוף את בית הספר למחול יחד איתה לכיוונים חדשים. ״הידע עובר דרך טכניקה, אני לא מתכחשת לזה. אבל יש פוטנציאל להוראת מחול שגדול מהכנה למבחני הבגרות ולרסיטלים. מעניין לחשוב את המחול בעולם שבו כל מערכת החינוך נמצאת בשינוי, ובו ילדים יושבים יותר מבעבר ומחוברים הרבה יותר לטכנולוגיה. איך אפשר לחשוב טכנולוגיה בצורה שתערב את האינטראקטיביות שלנו לא רק כאנשים מגיבים, אלא גם כיוצרים?״.

אחת הפרדיגמות שהיא מנסה לסתור היא זו המעצבת מחול כשדה דיכוטומי שמורכב מקטגוריות מרוחקות זו מזו. ״אנחנו לא נמצאות יותר בעולם בינארי, השנה היא 2022. בעולם המחול יש נטייה לחלק גישות לקטבים, או בלט קלאסי או אימפרוביזציה. חשוב להסיר את המחיצות בין פרקטיקה לתיאוריה, בין דיסציפלינות, בין גוף למחשבה. אני אישה של מילים, אבל אני מאוד אוהבת למצוא את המשמעות שלהן בתוך הגוף. אני אוהבת את האופן שבו המרחב הפיזי והבימתי מאפשרים פתיחה של משמעויות״. במפגש עם תלמידיה ותלמידותיה החדשים.ות היא רוצה להנחיל להם.ן את הרעיון ש״את לא צריכה לרקוד כמו מישהי מסוימת כדי להיות לצידה על הבמה. את חייבת להיות מי שאת, את לא צריכה להתכחש למסורת שלך״.

קטן־שמיד מוצאת את ההמחשה לאידיאולוגיה הזו בחייה הפרטיים: ״כשגרתי בגרמניה, הרי לא הפסקתי להיות ישראלית. אבל עכשיו כשאני חיה בארץ אני מגלה כמה אני גרמניה, בכל זאת העברתי שם חצי מחיי הבוגרים. אני מי שאני ומה שאני מביאה איתי. את זה אני מביאה לתוך העשייה, תוך ההבנה שאפשר לשתף פעולה עם אנשים ששונים ממני ולמצוא מטרה גדולה יותר. בתור צוות בסמינר הקיבוצים, המטרה הגדלה היא לחנך את התלמידים והתלמידות, שהם.ן הדור הבא, וגם יכשירו בבוא העת את הדור הבא שאחריהם.ן״.

בין שיתופי הפעולה המשמעותיים שמקיימת קטן־שמיד כעת היא מדגישה את העבודה המשותפת עם הכוריאוגרפית והרקדנית טליה פז, שמשמשת בתור המנהלת האמנותית של בית הספר למחול. ״טליה היא שידוך שהגיע עם העבודה. תמיד הערכתי אותה, אבל עכשיו אחרי שנת עבודה משותפת אני מעריכה אותה אפילו יותר.

״היא אישה סופר מקצועית, פרשנית וירטואוזית שעבדה עם כל כך הרבה כוריאוגרפים בעולם והוציאה לפועל כל כך הרבה חזונות של אנשים אחרים, כאילו היא נולדה אליהם. זאת משום שהיא נמצאת בדיאלוג מאוד עמוק ותשוקתי עם העולם שסביבה. אנחנו מאתגרות זו את זו ממקום טוב ותומך. השיח בינינו הוא דרך שאני אוהבת לצעוד בה״.

אחד מהמהלכים המרכזיים שהטמיעה קטן־שמיד בבית הספר למחול הוא יצירתו של אפיק למידה בשם ״מחקר־פעולה״ ייעודי עבור כל אחת משנות התואר במחול, המורכב מארבע שנות לימוד. ״מחקר הפעולה מורכב משיעורים פרקטיים ותיאורטיים יחדיו, שמטרתם היא לחקור נושא משותף״. מחקר הפעולה בשנת הלימודים הראשונה מוקדש לשיתוף פעולה עם הפרויקט ״קהילה בתנועה״ של הכוריאוגרפית יסמין גודר ולהקתה, שבמסגרתו מועברים שיעורי מחול לאנשים הלוקים במחלת הפרקינסון. ״הפרויקט מלווה בשימוש בכלים מתוך מתודת כתב התנועה, ומלוות אותו ד״ר נירה על־דור, ד״ר טלי רונן ואנוכי״.

השילוב בין מחול לפרקינסון, היא קובעת, ״הוא מאוד הגיוני. זה נושא שנחקר ברחבי העולם, ועובד כבר הרבה שנים. העבודה עם חולי פרקינסון מזכירה את השיח הפנימי שיש לרקדנים כאשר הם עובדים. פרקינסון זו מחלה של הפרעה במניע התנועתי. רקדנים.ות שמעצבים.ות תנועה במרחב תמיד מנסחים את המניע המנועתי, score מלאכותי שלא קיים במרחב: דימוי חושי כמו בגאגא; דימוי מרחבי כמו בשפתם של הכוריאוגרפים לאבאן ופורסיית׳. טכניקה שמוטמעת לנו בגוף״.

בשנה ב׳, היא ממשיכה, מחקר הפעולה מובל על ידיה לצד אביטל ברק וד״ר לילך שליט. השלוש מעודדות את הסטודנטים.ות לצאת למחקר ממוקד־מדיום, ״כדי להבין את הגוף בחשיבה מרחבית, תוך יצירת מחול תלוי מקום בשיתוף טכנולוגיה״. כשהיא נשאלת אילו טכנולוגיות חדישות היא רוצה להנחיל לתלמידים.ות, היא אומרת שסוג הטכנולוגיה הוא לא העיקר בעשייה.

״טכנולוגיה משתנה מהר. הטכנולוגיה של מציאות מדומה, איתה עבדתי במחקר שלי לפני חמש שנים, היא לא הטכנולוגיה שמשתמשים בה כיום. יותר חשוב להקנות לתלמידים.ות את היכולת להבין את המהות של מדיום המחול כמדיום של מחשבה, פעולה ויצירתיות, לצד הגדולה של היות גוף חושב״.

תהליכי למידה תמיד כרוכים במאבק, כי ידע הוא אזור של חיכוך. אחד מהמוטואים שלי הוא: ׳לא לדעת זה להיות מקצועי׳. ברגע שאני מפנימה שאינני יודעת, אני מתחילה לאפשר לעצמי ללמוד

בשנת הלימודים השלישית התלמידים.ות יוצאים.ות למחקר־פעולה דרמטורגי־היסטורי, כזה המקיים יחסים עם הארכיון. השנה המחקר יהיה מוקדש לבחינת היצירה האיקונית ״הבלט הטריאדי״, שחיבר איש הבאוהאוס והאמן הרב־תחומי אוסקר שלמר לפני 100 שנים. ״ניצור שחזור של היצירה באמצעות פרוסמינר שתנחה ד״ר עידית סוסליק, בעוד שד״ר שלומית עופר תלווה את העבודה המעשית. יהיה שיתוף פעולה עם החוג לעיצוב, שייצרו עבורנו את התלבושות.

״התלמידים.ות יתבקשו לשאול את עצמם.ן שאלות על תנועה: מה היו הכלים שעמדו לרשות רקדנים.ות בעבר? מה הייתה המהפכה שכוננה תנועת הבאוהאוס בחשיבה המרחבית? איך תנועה מתהווה היום? הם.ן ילמדו את ההיסטוריה, ויעמתו אותה עם ההיתכנות העכשווית שלה דרך הגוף, עשייה עכשווית ודמיון על מה שיכול לקרות בעתיד״.

במקביל, בית הספר למחול מציע מסלול לימודים מקוצר עבור רקדנים.ות פעילים.ות בשדה. ״זה מסלול שמיועד עבור מי שכבר השתלב.ה במקצוע. הם לומדים במסגרת אינטנסיבית על מנת לזכות בתואר ראשון ובתעודת הוראה דרך לימודים שמתקיימים במשך יומיים וחצי בשבוע על פני שנתיים. רוב הקרדיט שהם מקבלים.ות הוא על הניסיון הטכני שלהם.ן בסטודיו, בעוד שאצלנו הם רוכשים.ות כלים שמלמדים אותם.ן איך להיות מורים ומורות טובים״.

תנועה במצב כלאיים

כשהיא מתבקשת להגדיר איך מתנהל המפגש שלה עם הסטודנטיות, קטן־שמיד בוחרת לתאר אותו באופן ציורי. ״זה קצת כמו ריקוד. אני מרגישה שאני במשימת פענוח תמידית. יש דיאלוג אינדיבידואלי מול הסטודנטיות, אבל המערכת היא לא אינדיובידואלית, היא פלטפורמה שאני צריכה להבין איך היא פועלת. זה מזכיר לי את הרעיון של עבודה עם כוריאוגרפיה. יש לך score נתון, אבל כל score הוא תמיד חד־פעמי. באותה מידה, המפגש עם כל סטודנט וסטודנטית הוא חד־פעמי״.

קטן־שמיד מבינה לליבן של הסטודנטיות, שבמהלך לימודיהן נתקלות באתגרים פיזיים ורעיוניים. ״התלמידות נמצאות בתחילת דרכן במפגש עם עולם הידע המקצועי, ואני בטוחה שהוא מזמין חיכוכים. תהליכי למידה תמיד כרוכים במאבק, כי ידע הוא אזור של חיכוך. אולי אנחנו רוצות להשיג תוצאות מהר יותר, אולי אנחנו לא רגילות לעצמנו בתוך תהליך. אחד מהמוטואים שלי הוא: ׳לא לדעת זה להיות מקצועי׳. ברגע שאני מפנימה שאינני יודעת, אני מתחילה לאפשר לעצמי ללמוד״.

תחת שרביטה, היא חולמת על בית ספר למחול שיאפשר מרחב חקירה לכל סוגי התלמידים. ״מעט מהתלמידות יחשבו כמוני, אך סביר להניח שאוכל לעורר בהן השראה בתחומים אחרים. עוד יותר סביר להניח שיהיו תלמידות שאפילו לא יתחברו אלי, אבל לשמחתי יש בחוג מורות רבות והן עשויות לעורר בהן השראה. הכי חשוב שיהיה מגוון. ברגע שאת נכנסת לחדר שיש בו מגוון, את לא מרגישה שאת שונה אלא שיש לך חופש להיות את עצמך. בתוך מקום שבו יש חופש, רקדנית שעוסקת יותר בפרפורמנס ובמחול עכשווי תרגיש בנוח לרקוד לצד רקדנית שמגיעה מטכניקה קלאסית״.

קטן־שמיד מעידה על עצמה שהיא יכולה להזדהות עם האתגרים איתם צפויות להתמודד התלמידות מתוך ניסיונה האישי. ״במשך שנים רבות חייתי במצב כלאיים. גרתי בחו״ל, כתבתי באנגלית, התקיימתי ודיברתי בגרמנית. החיים שלי היו בתמהיל תמידי וכל הזמן שאלתי את עצמי מה המקום שלי, מי אני, מה הטכניקה שלי. בהמשך החיים הבנתי שהתרומה שלי לחברה מגיעה מתוך יכולתי להבין וליצור חיבורים, בין כתיבה לתנועה, בין פילוסופיה למחול״.

המשוכה הגדולה מכולן הייתה אולי תפיסת מושכות ניהול בית הספר למחול בזמן שבחוץ השתוללה מגיפה. ״היה מעבר גיאוגרפי, התרחשה מגיפה, היו לימודים בזום, פרצה מלחמה. השנה הראשונה שבה נכנסתי לתפקיד הייתה השנה הראשונה בה כל החוגים בפקולטה לאמנות התחילו לתפקד יחד.

״תוך כדי עבודה למדנו להגיב מהר לשינויים הדינמיים. לא פחדתי מחוסר הוודאות, כי יש לי מנטליות של מהגרת – בין מדינות ובין שדות ידע. המנטליות הזו לימדה אותי שהדבר הוודאי היחיד הוא חוסר וודאות. בתוך זה קיימת האמנות, והיא ההזדמנות שלנו להבין משהו על החיים, ומשהו על עצמנו בתוך החיים״.

ומה השיעור החשוב מכל שהייתה רוצה להנחיל לתלמידיה ולתלמידותיה העתידיים.ות? ״חשוב לי שיצאו מבית הספר למחול אנשים שיכולים להבין את הדינמיקה של עצמם. כרקדניות, כיוצרות וכמחנכות, אנחנו צריכות ללמוד לנהל את התנועה שלנו בעולם משתנה ודינמי. את צריכה לגלות למה הגוף שלך זקוק בכל רגע נתון, ללמוד איפה לדחוף את עצמך ואיפה להניח. זה דיאלוג״.