Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // זין על הנורמלי
מה העניין עם הישבן
למעט מקרים יוצאי דופן, אופנה פועלת בקו ישר, עם סוף ידוע מראש: קונים בגד חדש וטרנדי, לובשים אותו, משכנים אותו בארון, ואז נפטרים ממנו בדרך כזו או אחרת. הערך שלו הולך ויורד עם הזמן עד שהוא מושלך כלאחר יד או מושמד.
אבל לפעמים, ברגעים שבהם האופנה חוזרת על עצמה בצורה כזו או אחרת, פריטים חוזרים לחיים. זה לדוגמה המקרה של החוטיני האיקוני שהציג טום פורד עבור בית האופנה גוצ׳י בשנת 1997, שעומד למכירה היום בכלבו הבריטי סלפרידג׳ס עם תג מחיר של 3,800 ליש״ט. הרבה מעל למחיר של הפריט בזמן השקתו.
ומדוע אפשר לגבות כל כך הרבה על פריט בן כמעט 30 שנים? לא רק כי עולם האופנה כיום שטוף נוסטלגיה לשנות ה־90 ותחילת שנות האלפיים, ולא כי מדובר בפריט שנמצא גם בארכיונים של מוזיאונים, אלא כי הוא מגלם את התחביב החדש של התקופה – עיסוק בישבנים.
קים קרדשיאן, ידוענית עם חוטם רגיש במיוחד לתנודות בטעם ובסגנון, אישרה את המגמה בצילומי השער למגזין אינטרוויו, שבהם היא נראית לבושה בג׳וקסטראפ – תחתוני גברים שאינם מכסים את התחת, שהחלו את דרכם כמגני־אשכים לספורטאים, והפכו במרוצת השנים לאוביקט פטיש בקהילת הגייז ומעבר לה.
אבל האמת היא שקרדשיאן קפצה על העגלה אחרי שזו כבר התחילה לנסוע. בשנתיים האחרונות ניכרו אין ספור דוגמאות של תחתונים חושפי ישבן בקולקציות לגברים ונשים, החל מתום בראון, ועד לפרובוקטור החושני לודוביק דה סן סרנין.
מה העניין עם הישבן (החרוז הכפול כמובן מכוון)? יש שטוענים שהתשוקה הזו לחשוף את הגוף שונה מזו שניכרה בניינטיז. בעיניהם לא מדובר בניסיון לפתות את העין או לחפצן את הגוף, אלא זוהי דרך למניפסטציה של העצמי. או במילים פשוטות יותר – זו הדרך שבה הפרט מנכיח את הגוף הפרטי שלו, על כל חלקיו, במרחב.
אני קצת סקפטי לגבי זה. בעיני, ובמיוחד אם לוקחים בחשבון שתפקידו הפרדוקסלי של בגד הוא להסתיר את הגוף אך גם לחדד את המבט אליו, ספק אם אפשר לסרס את סעיף המיניות מהתופעה.
עם זאת, יש הבדל עיקרי בין אז לבין היום. הערבוב בין המגדרים נוכח יותר, וניכר שאם עד לאחרונה המלתחה המגדרית המשותפת באה לידי ביטוי בעיקר בפריטי יום – הרי גם נשים וגם גברים לובשים ג׳ינסים, חולצות טי או חליפות – הרי שהערבוב המגדרי מגיע באופן בולט אל מגרת התחתונים. אל האינטימי של האינטימי. וזה לא אומר שזה פחות סקסי; להפך – זהו ניסיון לאותת שמיניות קווירית יותר היא לא רק עניין של פוליטיקה, הכלה ותביעה להכרה בזוגיות אלטרנטיבית, אלא שיש לה גם דרישות בחדר המיטות.
View this post on Instagram
״גרינוושינג״ משוכלל מאין כמותו
אחת ההנחות השגורות היא שדור הזד, קרי קהל הצרכנים שנולד לפני כ־20 שנים, מודע יותר לנושאים סביבתיים. מחקרים שונים מראים שהוא נוהג לשתף ולדון בסוגיות סביבתיות ברשתות החברתיות יותר בהשוואה לדורות הקודמים. הוא רואה עצמו מחויב יותר, מוסרי יותר. עבור תעשיית האופנה, שכל עניינה בסופו של דבר הוא מילוי רצונות הציבור בהווה, המידע הזה שווה זהב.
כבר עשור שאחת המגמות הבולטות בתעשיית האופנה היא קיימות. מה שבעבר אפיין מותגי נישה, הפך כעת לסממן של רלוונטיות. נדמה שכולם מעוניינים להדביק לעשייה שלהם את התואר ״אופנה מקיימת״. הדבר נכון למותגי אופנה מהירה מהסוג של זארה, למותגי ספורט כמו אדידס ונייקי, לרשתות היפסטריות נוסח סטורי, ועד למותגי יוקרה ומעצבים (השם סטלה מקרתני קופץ ראשון לראש). בדיוק כמו שכל אחד מהנזכרים כאן מקפיד להתהדר בסניקרס מעוצבות – שהרי נעליים ספורטיביות הן אחד מסממני הזמן הבולטים – כל אחד מהם מקפיד להוכיח שהוא חותם בחותמת ירוקה את המוצרים שלו.
העניין הוא שהשימוש ב״קיימות״ נועד בחלק גדול מהמקרים כדי לאותת על רלוונטיות אופנתית ולא על עשייה אחראית. השקטה של המצפון לתועלת כלכלית. וכך, מילא שיש מותגים שמתהדרים במילה ואינם מקיימים כלל וכלל – כמו שהעלה השבוע שוב הפורום לאופנה מקיימת, שחשף שרשת האופנה H&M הטעתה את הציבור בנושא – הרי שמתגלה כעת חזית נוספת שקשורה בעובדה שכולם רוצים להיראות ירוקים.
האתר ביזנס אוף פאשן כינה זאת השבוע ״מלחמת הגרסאות״. האם, כמו שטוענת מועצת הצמר, שיצאה לאחרונה בקמפיין חדש, ללבוש צמר טבעי זה אחראי יותר מאשר ללבוש אקריליק, סיב סינתטי שאינו מתכלה במיוחד, או שבדיוק ההפך? האם עדיף ללבוש עור, חומר אורגני מתכלה, או תיק עשוי חיקוי עור מפלסטיק שגורלו כחיתול חד פעמי?
האמת היא, שלצרכן הממוצע אין שום כלים שיאפשרו לו להכריע. לתעשיית האופנה אין, נכון להיום, מדדים אוביקטיבים מקובלים, ואינטרסים כלכליים של קונצרנים, יצרנים ומדינות הופכות את הסוגייה למסובכת ואת מלחמת הגרסאות למלחמה בקנה מידה קולוסאלי. ״קיימות״, כסיסמה מופשטת, היא כיום כלי בארסנל כלי השיווק של מותגים, והשימוש בה דומה לאופן בו בוחרים ללהק פרזנטורית רלוונטית לקמפיין עונתי, או באופן שבו כוללים בקולקציה תיק בצללית עדכנית, על מנת להישאר במשחק ולעודד מכירות ושיח ברשת החברתית. במובן הזה, קיימות היא לכל היותר אמצעי להישאר אופנתי. וזהו ״גרינוושינג״ משוכלל מאין כמותו.
View this post on Instagram
להחזיר את האובססיה והרגש
״זין על הנורמלי, אני רוצה קסם״: זהו תרגום חופשי של שמה של התערוכה החדשה של האמן מאטיאוס פון מוץ. אבל האמת היא שהכותרת הזו יכולה לשמש גם ככותרת של הקולקציות לקיץ הבא. אמנם עברנו רק חצי מחודש שבועות האופנה, אבל לפי התצוגות שהתקיימו בניו יורק ובלונדון, המסר כבר ברור לגמרי – עזבו אתכם מהמציאות, תנו לנו פנטזיות.
ופנטזיות טובות הן תמיד בלתי מושגות. וכך, במקום ערכים שכלתניים של לבישות וגיוון, שהיו כל כך משמעותיים בסוף העשור הקודם, המעצבים פונים אל הלא־מציאותי והביזארי. הקולקציה של ג׳יי דאבליו אנדרסון, לדוגמה, ניסחה זאת היטב.
אמנם סוריאליזם תמיד נוכח בעבודות שלו, אבל הפעם הוא היה בוטה מתמיד. הוא קרץ אל המלכה האם, הלא היא אלזה סקיאפרלי, שניסחה את האופנה הסוריאליסטית לפני כ־100 שנים. אם היא הציבה לובסטר על שמלה, הוא כבר הפך מערכת לבוש לשקית ניילון שבתוכה כלוא דג זהב; אם היא עיצבה שמלה עם מגרות שולחן, הוא כבר שתל בה מקשי מחשב.
פנטזיה יכולה להיות גם לקחת מכל הבא ליד. זה מה שמסביר את ההתלהבות ממותגים עולים כמו צ׳ופובה־לואוונה, שערבבו עשרות מתכונים יחד לכדי יצורי כלאיים משונים. היו שם מדי בית ספר ופאנק, דמויות ילדותיות, רפרנסים היסטוריים ושלל הדפסים ודוגמאות גרפיות, שיחד הרגישו כמו גלגול עכשווי לוויויאן ווסטווד, עוד מעצבת שמעולם לא הרגישה צורך להתחנף לצרכים ולרגישויות של א.נשים ״אמיתיים״.
על אותו המשקל, העלייה הניכרת בכל הקשור לתעוזה באופנת גברים. דוגמה מצויינת היא קולקציית הגברים הראשונה של סימון רושה, שמפנה את הגב אל הגבריות המצ׳ואיסטית באמצעות שימוש בחומרים בלתי רגילים באופנת גברים.
ואגב נורמלי, אין פנטזיות באופנה שלא קשורות בגוף ומה שאנחנו רוצים שיעשו לגוף הזה. והרצון לגעת בסטיות מודחקות באמצעות מה שאנחנו לובשים, מתורגם גם לאחת העונות הפטישיסטיות ביותר בשנים האחרונות.
תחתוני התחרה לגברים אצל טום פורד, הגב החשוף אצל פיטר דו, שמלות הטול השקופות אצל מולי גודארד, רתמות־השליטה השקופות אצל כריסטופר קיין – כל אלה מבקשים לסגוד לאותו פרוורטי שהתקינות הפוליטית ניסתה לסרס תוך שהיא מנכסת תיאוריות על החפצה.
פנטזיות, סוריאליזם או סטיות; תהיה הפרשנות שתהיה, המוטיבציה של המעצבים האלה ברורה – להחזיר לאופנה את האובססיה והרגש. אחרי הכל – ואת זה הבינה גם סקיאפרלי כבר אז – כשבגד מסחרר אותנו ומטריף אותנו, זה אף פעם לא כי הוא נוח או לביש. רגשות עזים לבגד מגיעים רק כשיש בו דבר מה בלתי סביר ומפתיע; כשיש בו זין על הנורמלי.
View this post on Instagram
צביעה, מריטה, אימון, שיזוף ושיוף
עם שמלות סאטן ארוכות, הגזורות באלכסון כך שיכסו את הגוף כמו מים זורמים, יחד עם שלל שמלות אורגנזה שקופות, בית האופנה פנדי עורר מחדש בקולקציה לקיץ הבא את עיצובי הארכיון שלו מסוף שנות ה־90. גם מותג הדנים הוותיק דיזל, שכיום מנוהל אמנותית על ידי גלן מרטינס, שפע את אותה נוסטלגיה, עם ג׳ינסים נמוכים מאוד ומתרחבים מעט, שמלות קמיסול או חצאיות מיקרו־מיני.
אגב, מינונים דומים של שקוף, צמוד, קצר או חשוף ניכרו גם בקולקציה הסוריאליסטית של רוברטו קוואלי, או בזו היעילה של ״נומרו וואנט־אונו״, מותג החביב מאוד על קניינים בזכות להיטים שוברי שוק.
הנקודה היא לא ההתרפקות על סוף שנות ה־90. זו כשלעצמה לא מעניינת במיוחד. אלא שהקולקציות האלה מלאות בבגדים שמצריכים ניהול גוף קפדני. ולמרות יום הכיפורים הממשמש ובא, הם לא מגלים שמץ של סלחנות.
אלה עיצובים שמצריכים צביעה, מריטה, אימון, שיזוף ושיוף; אלה בגדים שלא נועדו למסגר את הגוף ולטשטש את מיניותו, כמו שהיה רווח כאן כשכולנו היינו בחליפות טרינינג רחבות, אלא בדיוק להפך. אם כבר, אלה בגדים שמראים כמה קשה אנחנו צריכים לעבוד על מה שהטבע נתן.
במובן הזה, יש בקולקציות האלה – שמצריכות שימת לב אדירה לגוף – גם צדק. בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים החלה להתגבש, כחלק מתנועה צרכנית קפיטליסטית רחבה יותר שעניינה אותנטיות ואמת, תפיסה שדוגלת בלתת לגוף להיות; בלי לצבוע שיער, בלי פוטושופ, בלי להיכנע לסדר יום של דיאטה או של חדר הכושר. השתרשה אמונה שאם נוותר על טרור הטיפוח הזה, נשיג חופש. נשתחרר מעריצות אידיאל יופי כזה או אחר.
אלא ששום שחרור לא הגיע. נשארנו עם הקמטים, עם האכזבות ועם החרדות הקיומיות. ואין זה מפתיע. דור הרשתות החברתיות, כמו דור הרשתות החברתיות, יודע לדבר בעיקר על עצמו, ולכן אין לו פרספקטיבה רחבה יותר. הוא לא שם לב שבני אדם, משחר האנושות ועד היום, תמיד עושים משהו לגוף שלהם בשם אמונה כזו או אחרת ביופי.
הם פוצעים אותו, מקשטים אותו, מקעקעים אותו, מלים אותו, צובעים אותו, קוצצים אותו ומעצבים אותו. מרגע הלידה ועד המוות הם לשים את הגוף שלהם בצורה אובססיבית כי הם חיים בחברה שמפקחת וממשטרת, אבל גם מגינה עליהם; כי לעשות מה שבא לי זו גם בדידות עצומה.
הקולקציות האלה מזכירות שלהשתחרר הריטואלים והטקסים האלה זה למות. ומנגד, לעשות משהו לגוף שלך, לנהל אותו ולאלף אותו כל בוקר מחדש, זה לחיות.
View this post on Instagram
לסדוק את המיתוס
״הוא מאוד מודע, והוא מאוד פאשניסט״, פסקה פרופ׳ תמר אלאור במסגרת סיור בתערוכה ״יוצא לאור״ (אוצרת: נגה אליאש זלמנוביץ׳), המציגה חלק קטן מהמלתחה של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. והאמת היא, שספק אם מישהו ציפה למצוא בתערוכה הזו, המפוזרת בבית בן גוריון בתל אביב, את מה שמוצג בה. כמו ksudnv – עניבת משי של כריסטיאן דיור.
הבגדים והחפצים מפוזרים בשבע נקודות בבית. אבל למרות שמדובר בתערוכה זעירה, היא מצליחה לעשות דבר מה ערמומי – לסדוק את המיתוס שנברא על בן גוריון. למרות שהוא חקוק בתודעה הכללית כאיש החאקי והבגדים הפשוטים (או לפחות, סוודר הגולף הבלתי נשכח), מסתבר שידענותו בבגדים משובחים הייתה מופלגת. אמנם אפשר למצוא בה חליפת אתא אחת פשוטה, או מעיל צבאי בנוסח בריטי (באטלדרס), אבל גם חליפה נהדרת, עשויה צמר, של ״רוזנבלום ירושלים״, אפטר שייב של אליזבת ארדן, כובע צילינדר אנגלי או פיג׳מה מהודרת של סאקס פיפת׳ אווניו, כלבו היוקרה המפורסם במנהטן (שמוצגת עם זוג נעלי בית רקומות ובלתי נשכחות מקטיפה חומה).
כשלוקחים בחשבון חליפה נוספת שמוצגת במקום, השייכת ללוי אשכול (כולל עניבה בהתאמה אישית, עם ראשי התיבות ל״א), עולה השאלה – מדוע הוצנעה נוכחותם של בגדים מהודרים בהיסטוריה הישראלית. מדוע אנחנו חושבים על ציונות וממלכתיות בגוונים חולים, דלים וחוליים, כשהאלגנטי והממותג, הטעם הנחשק, היה ועודנו מנת חלקם של מנהיגים רבים. מדוע, אם ממשיכים את קו המחשבה הזה, המסר שחלחל אל העם בנוגע לבגדים פשוטים יותר, לא תקף לאליטה? התשובה כמובן ברורה מאליה, אבל בכל זאת לא מניחה; איפה נעוץ הפרדוקס בין איך שראוי העם להתלבש, לאיך שמתלבשים מנהיגיו?
View this post on Instagram
מה שקורה בסלולרי, ומה שקורה מחוץ לסלולרי
אתמול אחר הצהרים נקלעתי לעדשה של איליה קוטליאר. ואלמלא שלחו אלי עוקבים וחברים את התמונה, שהתפרסמה בסטורי של הצלם, לא הייתי יודע לעולם שהצילום התרחש. במובן הזה, זהו צילום רחוב קלאסי. אין בו שום דבר מבויים והוא קשור במזל. אם תעבור ליד הצלם, ואם הוא יואיל בטובו לחשוב שאתה ראוי לתיעוד – תזכה בקליק.
הרבה מים עברו בנהר הרחב שמכונה ״צילום אופנת רחוב״. אפשר לומר שהשורשים שלו, לפחות בגלגולו הנוכחי, נעוצים בשנות ה־70 המאוחרות, ובעבודה של ביל קנינגהם, צלם האופנה המיתולוגי של הניו יורק טיימס. קנינגהם היה נוהג לעמוד בפינות רחוב מרכזיות ולתעד עוברים ושבים, ועוברות ושבות, שהיו לבושים בפריט שמשך את תשומת ליבו.
הצילומים האלה, שמאוחר יותר אף זיכו אותו בטור בשם ״און דה סטריט״, לא רק נעשו לקאלט ולסמל סטטוס עבור אלו שזכו לתיעוד, אלא הייתה מגולמת בהם גם עבודה אנתרופולוגית. העדשה של קנינגהם הופנתה אל האנשים בעיר – ולא רק אל ידוענים (הוא אפילו צילם פעם את גרטה גרבו כי לבשה מעיל פרווה מעניין, מבלי לשים לב שזו היא).
התיעוד האובססיבי הזה של הלבוש שלהם חשף את המגמות ששלטו באותו פרק זמן. זו הייתה עבודה אותנטית – מילה שאני מתעב אך אולי היא מתאימה פה – במובן שהיא תיעדה איך אנשים מתנהלים כשהם לא מודעים לנוכחות המצלמה.
ב־20 השנים האחרונות, המושג צילום אופנת רחוב השתנה. בלוגים, ולאחר מכן הרשת החברתית, הגדילו בצורה ניכרת את מספר צלמי אופנת רחוב, כמו לדוגמה הסרטוריאליסט, וגם את הציפייה הציבורית. העובדה שצלמי אופנת רחוב נעשו למזוהים בפני עצמם, והעובדה שהם מקפידים לפקוד אירועים מתוקשרים כמו שבועות אופנה, שינתה את יחסי הכוחות.
מילא שהמצולמים והמצולמות כבר החלו לעסוק בחיפוש אקטיבי של הצלמים, אלא שגם התחיל מירוץ התחמשות. הידיעה שרבים כל כך מעוניינים להופיע בצילומי אופנת רחוב, הובילה למאבקי כוח בדמות התלבשות שהולכת ונעשית מוקצנת ותיאטרלית יותר ויותר, על מנת להאפיל על כל השאר.
וכך אופנת רחוב איבדה, במידה רבה, את הרחוב שלה. ההתלבשות המתועדות ברבים מהחשבונות המוקדשים לנושא לא נועדה לשם שוטטות בכרך, או לפגישה כזו או אחרת, אלא עבור עדשת המצלמה. זה לא רע בהכרח, אבל זה כן תורם לשינוי שמתרחש ברשת החברתית בעשור האחרון.
אם בתחילת דרכה של פייסבוק חשבנו שזהו לוח מודעות או צינור פשוט להעברת מידע, שמאפשר לנו להכיר את חיים של אנשים, הרי שכעת ברור שהפיצול עמוק מאין כמוהו. יש את מה שקורה מחוץ לסלולרי, ויש את מה שקורה בסלולרי. ואין ביניהם שום קשר.
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
View this post on Instagram
