רחל פורטמן מנור: הגלוי נגלה בהגזמה והנסתר מבקש שיתייחסו אליו

חגית: הי רחל, מה שלומך בימים חמים אלה? ברכות לקראת התערוכה ״לוכדת״ (אוצרת: אילנה כרמלי לנר) שתיפתח בפרישמן 46 בשבת (8.10)

רחל: הי חגית, מאוד נרגשת

חגית: זו תערוכת יחיד ראשונה?

רחל: כן, זו ממש לידה חדשה עבורי, כאמנית

חגית: אני סקרנית, מה היה קודם?

רחל: אוי, זה סיפור ארוך של קריירות חוצות תחומים ומרתקות, שהתאימו כל אחת בזמנה. אם צריך לסווג – זה תכנון רצפות ייצור ומחסנים לתעשייה, גרפיקה, יזמות נדל״ן, יזמות טכנולוגית ועוד

חגית: מרשים! ואז, יום אחד התחלת לחשוב בשפה חדשה – הרשית לעצמך להיות אמנית?

רחל: זה זרע שהיה טמון עמוק עמוק בפנים, נקבר תחת עומס ההתחייבויות

חגית: כך את מתארת את זה באתר שלך: ״פִּתְאוֹם הִתְגַּלְּתָה לִי הָאוֹפְּצִיָּה הֲכִי טְרָיוְיָאלִית פָּשׁוּט לְהַצִּיג, לִהְיוֹת. לָתֵת לְאוֹתָן מַרְאוֹת נִגְלוֹת וְנִסְתָּרוֹת בּוֹ זְמַנִּית לְהוֹפִיעַ לְִקרֹום עוֹר וְגִידִים לִכְאוֹרָה וּלְהִוָּלֵד. הזרע נבט״. תתרגמי לי את זה – מה קרה? למה פתאום?

רחל: מה קרה? תירוצים והחיים עצמם, עד שזה קרה. התערוכה והעבודות הן מעיין נובע, שדרכו זורמות החוצה כל אותן שנים של תובנות ואיסוף חומרים

חגית: כך הבנתי, אבל זה הרי לא קורה פתאום. מה (ומתי) היה הרגע המכריע שבו התיישבת והתחלת לעבד את האוספים של התמונות והחוויות שלך לכדי יצירות אמנות?

רחל: ב־2008 בערך התחלתי ללכוד תמונות שהחזירו אותי לאותה נקודה שבה לפני שנים – בהיותי תלמידה לגרפיקה – חוויתי וניסיתי טכניקה ורעיונות, שהיו אז למורת רוחם של מורי המלומדים. אז הן נגדעו, וכיום אני חוזרת אליהן, ומעבדת צילומים ששמרתי ונצרתי.

לפני כמעט חמש שנים נפטר בעלי היקר – שבמשך 42 שנה קרא ליmagic – ואני נדרשתי לחשב מסלול מחדש, ולהתפרק. מה שמאוד לא אופייני לאורחותיי… ואז הגיעה הקורונה ומצאתי את עצמי עם אוסף התמונות שלי, אלפי תמונות, שכל אחת ואחת היא הקנבס שלי לעבודות החדשות

חגית: עכשיו אני מבינה למה קראת לאתר שלך MAGIC! מקסים.

רחל: הלוואי שהייתי יותר רגישה ופחות לוקחת כמובן מאליו את המג׳יק שהייתי בשבילו. הוא היה יד ימיני, איש עבודה, נגר במקצועו, שהביא לעולם את הגחמות שלי. ויש לא מעט

חגית: אז מה בעצם את עושה, איך גיבשת את הקו האמנותי שלך?

רחל: על גבי התמונות שאספתי לאורך השנים אני עושה את אותם עיבודים שבשנות ה־80 עשיתי עם רפידוגף צבאי ורסטר. כיום חזרתי לאותה טכניקה, רק הכלים שלי השתנו. בקורונה חיפשתי תוכנה שאיתה אגיע לעיבוד שאני מעוניינת ליצור. אני לוכדת את הטבע – רוח + ים + השתקפות השמש + הנשקף בעד הים, הצדפים שמרצדים על פני התמונה. אני רוצה להביא אל העין את החומר, את התכונות שלו, את הנשקף והמשתקף דרכו. אהבתי לברזל, לחומרי בניין וחיבור פיזי ורעיוני עם האסתטיקה שלהם

חגית: העצירה הזו, שכפתה עלינו הקורונה, הפכה עבורך להזדמנות, נקודת מוצא למשהו חדש?

רחל: אני חושבת שהיא אפשרה לי להשתהות, בניגוד לאופיי, שתמיד דחף אותי להיות יעילה, מחושבת ופרודוקטיבית. אם כי חדש זה לא – בכל העיסוקים שלי עד היום, היצירתיות הביאה לי הישגים והצלחות. היא נמצאת בכל מה שעשיתי. מה שהשתנה זה שהיה עודף פנאי עם עצמי וזו הייתה הזדמנות לפתח משהו שנמצא בי עמוק והמתין לפנאי הזה כדי לנבוט

חגית: מאין את שואבת את ההשראה שלך? למרות ההפשטה והשכבות, יש נושאים מרכזיים שתופסים מקום בעבודות שלך?

רחל: טקסטורות, סביבה עירונית, התכלות, התחדשות, הזנחה, השפעות הזמן על החומר, חלודה, שחיקה, שקיפות והשתקפות. כל חומר או אירוע שמייצר טקסטורה טובה – אור וצל יכולים להיות השראה, במיוחד אם זה קיר מתקלף או ערימת ברזל; חבל, עיתון או סתם אבנים ואספלט. זו ההשראה שלי. כל מה שטריוויאלי מסביבי, מעניין אותי להוציא אותו מהקשרו, להפתיע את עצמי עם מה שנוצר, להתרגש. לפעמים להחסיר פעימה.

עולם האמנות תמיד משך אותי. ב תקופה שחיינו בניו יורק, במשך שנתיים, הייתי מגיע ל־MOMA כל חודש – עם האופניים, עם כרטיס חבר, ועברתי חוויות שלא הכרתי קודם. המינימליזם ריתק אותי עד בכי, המסגרות הריקות, כמה שפחות דימויים, הכי מינימלי הכי מרמז ומשאיר לצופה לקחת מה שנכון לו

חגית: המינימליזם משך אותך, אבל בסופו של דבר העבודות שלך הן הכי לא מינימליסטיות – שכבה על שכבה, רשת על גבי רשת, כמו הינומה את מסתירה את הדימוי ומבקשת מהצופים להרכיב אותו מחדש בדמיונם

רחל: אז עכשיו אנחנו נכנסות להוויה הפילוסופית האנושית בעבודות. הקשרים ההדוקים בין הנסתר והגלוי, בתפיסת האדם את עצמו. כולנו חיים בהכחשה של חלק או חלקים גדולים או קטנים ממציאות חיינו. כמוני, שגדלתי כבת יחידה במשפחה שכולה, ואחרי שאיבדתי בעל מדהים ואהוב, כמו בעבר, בחרתי להתכחש לקושי, לאבל ובחרתי להדגיש, לצבוע, לפאר את החלקים הנכונים לי. זה מנגנון אנושי כל כך שעובד תמיד

חגית: תסבירי?

רחל: גדלתי בחיפה להורים מדהימים, שיבדלו לחיים ארוכים. אבא פרופסור להנדסה חקלאית, ממציא פטנטים גאוניים. אמא מורה לתפירה, מתוקתקת. גדלתי כילדה ״מופרעת״, מתקשה בלימודים, מפריעה בכיתה ומבלה ימים (ושנים) מחוץ לכיתה. בזמני לא היה המושג דיסלקציה ולכן נאבקתי עם התיאור השכיח שהגדיר אותי – ״היא כשרונית, אבל…״. אחי, שהיה החבר הכי הכי שלי, נהרג בשרות הצבאי כשהייתי בת 17, בשיא הנערות. ואני מצאתי את עצמי מתכחשת לאבל ולקושי. חייתי מתוך דחף להצדיק את קיומי, יום יום, כל היום, עד היום

חגית: וכל המטען הזה מוצא לו ביטוי בעבודות

רחל: בעבודות שלי הגלוי נגלה בהגזמה והנסתר, שהוצא מהקשרו, מבקש שיבארו אותו, שיתייחסו אליו. המימדים של העבודות והמרחק מהצופה מייצרים סקרנות, להבין מה בעצם רואים. אנחנו חיים בעולם שבו אנחנו בוחרים (אולי באופן תת הכרתי) מה לראות ואם לראות. בעבודות שלי יש שכבות לבחירה

חגית: ניגשת למחשב, התחלת להוציא תמונות מהעבר, לעבד אותן בתוכנות שונות, ואז מגיעה ההחלטה להדפיס – ואת הולכת בגדול – זו תעוזה, ויש לזה אפקט בחלל שהוא שונה מעבודות קטנות ועדינות

רחל: מההתחלה הבנתי שזה לא מתאים בקטן. התמונות צריכות להיראות מרחוק, כדי להבין את הגרעיניות של החלקים בשחור לבן. אבל הדרך לתערוכה עוד הייתה ארוכה. היה חסר לי הפוש הנוסף הזה, ואותו קיבלתי מאנשים סביבי חברים טובים וממנטור אחד מיוחד, הצלם אלי גרוס. קיבלתי המון חיזוקים, להתנסות בגדלים, בחומרים, וכשנמצא החלל המתאים – פרישמן 46 – זה כבר היה אות מלמעלה. נגמרו התירוצים והתחלנו עם ההפקה

חגית: פרישמן 46 הוא חלל הלובי של מגדל פרישמן־דיזנגוף, אני מבינה שהגודל והגובה של החלל מזמינים עבודות מונומנטליות

רחל: בדיוק. פתאום התנאי־סף של הגודל נעשה הכי ברור

חגית: מה המשמעות של תערוכת יחידה עבורך?

רחל: זה מעבר לקדמת הבמה. להציג את העבודות שלי זה לגבור ולרקוד מעבר לתסכול של עשרות שנים ודימוי עצמי מקרטע. להכיר בעצמי כאמנית

חגית: זה צעד חשוב, גם אישית. ההכרה שלך באמנות שלך כחשובה; ובמקביל הצהרה על בשלות בעשייה האמנותית. זו שנת השחרור, אחרי הקורונה ואחרי האבל, התחדשות. כמו בטבע שאחרי אירועים טראומטיים מגיעה צמיחה עזה

רחל: מסתבר

חגית: נאחל הצלחה ושנה טובה

---

לוכדת I רחל פורטמן מנור
אוצרת: אילנה כרמלי לנר
פרישמן 46, תל אביב
פתיחה: 8.10