הביאנלה לאמנות ברלין: ״מה שרלוונטי במקום כמו גרמניה אינו רלוונטי לאמריקה ולהפך״

בחודש שעבר ביקרתי בביאנלה ה־12 לאמנות של ברלין, שתינעל ב־18.9. הביאנלה מפוזרת השנה בשישה לוקיישנים שונים, ולא לקח הרבה זמן עד שאמרתי בחלל הראשון שבו ביקרתי, ה־KW, ״לא כיף פה״. בניגוד לספקטקל של ונציה, לציפייה לשואו שמזמנת מגה־תערוכה, הרגשתי שיורים עלי; שהעבודות לא מרפות; שאני צריך ״לעבוד״. זו הייתה חוויה מאתגרת והזדמנות יוצאת דופן לצפות בעבודות מחלקים בעולם שפחות נתקלתי בהם בעבר: תימן, אינדונזיה ועוד.

קאדר עטיה, האוצר הראשי של הביאנלה, אמן צרפתי־אלג׳יראי שחי בברלין, הזמין ארבע אוצרות נוספות לעבוד איתו על הביאנלה. אחת מהן היא נועם סגל, שחיה בשש השנים האחרונות בניו יורק. סגל פגשה לראשונה את עטיה לפני כשלוש שנים, בניו יורק, ומפגישת הכרות שהייתה אמורה להימשך 45 דקות, היא מצאה את עצמה יושבת מעל שלוש שעות ומדברת עם עטיה על אמנות, פילוסופיה ופוליטיקה.

סגל מספרת שהיא שמחה לראות שעטיה נבחר לאצור הביאנלה, אבל לא היו לה מחשבות נוספות בנושא. לאחר זמן מה, אמנית ישראלית מוערכת שידעה שהם מכירים, ביקשה ממנה להציג לו את עבודתה כהצעה פוטנציאלית לכלול בביאנלה בברלין. הם קבעו פגישה ולהפתעתה קאדר פתח את הפגישה בתקציר על התמה המרכזית של הביאנלה והנושאים השונים והזמין אותה להיות חלק מהצוות. 

ביקשתי מסגל להרחיב על תהליך העבודה, לבחור מספר עבודות ואמנים שהיא אוהבת במיוחד ושמשקפים מבחינתה את רוח הביאנלה, לספר מה זה ביאנלה מבחינתה, ולבסוף למקם את הביאנלה של ברלין – בין או לעומת או ביחד – עם הביאנלה בוונציה והדוקומנטה בקאסל שמתקיימות במקביל.

תהליך העבודה

הצטרפתי לצוות יחד עם חבורת אוצרות מדהימות- ראשה סלטי (Rasha Salti), לין ט׳נג דו (Đỗ Tường Linh), מרי הלנה פריירה (Marie Helene Pereira) – והכותבת אנה טקשיירה פינטו (Ana Teixeira Pinto). הוזמנו להזמין אמנים, וכמובן לעסוק במלאכת הכתיבה, מחקר, גיבוש התכנית הציבורית, גיוס כספים, ועבודה מול האמנים.

לכל ביאנלה יש מודל אוצרותי ומודל עבודה אחר שנובע מגישת האוצר הראשי. בביאנלה בברלין, כמו בהרבה ביאנלות אחרות, האוצר מציע את התמה הראשית בזמן ההצעה, וכך הוא נבחר. כך שהוועדה לא בוחרת רק את הפרסונה האוצרותית אלא גם את הנושא. 

היו לנו מספר פגישות משותפות בזמן ההכנה, אבל לכולנו היו פגישות תכופות יותר עם קאדר ועם הצוותים השונים שעסקו בהפקה, בחומרי הדפוס, בפיתוח הכלכלי וכן הלאה. זו הביאנלה ה־12 בברלין ויש לה מבנה שמתורגל בהפקת תערוכות ענק מורכבות שכאלו. וזה אכן מאוד מאוד מורכב: לכולנו היו נסיעות מחקר שתאמו את לוח הזמנים האינדיבידואלי של כל אחת, וכולנו פיתחנו חלקים שונים בתמה האוצרותית, לפי תחומי המחקר והנטייה של כל אחת. כל אחת מאיתנו עבדה מאוד קרוב עם מספר מסוים של אמנים, ותרמה מחקרית רעיונית וטקסטואלית בהתאם לזה. 

חשוב לציין שזו הגרסה הכי גדולה של הביאנלה בברלין. ככזו, היא מתפרסת על פני שישה חללים שונים בברלין, כל אחד עם חשיבות היסטורית אחרת. בדיונים המוקדמים היו לנו עוד כמה חללים פוטנציאלים בראש אבל חשוב להבין שהבחירות האלה נעשות בשכלול גורמים שונים ומשונים, כמו לדוגמה מרחק מחללים אחרים (בשביל המסלול של הקהל), נגישות, תנאי תצוגה, וגם מה הציפיות והעמדות של אותו חלל שותף. 

אני מאוד שמחה ברוב החללים שבחרנו; זו פעם ראשונה שמציגים במטה השטאזי הראשי, חלל בעל חשיבות שאין צורך להכביר במילים עליו. התצוגה וההצבה שם מתייחסות לקונטקסט הספציפי הזה, לדוגמה בעבודות של עומר פאסט (Omer Fast), חסן אוזגר (Hasan Özgür Top) וחייג אביאזון (Haig Aivazian).

הארכיטקטורה של המקום מצמררת ואינטנסיבית, מדובר בקומפלקס ענק המכיל כ־50 בניינים ומעל אלפי חללים משרדיים, שבהם נערכו מבצעי ההאזנה, מעקב וחקירה של תושבי ברלין המזרחית. ב־1990 מפגינים פרצו לחלל הסגור ומאז הוא משמש כמרכז חינוכי על המשטר הדיקטטורי ומרכז ללימודי דמוקרטיה. שם ייערך הכנס האחרון שאני גם אוצרת עם קאדר שעוסק ב־Digital Divide במשילות האלגוריתמית שמנהלת את חיינו דרך מעקב. הקשר למשטר ההאזנה והריגול ברור, ואני חושבת שהצלחנו לעבות כמה מהמערכים הללו דרך מיפוי ויצירת הקשרים.

ההמבורגר באנהוף הוא אחד המוזיאונים החשובים ביותר בברלין לאמנות עכשווית, אולי בעולם. הוא נבנה באמצע המאה ה־19 ונזנח כאזור שבין מזרח למערב בתקופת הפוסט מלחמה שבה חולקה גרמניה. ב־1996 המוזיאון נפתח שוב כחלל לאמנות עכשווית של ה־Nationalgalerie. 

בביאנלה הצגנו באגפים החדשים שלהם, תוספת אדריכלית שבה עד לא מזמן הוצג אוסף אמנות מודרנית. הייחודיות של הבניין אפשרה לנו לעבוד עם מבנה לינארי, עם ווייט־קיובס עצומים בגודלם, ומערכת של מוזיאון שמחזיק אינהאוס צוות של נגרים, שימור וכל המחלקות שמייחדות מוזיאון ״פרופר״ ממסגרות אחרות.

זה עבד לטובתנו, וגם נגדנו. לדוגמה, אותה מסגרת מאפשרת גם מגבילה שימוש במים או אש. בעבודה אחת הייתה אמורה להיות בריכה, ובגלל שיש חלל אחסון של עבודות מתחת לקומת התצוגה, היינו צריכים למצוא פתרון לזה ממש בדקה ה־90, ולא לכלול מים בעבודה כפי שתוכנן מראש. 

את שני החללים של ה־academy der kunste אני אוהבת במיוחד. הפאריזר־פלאץ נבנה ב־1696, נהרס בזמן מלחמת העולם השנייה, ונבנה מחדש כבניין זכוכית ב־2005. הביאנלה הראשונה של ברלין שהתרחשה ב־1998 הוצגה בהריסות של החלל המקורי. לאקדמיה יש מספר חללים ברחבי ברלין וזו פעם ראשונה שהביאנלה מוצגת בשני אתרים בו זמנית. 

החלל בהאנזנאטנוויג (לקח לי חודש להגות את נכון) הוא מהמרתקים בעיר ואפשר להעביר עליו סמינר שלם, כפי שעשו דר קולקטיב במהלך הביאנלה – מפגשים המסבירים את המורשת האדריכלית הייחודית הנראית בשכונה סביב ה־adk. ממש בקצרה, שם שכן ה־interbau, שהיה קומפלקס לתערוכות מיוחדות כדוגמת האקספו. למבנה האדריכלי הפתוח היה הגיון משל עצמו, ששיקף רעיונות מודרניסטיים של פוסט מלחמה. ב־1955 אושרה התכנית הסופית שכוללת בניינים שונים בגודלם ומטרתם, מבניינים גבוהים ועד ארבע קומות, ולצידם אזורים המייצרים חללים ציבוריים וכיכרות ציבוריות המעוטרים בבניינים של 8-9 קומות.

עבודות מועדפות

זו שאלה קשה כי אני אוהבת הרבה מהן ו״כולם היו בניי״. אני אוהבת מאוד את העבודה של קלמונט קוז׳יטורה (Clément Cogitore) שאנחנו רק מראים תיעוד שלה, גרסת לייב לעיבוד העכשוווי שלו לאופרה Les Indes galantes מ־1735 של ז׳אן פיליפ ראמו (Jean Phillippe Rameau).

האופרה המקורית הייתה הפעם הראשונה שבה הציגו רקדנים ממוצא אפריקאי בבמה הלאומית הצרפתית. הבמאי עבד עם רקדני וכוריאוגרפית מז׳אנר ה־krump והם בודדו תנועות המאפיינות אלימות משטרתית כנגד שחורים, כדי לייצר שכבות המבליטות את האקזוטיקה, האלימות והניכוס התרבותי. ההנחה של שתי השכבות יחד – האופרה (כמרכיב טואלי, סמי פשיסטי, עם המשמעות של האופרה…) – לצד הריקוד שמנכס את התנועות הללו המוכרות להרבה אנשים שחורים בעולם, וההיפוך המשמעי והכוריאוגרפי המשחרר שהם ערכו לתנועות הללו, מציב את היצירה המקורית באור אחר לגמרי.

זו העבודה האחרונה הנראית בהמבורגר באנהוף והיא אמורה להעשיר את הצפייה הלא קלה במבט דה־קולוניאלי. המוזיקה כל כך טובה, הסאונד ממש עובד על הגוף בניגוד לאמנויות רטינליות, והעבודה עבורי ממלאת באופטימיות ורוח שחרור. 

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Portfolio (@prtfl.co.il)

אני מאוד אוהבת את העבודה של האמנים הפלסטינים רואן ובאסל (Basel Abbas & Ruanne Abou-Rahme). מעבר לשכבות התכניות, הם אמנים יוצאי דופן באופן שבו הם עובדים עם סאונד, דימוי וחלל. בתור חוקרת של הממדים הללו בדיוק, הם מצוינים באופן שבו הם מעבים ומפשיטים משמעות, ויוצרים מחוות אמנותיות מרובדות על ידי יצירות שכבות של משמעות דרך טקסט, קול ותנועה של הדימוי בין מסכים שונים. האופן שבו הדימוי האחדותי בעבודותיהם נשבר לרסיסים, מרבד כל מחשבה פשטנית בריבוי של משמעויות, שכבות היסטוריות, שכבות בלתי מדוברות של זכרון וחוויה וזמניויות – temporalities רבות. 

אני גם מעריצה של העבודות של נואל אנדרסון (Noel W Anderson). נואל הוא אמן במקור מקנטקי, לואיזיאנה וכיום בהארלם, ניו יורק. הוא משתמש בדימויים של אלימות משטרתית והופך אותם לעבודות אריגה ענקיות שמופקות עם קהילות מ־post plantations מהגאוגרפיה הזו, שאבותיהם גידלו כותנה עבור בעליהם הלבנים.

אנדרסון לוקח דימויים עיתונאיים, דיווחים שמעבירים מסר חד־משמעי לגבי אמיתות הנראה בהם. הוא מעביר אותם לטכניקה אנלוגית – אריגת נול – במטרה לבקר את מעמד הדימוי הרפורטיבי והאובייקטיביות שלכאורה הוא מסמן. הוא פורם את החוטים השחורים על מנת לחשוף את העובדה הבסיסית – ששחור אינו צבע, אלא רק אגרגציה של כל צבעי הקשת. בעשותו כך, הוא מייצר הקבלה לדימוי מפוקסל תקוע (stuck pixel) ומערער על הנחת היסוד בדבר האובייקטיביות של דימויים אלו, תוך שהוא מזריק להם אבסטרקציה סובייקטיבית. אני מאוד מעריכה את העבודה שלו. 

אנחנו מציגים מספר עבודות של אמל קנווי (Amal Kenawy), האמנית המצרית שנפטרה ב־2012; הן מאוד מיוחדות ומאירות עינים לטעמי. קנווי עבדה עם רישום, ציור, פרפורמנס ווידאו, ובאחת העבודות שאנחנו מראים היא ערכה פרפורמנס בקהיר שבו היא בקשה מאנשים ללכת על ארבע בטור. המון מקומי בכיכר תחריר מגיב למיצג הציבורי הזו בעין קשה מאוד, הטוענת לחוסר הכבוד בכך שאישה מנחה אנשים לעשות כך, ובכך שהם מצייתים.

העבודה מתעדת את כל השיח הציבורי, כלומר ספונטני כזה שהתרחש ב״כיכר העיר״, ומשקפת הלך רוח של המון ברוח סערה ואומרת הרבה על מעמד נשים, במזרח התיכון ובכלל. לצד זאת, אנחנו מציגים עבודות על נייר ואקוורלים שלה, יפהפיים, מורכבים, המשקפים את החוויה האנושית שלה כאמנית גוף הפועלת תחת קונוונציות מגדריות, לאומיות ופוליטיות שונות. אני יכולה להמשיך עוד ועוד אבל רק לומר שאני מעריכה את כל האמנים בתערוכה, ועם זאת הנטייה הפנימית שלי היא לאמנות שהיא אינה ״אינסטרוקטיבית״ אלא כזו שמשאירה מקום לפרשנות של הצופה ובעיקר לחוויה אסתטית.

וכמובן שאני משוחדת לגבי העבודות המצוינות של דנה לוי, אחת מהן הופקה בגרסתה המקורית עבור מוזיאון תל אביב, והשנייה עבודה פנטסטית שלה המשלבת שקופיות ישנות הנקנו באי־ביי עם המערך הדיגיטלי של מסך led. העבודה – History Lessons – מכילה שקופיות של אלימות סביבתית נגד native communities בעיקר באמריקה, ומשלבת שיבושים במערך הדיגיטלי של המסך כמקבילים לשיבושים ברוח האנושית, באופן שמתייחס לשאיפות קפיטליסטיות של expansion וגם growth. 

אמן נוסף הוא טואן אנדרו נגויין (Tuan Andrew Nguyen) שמציג שתי עבודות. אני רק אגיד שהעבודה שלו ב־adk היא דיאלוג בין צבה מבוגרת לנמר צעיר, שניהם דרי גן החיות בסייגון, ויטנאם, שהוא מקום בעל היסטוריה טעונה ומורכבת לכשעצמו. העבודה ממסגרת יחסי בעלי חיים ואדם, והיא אחד הדיאלוגים החזותיים והמדומיינים המופתיים שראיתי. הוא אמן פנטסטי.

מה זה ביאנלה 

בשנתיים האחרונות יצא לי לעבוד עם שלוש ביאנלות: אורורה בדאלאס, טקסס; הטריאנלה פרונט אינטרנשיונל בקליבלנד, אוהיו, שם אני אוצרת את העבודה של מריה חסבי ב־CMA; ובביאנלה של ברלין. כל אחת עם תקציב תפעולי שונה, מודל אוצרותי וניהולי שונה, ממוקמת בגיאוגרפיה שונה עם בעיות שונות, ועם שאיפות שונות לגבי המיקום הבינלאומי שלהן. ביאנלות זה דבר ענק, במובן של האימפקט, וההדהוד שהן מייצרות. אני חושבת שהיום יש שלוש שאלות מרכזיות שעומדות בפני המודל הזה של מגה־תערוכה במרחב ציבורי.

הראשונה, האם השיח לגבי כספי ציבור, שיתוף והנגשה לקהלים שונים, חינוך ואוריינות, אכן מקיים את התפקיד המקומי שהוא אמור לקיים, או שהוא עובד דווקא לטובת יצירת כלכלת שוק משגשגת שאין בינה לבין לחינוך ציבור כלום; כלכלת שוק שמגדילה פערים כלכליים ומייצרת עוד ניתוק וניכור בקרב קהלים מסוימים, או שקהלים אלו אכן מקבלים מקום מהותי ותחושת שייכות וערך דרך הפרויקטים האלו.

האם פרויקטים אד־הוק הם הדרך הנכונה לשיתוף ציבור ולהגדלת התיירות, או שמא שווה לעיריות להשקיע בפרויקטים מקומיים, מעמיקים וארוכי טווח שיכולים, בהינתן ההשקעה הנכונה, להביא תנועת תיירים שלא נופלת מהטראפיק שביאנלה מייצרת. 

שנית, האם נכון כיום סביבתית לבזבז כמויות כספים עצומות, ולייצר קרבון־פוטפרינט שמקרב את קיצנו. הרבה מהפרויקטים האמנותיים שנוצרים בפרויקטים הללו מסיימים את חייהם במזבלה הקרובה בגלל שאין מקום לאחסן אותם או כסף לשנע אותם. הם מתווספים בסופו של יום ל״יבשת השביעית״ המאכלסת את שאריות הפלסטיק שנזרקו לים.

מחירי השילוח הבינלאומי האמירו בצורה דרסטית הודות לאינפלציה ולמלחמה באוקראינה; והם לא הולכים להיות זולים יותר בעתיד הנראה לעין. אני חושבת שגם כלכלית וגם סביבתית, יש מקום לחשוב על מודלים שיתופיים של co-commssioning של תערוכות נודדות במטרה להוריד את שיעור ההפקה. גם הרעיון שעבודה מוצגת לראשונה במקום מסוים ואז היא מתייתרת צריך לעבור מהעולם, לטובת תפיסה שמקדמת נגישות, מחזור, הנגשה ושימוש חוזר, ואף בחינה חוזרת ומחודשת של עבודות בקונטקסטים שונים. 

השאלה שלישית נוגעת לניוד השיח. ביאנלות – בין אם באל־איי, ריגה, דקר או שנזן – נוטות להתייחס לעולם דרך עולם האמנות, כמקשה אחת שבה כל השיחים מתקיימים בו זמנית באותה גאוגרפיה. אחרי העידן המוגבר של הגלובלי, היום אנו מבינים את המחיר של הזנחת הלוקלי. 

אני חושבת שיש מקום לחשיבה מחודשת על ניוד שיחים שעוסקים בשאלות של זהות, של יחסי גזע, של היסטוריות של קולוניאליזם ושל יחסים אתניים. מה שרלוונטי במקום כמו גרמניה אינו רלוונטי לאמריקה ולהפך, ולא כל מה שרלוונטי באמריקה רלוונטי בישראל, לדוגמה.

הניוד של שיחים ביקורתיים בין יבשות ומערכי משמעות וזהות וכלכלה שונים בתכלית מחריב את האדג׳ הביקורתי, מעורר אנטגוניזם מקומי ובינלאומי, והרבה פעמים מועד לפספס ואף לחבל בשיח מקומי – לאומי או זהותני. הביאנלה בוונציה, בגלל האופי ההיסטורי והספקטקולרי שלה, ובגלל שהיא כוללת את הג׳יארדיני עם הביתנים הלאומיים, היא שונה במובן הזה.

 ברלין – ונציה – קאסל

ההקבלה נובעת אך ורק מהסמיכות בזמן ובמקום שנבע מהניתוק שעלה מהמגיפה. כך שמלכתחילה מדובר בהקבלה שנובעת מנסיבות מקריות ולא מהותיות. לא מזמן אמר לי חבר שהוא גם אוצר, שאפשר לדרג את התערוכות לפי העמדה הביקורתית שהן מסתכנות בה, ולפי ה״שערוריות״ שהן עוררו. 

ונציה, ואני מתייחסת לתערוכה המרכזית בלבד שנאצרה על ידי סצ׳יליה אלמני (Cecilia Alemani), הייתה מופתית בעיני. כמו כל תערוכה היו לה עבודות חזקות יותר ופחות ורגעים מהודקים וכאלו שפחות, וכמובן שיש טעם אישי שנכנס לענין, אבל לענייננו, היא לא עוררה שום ביקורת או סקנדל, כי היא בחרה לא לעסוק בנושאים שמבעירים את עולמנו כיום.

מאוד ברור הקשר ההדוק שלה לכלכלת השוק העכשווית מבחינת המימון שעומד מאחוריה. עם זאת, המחקר הענף לגבי אמניות מגיאוגרפיות שונות היה יסודי ומאיר עיניים. אני חושבת שגם ביחס לניתוק החברתי של עולם האמנות שנבע מהפנדמיק, ונציה הייתה נקודת מפגש מזהירה אחרי שנתיים של בידוד, והקטרזיס החברתי שהתרחש שם תרם לחוויה הכללית של הביאנלה.

בנוסף, העבודה על הביאנלה הזו זכתה לזמן נוסף בגלל המגיפה, מה שאפשר להדק עוד יותר את התצוגה, המחקר והתקציב. מאוד קשה וגם קצת מעוות להשוות ביאנלה גדולה כמו ונציה, עם תקציב תפעולי עצום שלא משתווה בשום צורה, לביאנלה בברלין. 

ונציה היא אי ובמובן מסוים היא גם אי מבחינה משמעית; היא שמלה הלובשת שינוי משמעי בכל גרסה, אבל היא שמלת נשף מפוארת. הביאנלה בברלין היא יותר נורם־קוד, מחוברת מאוד להיסטוריה מקומית, עם תקציב לא גדול, ועם סטמינה ביקורתית ולא בידורית. במובן זה היא שונה מאוד מוונציה. 

גם ההקבלה לקאסל נובעת רק מסמיכות זמנית וגיאוגרפית – התקציב של קאסל הוא מעל 50 מיליון יורו. זה לא בר השוואה לכלום; זו תערוכת האמנות הגדולה והמתוקצבת ביותר בעולם. אני מורידה את הכובע בפני האוצרים והעבודה שלהם תחת תנאים כל כך פגיעים. אז יש המון מה לומר על הדוקומנטה אבל אנסה לצמצם.

מאוד התחברתי לכותרת שסידהרתה, המבקר של הטיימס כתב: documenta is a vibe. וזה באמת וייב, יותר מכל דבר אחר. זה היה נורא כיף! כיף זה חשוב, אבל סדנאות שיתופיות של חקלאות, אוכל, בייביסיטרים ואמנות קהילתית הם לא דבר חדש. אמנות קהילתית ומבוססת קהילה בערה בתחילת שנות ה־2000; המרכז הדיגיטלי בחולון עושים את זה עם ג׳סי כהן ומזמן, וזה מה שגם זומו עושים.

יש משהו מטריד בפטישיזציה והאקזוטיקה של אוצרים מערביים בראייתם את הדוקומנטה כדבר ״מרענן ושונה״, שיתכן ומצביע על חוסר רלוונטיות. במובן הרחב, העיסוק בכלכלת החוויה השיתופית, או חווית הכלכלה השיתופית – שניהם נכונים במקרה הזה: היא מהנה ומקרבת לבבות. רק ההשתאות בפני זה קצת חושפת את פשיטת הרגל המערבית. וכל זה לא בא להגיד שלא היו בעיות גם אצלנו… 

אני חושבת שההקבלה בין ״לתת בראש מבחינה היסטורית ופוליטית״ אל מול חווית שירות שבה מבקרים מקבלים ארוחה, מסאז׳, שיטוט בגינות ירק וסדנאות על ערסלים היא לא השוואה ריאלית. ברור שלקהל המאותגר מבחינת (אי) נוחות, הסביבה הנוחה היא, נוחה בהרבה.

קשה להגיע למדינה זרה ולקבל אמנות שמגיבה על פשעי המדינה שלך, וקשה לייצר מצב האזנה מעורב עם עבודות והצבה מורכבת שמקיפה שכבות של קולוניאליזם וכיבוש לצד מבט ביקורתי ומרובד היסטורית, הכולל שכבות של קומודיפיקציה דתית וסביבתית. זה מצריך יותר משאבי תשומת לב, שהם כאמור המשאב האנושי המרכזי שעומד בפני ניסיון הכחדה כיום.