האוצר המיתולוגי מרק שפס: ״באמנות אף פעם לא טוב להתנבא״

בתזמון מקרי אבל מפליא, חוגג השנה את יום הולדתו ה־90 מרק שפס – שהיה האוצר הראשי והמנהל של מוזיאון תל אביב במשך 13 שנים (1977־1990) – במקביל ליום ההולדת ה־90 של המוזיאון. לרגל המאורע, התקיים ערב מחווה לפועלו במוזיאון עצמו, ובו נשאו דברים אושיות אמנותיות עכשוויות כמו דליה מנור ומנהלת המוזיאון הנוכחית טניה כהן־עוזיאלי, לצד בני משפחתו של שפס שסיפרו על ההשפעה הרבה שהיתה לו על חייהם ועל העניין שלהם בתרבות ואמנות.

פעולותיו של שפס נוכחות גם היום במוזיאון, גם אם רוב המבקרים בו לא מודעים אליהן. העבודה הגדולה של רוי ליכטנשטיין ״מוזיאון תל אביב, ציור קיר״, שמוצגת דרך קבע במבואת הכניסה למוזיאון, היא אחת הדוגמאות הבולטות.

לקראת תערוכת היחיד של ליכטנשטיין ״הרישומים של רוי ליכטנשטיין״ שהוצגה במוזיאון בשנת 1987, ביקר אותו שפס, אז מנהל המוזיאון, בארצות הברית. כשהגיע ליכטנשטיין ארצה לרגל פתיחת התערוכה, הציע לו שפס לצייר ציור קיר – והוא נענה בחיוב ובשמחה, ואפילו החליט שזו תהיה מתנה ממנו למוזיאון.

לטובת כיסוי תקציב ההוצאות שהיה כרוך בעבודה, פנה שפס לאיש העסקים והאספן משולם ריקליס, וקיבל את הסכמתו לשאת בכל העלויות שכרוכות בהוצאת הפרויקט לפועל. באפריל 1989 הגיע ליכטנשטיין ארצה בשנית ובמשך חודש עבד על הקיר במוזיאון – שהיום הוא חלק בלתי נפרד מחווית הביקור בו.

להישאר מחובר למה שקורה פה

שפס נולד בבאזל, שוויץ, בשנת 1932. בצעירותו עסק בעצמו באמנות והתמקד בפיסול, בעיקר של אוביקטים הקשורים לטבע כמו עצים. בשנת 1954 עלה לישראל ובהמשך חי על קו ישראל־צרפת במשך שנים רבות. אחרי שהחל להתעניין יותר בכתיבה ובתיאוריה של האמנות מבעשייה האמנותית עצמה, שימש כיועץ למוזיאונים וגופי אמנות שונים בארץ. בשנת 1977, כמה שנים אחרי שעבר מוזיאון תל אביב למשכנו הנוכחי, הציע לו ראש העיר תל אביב דאז, שלמה להט (צ׳יץ׳) לקחת את תפקיד מנהל ואוצר המוזיאון, אחרי שקודמו בתפקיד, חיים גמזו, חלה.

תמיד הקפדתי על הקשר הגלובלי עם מוזיאונים אחרים בעולם. זה איפשר לי בזמנו להביא את מוזיאון תל אביב למרחבים אחרים מבחינת רוחב הראייה ועומק הראייה, וזו תרומה שאני חושב שאני יכול להיות גאה בה

שפס שימש כאוצר הראשי ומנהל המוזיאון עד שנת 1989. מעבר לעבודה של ליכטנשטיין, הוא זכור כאוצר הראשון שפעל לטובת תצוגה של אמנות בינלאומית בישראל. בתקופה שבה לטוס לחו״ל עוד לא היה עניין שבשגרה אצל הקהל הרחב, דאג שפס להביא ארצה תערוכות של אמנים מצליחים בעולם ולחשוף אותם בפני הקהל הישראלי.

בשנת 1989 פרש שפס מתפקידו בעקבות סכסוך שנוצר בינו לבין עובדי המוזיאון בעקבות גרעון של 5 מיליון שקלים שהמוזיאון היה מצוי בו. אחרי שפרש הוצע לשפס תפקיד ניהול מוזיאון לודוויג בעיר קלן בגרמניה, תפקיד שאייש בשנים 1991-1997. אחר כך שימש במשך כמה שנים נוספים כמנהל האמנותי של קרן המוזיאון. בשנת 2003 חזר ארצה ומאז עוסק בעיקר בכתיבה.

אנחנו נפגשים בביתו שבמרכז תל אביב, שם הוא חי עם אשתו ועשרות עבודות אמנות שמקיפות אותו מכל כיוון. ״בשנים האחרונות אני עוסק בכתיבה״, הוא מספר. ״עשיתי כמה פרויקטים של ייעוץ למוזיאונים בארץ כמו מוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, והייתי בין מקימי מוזיאון יעקב אגם בראשון לציון. זה היה בעיקר כדי להישאר מחובר למה שקורה פה.

״בכתיבה עסקתי תמיד, גם בשנותיי במוזיאונים כתבתי אינספור טקסטים, במקביל לתהליך האוצרות. אחרי שזנחתי בעצמי את היצירה בשלב די מוקדם, הכתיבה היתה כלי הביטוי הטבעי עבורי. בספרים שכתבתי בשנים האחרונות עסקתי בעיקר באמנים שהיו קרובים אליי ואני אליהם, שהערכתי את העבודות שלהם. מנשה קדישמן, לדוגמה, שהיה לי איתו קשר אישי רב שנים עוד כשהייתי אמן בעצמי וגם אחר כך כמנהל המוזיאון, תקופה שבה הוא הציג שתי תערוכות יחיד שאצרתי. כתבתי גם על אמנים נוספים כמו ראובן ברמן קדים, דינה רקנאטי ועוד״.

העיסוק שלך הוא רק באמנות ישראלית?

״לא. הייתי קרוב מאוד גם ליאניס קונליס, אמן ממוצא יווני שחי ועבד באיטליה והיה אחד המוכרים והמוערכים בתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה. הצגתי תערוכות שלו גם בישראל – בגלריה הר־אל ביפו ובמוזיאון באר שבע, עבורן כתבתי את הטקסטים. בספר שכתבתי עליו ריכזתי 22 פרויקטים משמעותיים שלו משנת 1969 ואילך עליהם כתבתי באריכות״.

אתה רואה שינוי משמעותי בתפקיד שיש לאוצרים היום לעומת זה שהיה להם בתקופתך?

״כן, התפקיד של אוצר השתנה. אחד השינויים המרכזיים שהייתי שותף מלא לו והתרחש לפני כמה עשורים הוא העובדה שהיום אוצרים לא יכולים שלא לעקוב אחרי מה שקורה באמנות הבינלאומית. זה היה לי חשוב גם כאוצר של מוזיאון תל אביב וגם במוזיאון בקלן – תמיד הקפדתי על הקשר הגלובלי עם מוזיאונים אחרים בעולם. זה איפשר לי בזמנו להביא את מוזיאון תל אביב למרחבים אחרים מבחינת רוחב הראייה ועומק הראייה, וזו תרומה שאני חושב שאני יכול להיות גאה בה״.

מה לגבי העובדה שאמנים ישראלים מבקרים את המוזיאונים על זה שהם משקיעים באמנות בינלאומית על חשבון הצגת אמנות ישראלית עכשווית?

״זו טענה שהיתה קיימת מאז ומעולם. האמנים נטו לחשוב שהמוזיאון הוא הנכס שלהם, בעוד שאנחנו טענו שהמוזיאון הוא הנכס של הציבור הרחב. אבל גם בזמני – לא קיפחתי את האמנים הישראלים. הם זכו לכבוד כשהציגו באותם החללים עם אמנים בינלאומיים מוערכים וגם נתתי מקום לאמנים ישראליים שכבר לא חיו בישראל ובארץ אולי היתה אז נטייה לשכוח אותם, כמו מרדכי ארדון לדוגמה״.

יש אמנים שגדולתם היא בתקופתם ויש כאלה שגדולתם היא לעד, וזה הבדל גדול. יש כאלה שידועים במהלך חייהם ואחר כך נשכחים, ויש כאלה שזוכים לחיי נצח

אתה עוקב אחרי מה שקורה בסצנת האמנות המקומית העכשווית? יש אמנים שאתה חושב שהם יהיו הדור הבא של האמנים הישראלים הגדולים?

״אני משתדל לעקוב ולבקר בתערוכות. עכשיו קצת יותר קשה לי אז אני מתרכז בכתיבה. באמנות אף פעם לא טוב להתנבא. צריך להיות עם היד על הדופק, לראות מי מצליח, מי בולט בנוכחות שלו ומי מתקבל על ידי הקהל. אני חושב שבגילי אני צריך לתת לדורות הצעירים של אוהבי אמנות ושל אוצרים לקבוע את האיכויות של אמנים. בתקופתי תרמתי את תרומתי והיום אני פחות רוצה להתערב. כל דור והמשימות שלו״.

מה לגבי הצלחה בינלאומית? זה יותר פשוט היום לדעתך?

״הצלחה בינלאומית של אמן היא סיפור מורכב – גם אז וגם היום. זה דורש הרבה אלמנטים: תערוכות במקומות חשובים, גלריות חשובות, נוכחות באוספים של אספנים חשובים. אמן יכול להיות מצוין אבל אם אין לו את האלמנטים האלה והסביבה הזאת הוא יתקשה, ולפעמים אולי יכירו בו רק אחרי מותו. יש אמנים שגדולתם היא בתקופתם ויש כאלה שגדולתם היא לעד, וזה הבדל גדול. יש כאלה שידועים במהלך חייהם ואחר כך נשכחים, ויש כאלה שזוכים לחיי נצח״.