כל מה שחשוב ויפה
אביגיל קורן בבית הבד. צילום: כרמל לוקאס
אביגיל קורן בבית הבד. צילום: כרמל לוקאס

בית הבד: One Stop Shop למעצבי אופנה בתחילת דרכם

החלל השיתופי שמפעילה אביגיל קורן בדרום תל אביב מיועד למעצבים שזקוקים לציוד וליווי מקצועי, ולמרות שמדובר בתחום שקשה בו לייצר שיתופיות – המעצבים שמגיעים מצליחים לשתף וגם לסייע אחד לשני

״ההוכחה שאני על המפה קרתה בחודש יולי האחרון, עם סיומו של פרויקט בינלאומי של שיתוף פעולה עם מותג האופנה האיטלקי ELLESE״. כך מספרת אביגיל קורן שהקימה ב־2019 את בית הבד, חלל עבודה שיתופי לאופנה ברח׳ מנחם בגין בתל אביב. פרויקט THE TAILORS, שהתקיים לראשונה גם בתל אביב, הצטרף לפרויקט הבינלאומי של אלס שסוקר ברחבי העולם, ושבמסגרתו מעצבים נבחרים עיצבו קולקציה ייחודית משלהם שעשויה מחומרים ממוחזרים של המותג.

שמונה מעצבים צעירים, כולם עבדו בבית הבד, קיבלו סאמפלים מהקולקציה של אלס והתבקשו לייצר אאוטפיט ייחודי עם השראה משלהם בתוך 60 ימים. בגמר הפרויקט התקיימה במקום תצוגת אופנה, עם פאנל של שופטים שכלל אושיות בולטות בענף האופנה והסטיילינג, שבחרו את הזוכים בתחרות. התוצרים הסופיים מוצעים באתר הרשמי של אלס כש־70% מהמכירה שלהם יעברו לתרומה עבור מיזם שינוע חברתי שמצילים בו ציוד ומוצרים ומשנעים אותם לעמותות וארגונים; שאר הכסף יעבור למעצבים.

אסיה וייסברג, מקום ראשון בתחרות ellesse בישראל. צילומים: אורית פניני

אסיה וייסברג בפרויקט של Elesse. צילומים: אורית פניני

חן שמאי. מקום שני, בהשראת מעברי הדירות בתל אביב. צילום: אורית פניני

חן שמאי

אביה ויטנר בפרויקט של Elesse. צילום: אורית פניני

אביה ויטנר

קורן, בת 37, מספרת על הפרוייקט הזה כעת, שלוש שנים לאחר שפתחה את בית הבד – רגע לפני הקורונה, ״כשהיה נדמה שהכל קורס לי מול העיניים. כעת אני כנראה יכולה לחשוב קצת יותר רגוע על העתיד של המיזם הזה, אלו לא היו שנים קלות והפניה של אלס דווא אלינו היא לגמרי לא מובנת מאליה. מותג בינלאומי כזה יכול היה לפנות לאחד מבתי הספר לאופנה שפועלים כאן, שם המערכות הרבה יותר משומנות״, היא מחייכת בסיפוק ואומרת: ״כנראה שיש משהו נכון במה שאנחנו עושים״.

איך הכל התחיל?

״הכל קרה בברלין כשהחלטתי שאני לומדת עיצוב אופנה״, מספרת אביגיל קורן (37) מי שהקימה את בית הבד – חלל עבודה שיתופי לאופנה בתל אביב. ״נולדתי בישוב קטן במצפה טל־אל במועצה האזורית משגב. הייתי רחוקה אלף שנות אור מהעיר הגדולה. עדיין יש בי ערבוב של טבע עם אורבניות. כשאני פה אני מתגעגעת לעצים וכשאני שם אני מתגעגעת לעיר.

״לברלין הגעתי בגיל 23 אחרי טיול ארוך בהודו, תוך כדי חיפוש עצמי של מה אני רוצה לעשות, ונשארתי שם ארבע וחצי שנים. כילדה ציירתי ולמדתי בתיכון ויצו חיפה לאמנויות. לא כיוונתי לאופנה – עד שהגעתי לברלין״.

ומה קרה בברלין?

״התגוררתי בשכונת קרויצברג, שם גיליתי חנות קטנה ומבולגנת של אישה הולנדית שבמרכזה עמד שולחן ועליו מכונות תפירה שאפשר להשכיר בחמישה יורו לשעה. זה היה הרבה לפני עידן חללי העבודה להשכרה והרעיון הזה פשוט העיף לי את המוח. אני, שאין לי אפילו מיטה משלי, יכולה להגיע למקום הזה ולהכין לי קולקציה. הרעיון הזה נשאר לי באיזו מגירה במוח״.

זו תעשייה שסובלת מכל מיני תחלואים, ולבוגרי עיצוב אופנה אין את הכלים להתמודד איתה. העבודה לא קשורה למה שלמדנו. יש פער גדול. הלימודים הם חממה והעולם בחוץ הוא אכזר

״התחלתי ללמוד אופנה בבית הספר לאמנויות (UDK). גיליתי להפתעתי שאין בברלין הרבה סטודנטים לאופנה ואחרי שנה החלטתי שאני רוצה ללמוד במקום ברמה יותר גבוהה. חזרתי לארץ והתחלתי ללמוד בשנקר. כשסיימתי, ב־2016, נזרקתי לתעשיית האופנה המקומית המצומצמת והקטנה.

״זה היה לא פשוט. זו תעשייה שסובלת מכל מיני תחלואים, ולבוגרי עיצוב אופנה אין את הכלים להתמודד איתה. העבודה לא קשורה למה שלמדנו. יש פער גדול. הלימודים הם חממה והעולם בחוץ הוא אכזר״.

לא עוד מותג אופנה

במשך כמה שנים עבדה קורן אצל מעצבות אופנה וברשתות אופנה שונות, עד שהבינה שזה לא המסלול שהיא רוצה בו. ״הייתי מוטרדת בשאלה מהי משרת החלומות ואיפה היא מתקיימת. הייתי חדורת מוטיבציה ואמביציה וניסיתי למצוא את הנתיב שלי שיביא אותי לסיפוק ולהצלחה. הבנתי שאני רוצה לעשות משהו עצמאי אבל לא להשיק מותג אופנה חדש. משהו עם ערך מוסף. ואז נזכרתי בחנות הקטנה ההיא בברלין״.

בשנת 2019 פתחה קורן את בית הבד (בתחילה עם שותפה, היום היא הבעלים היחידה). ״לקח שנה עד שהמקום נפתח. המצאנו מוצר שלא קיים וזה דרש עבודת הכנה יסודית. חיפשנו מקום מואר עם אנרגיות טובות. כשנכנסנו לחלל ברחוב מנחם בגין, סמוך לנחלת בנימין ולשוק לוינסקי, מרחק נגיעה מכל חנויות הבדים והסדקית, הוא היה אפרורי ומוזנח. לקחנו הלוואה גדולה כדי לשפץ אותו ולרכוש ציוד – וכל זה קרה כחצי שנה לפני שפרצה מגיפת הקורונה״.

מהו בית הבד אם כך?

״אנחנו מרחב עבודה שיתופי שמאפשר לאנשים ליצור, לתרגל, להתייעץ ולהגשים את העיצובים שלהם. אנחנו מעמידים לרשות הבאים ציוד מקצועי ברמה גבוהה, מכונות תפירה, שולחנות גזירה ושרטוט, בובות דיגום ועוד. במקום נמצאים אנשי צוות לעזרה טכנית ויש בנק גזרות גדול לשימוש חופשי ושירותים מקצועיים מגוונים. עובדים כאן לפי שעה או לפי השכרה חודשית.

״אנחנו מקיימים שיעורי תפירה ותדמיתנות פרטיים אותם מעבירים אנשי מקצוע. בנוסף, אנחנו מציעים חלל סדנאות להשכרה שמיועד לקורסים, הרצאות בתחומי האופנה, הטקסטיל והאמנות. היתרון הוא שאצלנו אפשר להמשיך ולעבוד באופן עצמאי מעבר לשעות השיעור. מדי פעם מתקיימות גם מכירות ואירועי פופ־אפ״.

איך עבדתם בתקופת הקורונה?

​״באופן מפתיע זו הייתה תקופה טובה. אנשים הגיעו, לא עצרנו. שיווקנו בפייסבוק, באינסטגרם ובאמצעות רשימות תפוצה, והצלחנו לעורר עניין אצל קהלי היעד שלנו. המקום התחיל לייצר הדים. אנחנו לא מכוונים רק לסטודנטים מבתי הספר לעיצוב. דווקא להם יש את כל הפסיליטיז לעבודה. אלינו מגיעים אנשים לקראת פתיחת עסק או בוגרי בתי ספר שאין להם את הציוד ועדיין לא יכולים לרכוש אותו. אצלנו מלבד הציוד הם מוצאים גם עזרה מקצועית וטכנית.

בהתחלה קצת דאגתי, אבל אני מודה שזה עובד טוב. אלה שמגיעים לכאן משתפים פעולה, מתייעצים, מדגמנים אחד עבור השני. יש כאן לגמרי תחושה של שיתופיות

״אפשר להגדיר אותנו כ־One Stop Shop למעצב האופנה בתחילת דרכו. אנחנו מספקים ליווי משלב התדמיתנות ועד השקת קולקציה. אני מייעצת אחד על אחד למעצבים צעירים, מכירה להם את הענף ואת העולם שבחוץ. שיתוף של ידע הוא הכרח. מדובר בעולם שלא מציע פתרונות מעשיים למעצבים צעירים, ואני מציעה את המכלול כולו״.

עד כמה זה מאתגר לייצר שיתופיות בעולם האופנה?

״זה מאתגר. מדובר באנשי מקצוע ששומרים על פרטיות וחוששים מעבודה משותפת, מהעתקות וגניבת דעת. בהתחלה קצת דאגתי, אבל אני מודה שזה עובד טוב. אלה שמגיעים לכאן משתפים פעולה, מתייעצים, מדגמנים אחד עבור השני. יש כאן לגמרי תחושה של שיתופיות״.

חן שמאי. צילום: אביגיל קורן

חן שמאי. צילום: אביגיל קורן

צילום: אביגיל קורן

צילום: אביגיל קורן

עדן דרסו, אביגיל קורן. צילום: רותם לבל

עדן דרסו, אביגיל קורן. צילום: רותם לבל

חולי קריגר. צילום: אביגיל קורן

חולי קריגר. צילום: אביגיל קורן

בית הבד. צילום: שני מדיין

בית הבד. צילום: שני מדיין

birds

בית הבד חולש על פני שתי קומות. בקומה העליונה פועלים סטודיואים אותם משכירה קורן באופן פרטי, שמקבלים גם הם את מכלול השירותים. בימים אלה שוכרת את המקום יעל חורב, מעצבת שמלות כלה. בקומה התחתונה מתנהל החלל השיתופי שבו פועלות 15 עמדות עבודה, שולחנות גזירה, מכונות תפירה מסוגים שונים, בובות דיגום, פינות גיהוץ ועוד.

״כדי להשתמש בעמדות צריכים המעצבים לתאם מראש, באמצעות אפליקציה ייעודית או טלפונית. בסך הכל יכולים לעבוד בחלל כ־15 איש בו זמנית, כשמחיר שעת עבודה היא 35 שקלים ומנוי ומחיר מנוי חופשי חודשי הוא 1,390 שקלים״.

יש עוד חללים כאלה בתכנית?

״לפני כן אני רוצה שבית הבד בתל אביב יצליח. שואלים אותי כל הזמן מתי אני פותחת סניפים נוספים. יש לחץ גדול מירושלים ומחיפה – שתי ערים שכנראה יש בהן צורך לשירות כזה. אבל אנחנו עדיין עסק בצמיחה טובה ואני רוצה לעשות הכל בהיגיון ובנחת״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden