שדרת המעצבים // תמרה יובל ג׳ונס

״התשוקה והרעב לא נגמרים אצלי״ מעידה על עצמה תמרה יובל ג׳ונס, שבימים אלו נמצאת בשלבי הסיום של מפעל חיים נוסף: הספר ״תמרה – ספר אופנה ועיצוב״, שבו היא מספרת את הסיפור שלה דרך סיפורי האופנה הארוגים בסיפורים החברתיים של שנות ה־70. על השולחן בסלון ביתה היפואי שאוצר בתוכו את ההיסטוריה שלה מונח העותק הראשון של הספר שעליו היא עובדת כבר ארבע שנים: עב כרס ומושקע, בן 350 עמודי צבע ומכיל בו סיפורים, סודות, השראות, איורים ומעל ל־300 צילומי אופנה של טובי צלמי האופנה; הוא מוכן, ערוך ומעוצב, נשאר רק להדפיס אותו (לטובת העניין יצאה יובל ג׳ונס בפרוייקט מימון המונים).

אנחנו נפגשות בביתה העותומאני בשכונת עג׳מי שביפו, שבו היא מתגוררת כבר יותר מ־50 שנה. הוא שוכן ברחוב אדם ברוך, על שמו של העיתונאי המנוח שהיה שכן שלה מאז יומה הראשון ביפו. שכניה הנוספים היו הצייר אורי ליפשיץ ז״ל והקרמיקאי איתן גרוס ז״ל. היא מספרת שלא יכלה לסבול לגור בתל אביב.

״השכנים, המרפסות והרעש מהדירות הצפופות אמללו אותי. היה לי בוטיק ברחוב דב הוז בתל אביב, שאליו הגיעה אשתו של אורי ליפשיץ שהציעה לי לעבור לכאן. זה היה בית פתוח שבאו והלכו ממנו חברים. השרשתי כאן שורשים, ילדתי וגידלתי כאן את הבנות שלי ואני לא רואה את עצמי בשום מקום אחר״.

למה ספר? מה הביא אותך לזה?

״מי שהתעקשה להוציא לאור את הסיפורים שלי היא האוצרת יערה קידר, שהייתה סטודנטית שלי בשנקר. היא גם כתבה את הטקסטים בספר לאחר שעות רבות שבהן סיפרתי לה את סיפור חיי, והיא זו שהפכה את זה לכדי ׳סיפור היצירה׳ שלי.

״התלמידים שלי לאורך השנים שאלו אותי כל הזמן איך היה פעם. הם ביקשו שאספר להם, ביקשו להבין את החוויה של מי שחיה בתקופה שמעוררת בהם השראה גם היום. בהתחלה צחקתי ואמרתי שאני לא זוכרת, כי הררי ענן עשן אפפו אותנו בשנות ה־60 וה־70. אבל אחרי יותר מ־20 שנה באקדמיה הבנתי את החשיבות של תיעוד העבודה שמעצב יוצר במשך שנים, של מחקר כתב היד העיצובי ומקורותיו.

בהתחלה צחקתי ואמרתי שאני לא זוכרת, כי הררי ענן עשן אפפו אותנו בשנות ה־60 וה־70. אבל אחרי יותר מ־20 שנה באקדמיה הבנתי את החשיבות של תיעוד העבודה שמעצב יוצר במשך שנים, של מחקר כתב היד העיצובי ומקורותיו

״זה עודד אותי לאסוף את החומרים הרבים שנשמרו בארונות ובמגירות שלי, לחזור אל תיקי העיתונות, אל הצילומים, אל שאריות הבדים והסקיצות ששמרתי. התחלתי להעלות את הזיכרונות, לבחון את התפתחותם של תהליכי העיצוב שלי לאורך הקריירה שלי כולה ולנתח אותם.

״כך, הספר הזה הוא המסע האישי שלי בשני כובעים: האחד בכובע של מעצבת אוטודידקטית שמראשית דרכה החליטה להיות עצמאית וחופשיה, והשני של מרצה באקדמיה. את המסע הכפול הזה, שהוביל אותי לתובנות עמוקות על עולם האופנה ועל שפת האופנה, אני רוצה לחלוק עם כולם״.

Who the Hell is Tamara

יובל ג׳ונס, ילידת 1945, מעצבת אופנה כבר יותר מחמישה עשורים, מרצה ומנטורית למעצבים צעירים. היא עמדה בראש בית האופנה רוברטו קוואלי באיטליה במשך 15 שנה, עיצבה עבור בתי האופנה האגדיים שפעלו בארץ, כמו משכית ורקמה, והקימה בית אופנה משלי. ״אני ילדת שנות ה־70, כך חוויתי את עצמי תמיד. ילדת פרחים, עצמאית וחופשיה״.

היא נולדה בחיפה למשפחה שעלתה עוד לפני העלייה הראשונה, ומספרת שתמיד ציירה. ״דודותיי ציפורה ופירחה היו נשים אלגנטיות שהן כנראה מקור ההשראה העיקרי שלי. אבל הייתי ילדת צופים ולא ממש יכולתי להביא לידי ביטוי את התשוקה שלי לאופנה. אינדיבידואליות פיתחתי רק בגיל העשרה״.

מתי קרה השיפט לאופנה?

״את דרכי כמעצבת עצמאית התחלתי אמנם בסוף שנות ה־60, אבל רק במהלך שנות ה־70 התעצב כתב היד האישי שלי. זה קרה בזכות השינוי שהעולם סביבי התחיל לעבור: תאוצה יוצאת דופן, מוסכמות וקודים מיושנים נשברו, חומות השמרנות של הדורות הקודמים נפלו. זו הייתה מהפכה כוללת, חברתית, פילוסופית, אמנותית, מוזיקלית. הרגשנו חופש, חיינו ללא פחד, האמנו שהכל אפשרי. אופטימיות ותקווה נכחו בחיים שלנו. הכריזו על עידן חדש. היינו היפים. כך כינו אותנו.

״ב־1973 הייתי בת 27 וכבר בעלת שני בוטיקים – בתל אביב ובירושלים, לכאורה מימוש של חלום. אבל הרגשתי שאני צעירה מכדי להיות כבולה לעסק שדורש ממני את מלוא זמני. רציתי חיים חופשיים יותר. חלמתי רק לעצב. התאהבתי בצלם איטלקי שהכרתי בארץ ונסעתי לעתים תכופות לאיטליה כדי לבקר אותו. כשחזרתי מאחת הנסיעות הודעתי לאבי שאני סוגרת את העסק. באותה התקופה (1970-1974) עיצבתי גם למשכית בניהולה של רות דיין. רות היתה משמעותית בחיי. הערצתי אותה.

אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ, אבל כשהקולקציה הייתה מוכנה אספתי את כל כוחות הנפש ואת האש שבבטן, ארזתי את הבגדים בשתי מזוודות ונסעתי ללונדון. הבגדים התקבלו בהערכה ובאהבה, אבל לא מכרתי. המשכתי לפריז מאוכזבת ועצובה

״במסדרונות של משכית פגשתי אישה, שאני לא זוכרת את שמה, שהגיעה למשכית כדי להציג בד שעליו ציירה אמה. זה היה בד עשוי קטיפה ורודה ועליו פרחים שצוירו בעבודת יד. הבד לא קסם שם לאיש אבל אני עצרתי אותה כדי לשאול מהיכן הגיע. היא סיפרה שזו עבודה של אמה, עולה חדשה שעבדה במשך 42 שנה כציירת תלבושות בתיאטרון בלנינגרד.

״כבר באותו הערב נסעתי אליהן הביתה והתחלנו לעבוד מיד. היא לא ידעה עברית, ואני לא דיברתי רוסית, אבל ללא מילים ניהלנו דיאלוג פורה. הבאתי גזרות שיצרתי וספרי אמנות שאהבתי, הסברתי לה בתנועות ידיים מה אני מדמיינת, והיא ציירה על גבי הגזרות שלי במיקומים שביקשתי. מהבדים המצוירים עיצבתי את ׳קולקציית החלומות׳, קולקציה של בגדי ערב דרמטיים ותיאטרליים ששילבה בין גזרות ויקטוריאניות להדפסים בהשראה יפנית.

״אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ, אבל כשהקולקציה הייתה מוכנה אספתי את כל כוחות הנפש ואת האש שבבטן, ארזתי את הבגדים בשתי מזוודות ונסעתי ללונדון. הבגדים התקבלו בהערכה ובאהבה, אבל לא מכרתי. המשכתי לפריז מאוכזבת ועצובה״.

אחרי תקופה קצרה בפריז פגשה יובל ג׳ונס את חברתה חוה לוי, מלכת היופי של שנת 1969. היא ניהלה אז בוטיק שהיה שייך לבן זוגה דאז, מעצב איטלקי צעיר ולא מאוד ידוע בשם רוברטו קוואלי, שהיה מוכר אז בעיקר בחוגי עילית מצומצמים. לקוואלי היה גם סטודיו שבו יצר קולקציות קטנות של בגדי עור וג׳ינס וגם מפעל הדפסה גדול, הראשון בעולם שהדפיס על עור, ועיצב ג׳ינסים ממוחזרים עם אפליקציות וגימורי עור מודפס.

לוי הציעה ליובל למכור בבוטיק את ״הבגדים המצוירים״ שלה והלא ייאמן קרה: בתוך שבועיים הקולקציה נחטפה והבגדים נמכרו תמורת אלפי פרנקים. לוי סיפרה שבכל יום נהג קוואלי להתקשר אליה ולשאול איך הולך בבוטיק, ויום אחרי יום הייתה התשובה זהה: ״מכרתי עוד דגם של תמרה״. נדרשו לו כמה ימים כדי לשאול Who the hell is Tamara?

״בשלב הזה כבר חזרתי לארץ והמשכתי לשלוח מהבית ביפו עוד ועוד פריטים ששינו סגנון בהתאם לעולם ההשראות שלי, וכעבור כמה חודשים הגיע מכתב גורלי שבו קוואלי שאל אם אני מעוניינת לבוא לפירנצה, לעצב עבורו קולקציה שלמה. נסעתי בלי לחשוב פעמיים״.

המשכתי לשלוח מהבית ביפו עוד ועוד פריטים ששינו סגנון בהתאם לעולם ההשראות שלי, וכעבור כמה חודשים הגיע מכתב גורלי שבו קוואלי שאל אם אני מעוניינת לבוא לפירנצה, לעצב עבורו קולקציה שלמה. נסעתי בלי לחשוב פעמיים

המפגש הראשוני עם הסטודיו של קוואלי השאיר את יובל נפעמת. בניין האר־נובו שבו שכן, עם רצפות פסיפס עוצרות נשימה, גרמו לה לחשוב שהיא בארמון. ״באטלייה שלו יכולתי לפתח ולהמציא טכניקות חדשות בעצמי, בכל תחום אפשרי: הדפס, גזרה, תפירה, רקמות – הכל היה פתוח בפני. החידושים והפיתוחים האלו הולידו הצלחה ואחרי עונה אחת גדלו פי ארבעה המכירות והייצור. כך נפתחה אחת התקופות היצירתיות ביותר בחיי, תקופה שחיזקה וגיבשה את כתב היד שלי. בכל שנה עיצבתי למותג שתי קולקציות גדולות, תהליך לא קל ומאתגר ביותר, שמחייב אותך לדלות מעצמך עוד ועוד רעיונות חדשים״.

ראיתי את החלומות שלי תלויים על הקיר

בשנת 1980 נישאה יובל לטים ג׳ונס, רב אמן בנגרות, ויחד איתו שבה ארצה, ליפו, כדי ללדת את בתה הבכורה טניה. ״אחרי שנים של התמקדות בעבודה ויצירה, הרגשתי צורך עמוק לבנות לעצמי משפחה. אחרי הלידה ובמשך שנה הייתי אמא טוטאלית ואחריה עשיתי ניסיון להמשיך לעצב לקוואלי וחזרתי לפירנצה עם המשפחה, אבל זה כבר לא התאים לי. מאסתי בנדודים, כמהתי לבית קבוע לנו ולילדה״.

ב־1981 חזרה ליפו עם משפחתה ושקעה בחיי האימהות. מאוחר יותר המשיכה את דרכה העצמאית כמעצבת ופתחה את בית האופנה ״תמרה״. לאורך השנים חזרה לעבוד עם קוואלי עוד כמה פעמים, וב־1996 הודיעה לו שהיא לא מעוניינת לעצב עבורו יותר.

״במקומי הצעתי לו סטודנט מוכשר שלי, שהיה בדרכו לאיטליה לתחרות סטודנטים – ויקטור ויוי בלאיש, שהתחיל לעבוד באופן מיידי ולעצב עבורו מספר שנים. מבית קוואלי נפרדתי סופית ב־2010, כשקאוולי עצמו נפרד ממנו ומכר אותו למשקיעים שלא ידעו לשמור על הרוח היצירתית שאפיינה אותו״.

איך התפתח הסגנון שלך לאורך השנים?

״את התנ״ך של האופנה שלי, הלבוש האתני, ניסחתי הודות לאישה שהייתה לי לאמא רוחנית, מודל ומורת דרך – בוז׳ה קוז׳אק. הכרתי אותה ב־1971 בעת ביקור ברומא, כשנכנסתי באופן מקרי לבוטיק שלה ונשימתי נעתקה. על הקיר ראיתי בגדים באותה הטכניקה שבה עבדתי, רק עשרות מונים מדהימים מאלה שלי. ראיתי את החלומות שלי תלויים על הקיר.

״מאז ועד מותה היינו בקשר כמעט משפחתי. בוז׳ה הייתה יוגוסלבית במוצאה, וגילינו שנולדנו באותו היום בדיוק, היא 30 שנה לפניי. בכל ביקור שלי ברומא הייתי מבקרת אותה בסטודיו שלה ברחוב קטנטן במרכז העיר שבו התגורר גם פליני, וכדי להגיע אליו מטפסים בסולם שעבר דרך חור בתקרה. רבות מנשות רומא לבשו בגדים של בוז׳ה, אפילו אשת ראש העיר והשחקנית מוניקה ויטי טיפסו בסולם ההוא כדי להזמין ממנה שמלות.

״בוז׳ה עבדה בטכניקה זהה לשלי – תפירת בגדים פשוטים וקישוטם בתלת־ממד: סרטים, עלים, פרחים, תחרות, ערבוב של המון חומרים. היינו דומות ושונות. תמיד הרגשתי לידה בורגנית, עם שתי רגליים על הקרקע, בעוד היא, בוהמיינית אמיתית, ריחפה בעולם של דמיונות חסרי גבולות. חשבתי שהיא הגדולה מכולן. כשהגיע חשבון החשמל היא הייתה מעצבת בלילה שמלה, ולמחרת מוכרת אותה בבוטיק ומשלמת את החשבון. בוז׳ה נפטרה בגיל צעיר יחסית, 70. היא חסרה לי תמיד, כמו לשאר ילדיה״.

בפגישה הראשונה עם הוריו של אסי, משה ורות דיין, לבשה אהרונה שמלה שהכנתי לה. זו משכה את תשומת לבה של רות, מקימת משכית, שהזמינה אותי לעצב קולקציה משלי למותג. לקולקציה הזאת, שעבדתי עליה במקביל לעבודה בשני הבוטיקים שלי, היא קראה ׳שמלות תמרה׳

איך נוצר הקשר עם משכית?

״כשחזרתי להתגורר בתל אביב בשנת 1971, היו אהרונה ואסי דיין חלק מהמעגל החברתי שלי. בפגישה הראשונה עם הוריו של אסי, משה ורות דיין, לבשה אהרונה שמלה שהכנתי לה. זו משכה את תשומת לבה של רות, מקימת משכית, שהזמינה אותי לעצב קולקציה משלי למותג. לקולקציה הזאת, שעבדתי עליה במקביל לעבודה בשני הבוטיקים שלי, היא קראה ׳שמלות תמרה׳. כך התחיל תהליך רב שנים של עבודה משותפת וקשר עמוק, שנמשך עד סמוך למותה.

״בשנות ה־80 מפעלים ישראלים רבים עבדו לטובת ייצוא ושלל חנויות אופנה נפתחו. זה היה במקביל לפרידה שלי מקוואלי, והרגשתי שהגיע הזמן לשוב וליצור אופנה ולהגשים חלום ישן: בית אופנה משלי ביפו, בשכונה שהעניקה לי תמיד השראה ותחושת שייכות. שכרתי בית ישן והחלטתי לשתף בו חברים יוצרים בעשייה.

״טים, בן זוגי, בנה רהיטים על פי הזמנה, אמנים שיצרו תכשיטים למכירה במקום, ובהמשך שיתפתי פעולה עם מעצבת הטקסטיל והתכשיטים דורי צ׳נגרי, שיצרה אביזרים מחומרי הבגדים שעיצבתי. הקרמיקאי השכן איתן גרוס ז״ל פיסל כדים ועציצים מתוך דיאלוג משותף אתי, ורוני וייס, המתמחה ברקמה, יצרה בובות ורקמה על גבי שמלות הערב שעיצבתי״.

היצירתיות קיבלה תפנית

ב־1986, אחרי שנתיים של עבודה מאומצת, נפרדה יובל ג׳ונס מהבית ביפו, עברה לתל אביב ופתחה בית אופנה ברחוב גורדון, ״והפעם מתוך מטרה לשדרג אותו לרמה של מותגים אירופיים. חודש אחרי הפתיחה, מעט לאחר יום הולדתי ה־42, נולדה בתי ג׳ואנה. במקביל עיצבתי לבתי אופנה. תקופה ארוכה במיוחד עבדתי עם רקמה שהפכה ממפעל משפחתי ליצרן אופנה גדול״.

בשנת 1990 סגרה את בית האופנה שלה, לתדהמתם של כל מכריה ושותפיה לעשייה. ״כמעט שנה התלבטתי ביחס לעתיד היצירה שלי. חיפשתי ובדקתי, עד שלבסוף חבר קרוב העמיד אותי במקומי ואמר: ׳תפסיקי לבלבל את המוח ותשבי כבר לעשות משהו בידיים׳. הבנתי שהוא צודק.

״התיישבתי על הרצפה בבית והתחלתי לתפור כריות משאריות בדים שנותרו לי. מהר מאוד הפכו הכריות לפופים גדולים, להדומים, ואז גם לספות. ואז התווסף הרעיון להוסיף לרהיטים גם גופי תאורה אותם ייצרתי מחומרים שאני מכירה היטב – בדי פליסה וסאטן שנותרו אצלי בארון. הספגתי אותם בדבק אפוקסי, והתוצאה הייתה מפתיעה. הם נראו כמו אוסף הצדפים שלי. מכרתי ללקוחות פרטיים, בין השאר באמצעות גלריות במילאנו ובלונדון״.

ואיך ומתי התחילה הקריירה האקדמאית שלך?

״לא עברתי מסלול אקדמי בלימודי אופנה. הנסיבות הפכו אותי לאוטודידקטית ושינו את תפיסתי ביחס להליך הלימוד. מכיוון שלא היה לי תואר אקדמי, הופתעתי מאד כשאיילה רז, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר בשנות ה־80, פנתה אלי וביקשה שאנחה את פרויקט הגמר של שנה ד׳ לתצוגת סוף השנה.

״בהמשך התבקשתי להעביר קורס במערכת הלימודים והפכתי למרצה מן המניין. הנחיתי קורסים של בגדי ערב וכלה, לבוש מחויט, בגדי עור, אופנה בהשראה אתנית – ותמיד הייתי חלק מהצוות שהנחה את פרויקט הגמר״.

ההוראה בשנקר הפכה לחלק מהותי ומרכזי בעבודתה. יובל ג׳ונס הייתה מרצה בכירה במשך 20 שנה, מהן שנתיים כממלאת מקום של ראש המחלקה לאה פרץ. היא נפרדה משנקר ב־2009, כשחזרה לבית קוואלי כדי לנהל סטודיו לפיתוח רעיונות חדשים למותג.

״בתקופה הזו הזמנתי אליי מדי פעם בוגרים משנקר לכמה חודשים. יצרנו יחד מעבדת עיצוב שבה ניסחנו מחדש רעיונות אופייניים לכתב היד ההיסטורי של קוואלי, זה שאני הטבעתי בשנות ה־70״.

ב־2010, כששבה לארץ מתקופת העבודה האחרונה אצל קוואלי, חזרה להיות מנחה ומנטורית למעצבים בתחילת דרכם, וגם לכאלה שהיו סטודנטים שלה בעבר. ב־2013 נבחרה לתפקיד ראש המחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל. ״זו הייתה משרה מאתגרת מכל הבחינות. ההוראה הפכה למרכיב חשוב בחיי, חשתי תחושת ייעוד חדשה – להעביר את הידע שלי לדור העתיד. למרות שמעולם לא חשתי כי איבדתי את היצירתיות שבי, היא רק קיבלה תפנית״.

יש תמיד חבורת צעירים סביבך – איך זה קורה?

״האינטראקציה עם סטודנטים צעירים ויצירתיים מרגשת ומלהיבה אותי. חשוב לי לתת להם השראה, אומץ וכוח, להאיר את דרכם כדי לסייע להם להתפתח ולגדול. לדחוף אותם ולנצל את מרב הפוטנציאל שלהם״.

והמשפחה הביולוגית?

״בנותיי האהובות טניה וג׳ואנה גדלו בבית הזה כמו פרחים שהשקינו בהרבה אהבה. טים היה אבא נפלא, אני הייתי אמא עם קריירה שמנסה להתנתק מהבית בזמן העבודה, ולשכוח את העבודה כשאני בבית עם המשפחה. שנינו יחד ציידנו את בנותינו ברוח חופשית להיות מי שהן. לפני 20 שנה טים ואני נפרדנו ומאז ג׳ואנה ואני חולקות את הבית ביפו שממשיך להיות קן חם לביקורי המשפחה, לחיים, עבודה וליצירה.

״טניה נשארה באיטליה, שהיא הבית השני שלי, והקימה שם משפחה. אין מאושרת ממני כשהיא מגיעה לביקורים עם לב, הנכד שלי, ובן זוגה סטפנו גלוצי. ימי האיחוד המשפחתי, כשכולנו ביחד בבית, ממלאים אותי התרגשות ואושר״.

בואי נדבר על האופנה כיום.

״יש הבדל עצום בין האופנה בארץ לבירות האופנה. אנחנו מדינה קטנה שפועלת כקפסולה. אלינו לא מגיעים לקנות אופנה כמו שמגיעים לניו יורק או פריז. השוק כאן מזין את עצמו: הוא קטן וסובל מנתוני פתיחה אוביקטיביים מאוד קשים.

״השנים שבהן ממשלות ישראל נתנו תמריצים לתעשיית הטקסטיל חלפו ואינם עוד. המעצבים מתמודדים עם קשיים שהם מעבר לכל כשרון. בסופו של דבר הקהל הישראלי לובש בעיקר אופנת רחוב בסיסית. קשה לראות כאן אנשים בעלי טעם אינדיבידואלי, מה שגורם למעצבים לעצב ולייצר אופנה פשוטה ולעיתים לא איכותית.

״אני לא מתנגדת לכל אלו, אם המעצבים היו מכניסים לכל אלו יצירה, שפה משל עצמם, חותם אישי. לצערי זה קורה אצל מעט מאוד מהם. אני חוששת שאילוצים כלכליים גורמים לרבים מהם להתפשר ובכך לאבד את האני העיצובי שלהם״.

הקהל הישראלי לובש בעיקר אופנת רחוב בסיסית. קשה לראות כאן אנשים בעלי טעם אינדיבידואלי, מה שגורם למעצבים לעצב ולייצר אופנה פשוטה ולעיתים לא איכותית. אני לא מתנגדת לכל אלו, אם המעצבים היו מכניסים לכל אלו יצירה, שפה משל עצמם, חותם אישי. לצערי זה קורה אצל מעט מהם

יש לזה פיתרון?

״אופנת הוינטג׳ שהפכה כה פופולרית היא ׳הפיתרון׳ של אלו שרוצים להתלבש בדרך שונה. היא מאפשרת ללובשים אותה למצוא בעצמם את היחודי והאחר – מה שהאופנה המקומית לא ממש מציעה״.

בסוף המפגש שלנו, כשאני שואל אותה למה היא מתגעגעת, יובל ג׳ונס עונה בסוג של ערגה ״למשפחה. לתקופה שבה הילדות היו צעירות״. גם את פרוייקט חייה הנוכחי – הספר, מקדישה יובל ג׳ונס לבנותיה שלדבריה גדלו בין ערימות ספרים, בדים, בגדים וצבעים והפכו לפרחים. היא אומרת שהן היצירה הגדולה ביותר של חייה.

את כבר יודעת מה הפרוייקט הבא שלך?

״פרויקט הספר הזה הוא עצום וגדול, אלה היו שנתיים מרתקות של מחקר וחיפוש פריטים וחומרים של מעצבים ומפעלים מהעבר. הבאתי אל המיזם הזה את הידע והחוויה האישית שלי, כמי שהייתה שם מאז קום המדינה, וחוותה את סיפור האופנה הישראלית על בשרה״.