בחזרה לעתיד // ירון שין (jewboy)

לפני 10 שנים

בשנת 2012 ציינה קבוצת סלונה (קרן שפילשר, אדם שר, אוהד אלימלך, רנה רזניקוב רוזנטל, שרון ב.ה, יעל עומר, דדי ליפשיץ וירון שין) עשור לפעילותה בתערוכה, שהתקיימה ב״אורבן גלרי״ ששכנה אז ביפו. כשאוצרי הגלריה, גיא מורג צפלביץ׳ וסיגל קשקש, פנוי לשין – שפועל תחת השם jewboy – בבקשה שיעצב קטלוג לתערוכה, הוא לא גילה עניין. אבל, לאחר שיחה עם חברי הקבוצה הוחלט לעשות משהו אחר: ספר על הקבוצה.

לצורך כך גייס שין, כיום בן 52, את תום רזניקוב, אז בוגרת טרייה של המחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה, המחלקה שהוא סיים ללמוד בה ב־1999 ושבראשה הוא עומד בשמונה השנים האחרונות. התוצאה הייתה ספר יוצא דופן בן 230 עמודים, שמחולק לשלושה חלקים.

בחלק הראשון מידע על חברי הקבוצה המוגש בדרך גרפית. החלק השני, עיקר הספר, כולל ״רמיקסים״ – כ־100 עבודות חדשות שיצרו רזניקוב ושין מעבודות שיצרו חברי הקבוצה לאורך השנים. החלק השלישי מציג את מכלול העבודות שהוצגו בתערוכה.

החלק השני של הספר, ה״רמיקסים״, היה יוצא דופן בין השאר בהיותו נטול אגו: כאן נלקחו עבודות של יוצרים שונים ונהפכו ליצירות אחרות נטולות קרדיט. ״חברי הקבוצה מסרו לנו המון חומרים ונתנו לנו אישור לעשות אתם מה שנרצה״, סיפר שין בראיון שקיימתי איתו לקראת פתיחת התערוכה וצאתו לאור של הספר.

״התחלנו לפרק את העבודות לגורמים, להוציא אותן מהקשרן, ויצרנו בנק של חומרי גלם שהפכו לאבני היסוד של היצירות החדשות. היצירות האלה לא שייכות לאחד האמנים ולא לנו, הן רמיקס של שלל כוחות, רעיונות וסגנונות. כל אחד מהאמנים יכול למצוא בהן את עצמו אבל לא יכול לקחת עליהן אחריות בלעדית. גם לא תום ואני”.

ה״רמיקסים״ יצאו מאוד jewboy באופיים, אמרתי לו אז.

״זה דומה לעבודות אחרות שאני עושה בתהליך משותף עם יוצרים. אני מסכים שמורגש מה תום ואני עשינו כאן, אבל התוצאה הרי לא היתה מושגת בלי העבודות המקוריות, בלי המעורבות של חברי הקבוצה בדיאלוג ובלי תמיכתם המלאה בתהליך כולו״.

עשור לאחר מכן, שין אומר ש״אני מעצב כבר מעל לשני עשורים. במשך שנים רבות הדגש בעבודה שלי היה בעיצוב לתרבות, בעיקר מהצד המיתוגי – עם הרבה עיצוב לפרינט כמו עיצוב כרזות, פליירים, לוגואים, הזמנות ועוד. ובצד האנימציה – עשיתי קליפים, וידיאו־ארטס, טיזרים ואריזות גרפיות אנימטיבית. היה בעבודה שלי חיבור חזק לתרבות שוליים כמו עולם המוזיקה ותרבות המועדונים, לצד עיסוק בתחומים כמו ספרות, מחול, כנסים ואירועי תרבות. 

״במשך אותן שנים העבודה שלי התמקדה ב׳אריזה׳ של תכנים קיימים. וההתעסקות בתוכן עצמו או תרומה אקטיבית ליצירה עצמה, בצד התוכני, היתה פחותה. הדבר הזה השתנה באופן דרמטי לפני קצת מעל עשר שנים״.

פאסט פורוורד

השינוי הגדול שעבר שין החל עם החיבור שלו לקולנוע דוקומנטרי ועם במאים כמו יאיר קדר, טליה פינקל, בוריס מפציר; חברות הפקה שונות ועוד. ״נוצרה ההזדמנות להשתלב ביצירה העיצובית והאנימטיבית בשלב התסריט וההפקה ולהפוך לחלק מהצוות היוצר. זה שינוי אדיר בתפיסה העיצובית ובחשיבה שמשמעותו מעבר דרמטי מאריזה גרפית ליצירת תוכן גרפי״.

מה משך אותך בזה?

״מה שמשך אותי בעיקר היה ההזדמנות להיות מעורב בשלבי ה׳ראפ־קאט׳ הראשונים של הסרטים והסדרות שבהם הייתי מעורב, וכך אני ממשיך לעשות עד היום. זו עבודת צוות במהותה המאפשרת לי גם להיות הנדס־און וגם לנהל את הפרויקטים ואת הצוות שלי ולא לעשות הכל לבד ובעצמי כפי שהייתי רגיל. מאז ומעולם אהבתי לעבוד עם אנשים ובשיתוף, אך בפרויקטים האלו זה התאפשר באופן מושלם״. 

10 שנים אחרי

״התפיסה שלי את התחום קשורה בקשר ישיר לכל הדברים שאני עושה מעבר לעיצוב בפועל. במקביל לשינוי וההתפתחות הדרמטיים בקריירה שלי, וההתמקדות בקולנוע וטלוויזיה דוקומנטריים, הפכתי, אחרי שנים של הוראה, הנחיה והרצאות, לראש המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה. לפתע מצאתי עצמי אחראי על קרוב ל־400 סטודנטים וסגל מרצים, תכניות לימוד, מסלולים, שיתופי פעולה, חזון אקדמי, מגמות שוק ואסטרטגיות.

״כאן ה׳יצירה׳ הבאמת גדולה, היא הכשרת דור המעצבים החדש. וזה קשור למה שקרה בעשר שנים האחרונות: החל מההבנה והצורך בעבודה של צוות ודרך הפנמת השינויים האדירים בתחום המקצועי ובדרך ההגדרת תחום התקשורת החזותית. כל תורת החשיבה העיצובית עברה שינוי דרמטי. היום מעצבים עוסקים בחלק מהזמן בהבטים שהם לא בהכרח חזותיים ולא עיצוביים אלא תפיסתיים, חוויתיים, אסטרטגיים ותכנוניים; ההבנה שלמידה ויכולת לשינוי מתמיד וגמישות הפכו לחלק מכלי העיצוב, וששם נמצאת רוב הפרנסה והכסף בתחום״.

״לעומת זאת, הדימוי – הכלי המדהים של המעצבים – הופך בהדרגה להיות לדבר נדיר בעבודת המעצב. יש דברים מאוד משמחים לעומת אובדן רב והיפרדות עצובה מתחומים דיסציפלינריים אהובים. זה בלתי נמנע ובאופן מקצועי אני חושב שזו התפתחות חיונית, בעיקר לאור העובדה וההשלמה עם העובדה שאוטומציה בעיצוב (״רובוטים״ שמעצבים) תביא מכת מוות על רוב תחומי העיצוב המוכרים.

״לכן הגמישות של הדיסציפלינה היא גם מקור החיים של התחום. העתיד הזה כבר כאן אבל המעצב החדש יודע כיצד לנוע ולזרום יחד עם השינויים האלו ולא כנגדם״.

בעוד 10 שנים

״בעוד עשר שנים אשמח מאוד אם תהיה לי האפשרות להמשיך לעשות דברים טובים למען עולם העיצוב, בצד ההכשרה של דור המעצבים החדש, ולעשות דברים טובים בעיצוב בצד התוכן הקולנועי והטלוויזיוני. גם אז, כמו עכשיו אהיה שמח להמשיך לעבוד בצוותים ובשותפויות כפי שאני עושה היום.

״הסטודיו שלי עסוק מאוד מאוד וכמות הפרויקטים ושיתופי הפעולה בישראל ובחו״ל רבים ומגוונים. אני עובד עכשיו על פרויקט דוקומנטרי המשלב אנימציה המבוססת רוטוסקוטפ, שעוסק במשוררת יהודייה שכתבה בראשית המאה הקודמת שירה אירוטית ביידיש. וזה במקביל לסדרה העוסקת בקונפליקטים במזרח התיכון ובמקביל לפרויקט שיעסוק בהתרסקות מטוס אל על באמסטרדם, ברקדנית היהודיה פרנצ׳סקה מאן, במוזיקאית החשובה ענבל פרלמוטר וכן הלאה.

״כל פרויקט הוא סיפור גדול מהחיים, חשוב, מעניין, שזקוק לעבודה של עיצוב ואנימציה כחלק אינטגרלי מהיצירה הקולנועית או הטלוויזיונית. אני מאחל לעצמי להמשיך לעשות את זה עוד הרבה שנים.

״בצד של עולם העיצוב: מבחינה מקצועית אני מקווה שיצירת דימוי או עיצוב אות לא יהפוך לפעולה איזוטרית בעולם העיצוב ושבינה מלאכותית תניח לתחומים הללו ובעיקר תשאיר את היצירה ליוצרים. במקום זה שתתעסק בלהגן עלינו מפני עצמנו ותעזור לנו לרפא את הכדור ואת האנשים החיים עליו״. 

אולי יעניין אותנו גם

״אחד האירועים החשובים בישראל מבחינת עיצוב הוא שבוע העיצוב ירושלים: תמיד מעניין, מאתגר ומרתק. אסור להחמיץ – כל שנה בקיץ. עבודה ויצירה שממש טילטלה אותי השנה היא עבודתה של יעל מוינסטר, העתק נאמן למקור. אני חושב שהעבודה מחברת בין כל מה שאני מאמין בו: מחקר, דימוי, קראפט, טכנולוגיה והמון המון דם ויזע״.