כל מה שחשוב ויפה
שרון בלבן, ניפל. מתוך Resting Bitch בבית הנסן. צילומי הצבה: אלעד שריג
שרון בלבן, ניפל. מתוך Resting Bitch בבית הנסן. צילומי הצבה: אלעד שריג

שרון בלבן מפרקת את הגוף הנשי באמצעות שיטוט במרחב הביתי

בתערוכת היחיד Resting Bitch בבית הנסן, שרון בלבן מציגה סדרה של עבודות וידיאו שמציגות דימויים מהיומיומי, הבנאלי והסתמי, בונה באמצעותם לקסיקון צילומי ויוצרת נרטיבים אנושיים חדשים

הדימוי הראשון שנחשף בפני המבקרים במרכז מעמותה שבבית הנסן בירושלים הוא כזה של גליל נייר סופג. אותו אביזר יומיומי שכולנו משתמשים בו מיליון פעמים בשבוע הוא זה שמקבל את פני הצופים ב־Resting Bitch, תערוכת היחיד החדשה של האמנית שרון בלבן. ולא בכדי: כל הדימויים שמככבים בתערוכה הם כאלה שאנחנו מזהים מחיי היומיום ומהגוף שלנו (טוב, בעיקר אם אנחנו נשים. אבל לא רק), ואותם הופכת בלבן לכוכבי התערוכה באמצעות סדרה של עבודות וידיאו מדוקדקות, חכמות ולא פחות חשוב – יפות.

התערוכה, שיתוף פעולה בין מרכז מעמותה של קבוצת סלה־מנקה (שגם אצרו) ובין בית הנסן עצמו – משתרעת על פני שני חללים: הראשון הוא החלל התחתון של המבנה הירושלמי ההיסטורי ששימש בעבר כבית מצורעים, אותו הפכה בלבן למעין מבוך שבכל אחד מקצוותיו מוצבת עבודת וידיאו. השני הוא החלל העליון, שני חדרים גדולים של אותו המבנה, שבהם הצפייה מאווררת יותר ומאפשרת לצופים לנוע בין המסכים עצמם.

Spider blood ruby

Spider blood ruby

אלביב

אלביב

טורסו

טורסו

שרון בלבן, טורסו. מתוך Resting Bitch בבית הנסן. צילומי הצבה: אלעד שריג

טורסו

״העבודות בתערוכה מקיפות תקופת זמן של עשר השנים האחרונות, למרות שרובן נעשו בשנתיים־שלוש האחרונות״ מספרת בלבן. ״כולן חלק מגוף עבודות שאני מרגישה שאני עובדת עליו כבר משנות ה־90, לקסיקון וידיאו שהולך ומתרחב. במרכזו עומד תהליך של פירוק הגוף בסביבה שבה הוא מתקיים, הסביבה שאני פועלת בה. הן החלו כתגובה לגוף הנשי המתרבה, לתקופה שבמסגרתה במשך כמה שנים ספורות ילדתי שלושה ילדים, מה שהשפיע על הקיום שלי ועל העבודה שלי״.

על כל מה שקשור בתהליך של היריון, לידה והנקה אני מסתכלת ממקום מכניסטי, חייתי, פראי. לא קסום או נשגב כמו שהרבה פעמים מסתכלים עליו בתרבות שלנו

בלבן (נ. 1971) היא אמנית מוערכת שעוסקת בעיקר בווידיאו. היא בוגרת מכללת הדסה, המחלקה לצילום בבצלאל (1999) והאנטר קולג׳ בניו יורק (2003). במהלך שנות הפעילות שלה השתתפה בעשרות תערוכות בארץ ובעולם ובמקביל גם לימדה. בעשר השנים האחרונות עמדה בראש מסלול הווידיאו במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל – תפקיד שבימים אלה היא נפרדת ממנו וחוזרת להיות מרצה מן השורה.

״המבט שלי בעבודות מגיע מתוך הניסיון להסתכל על הבנאלי, היומיומי, הסתמי, ועל הכוח של הצילום לייצר נרטיבים אנושיים – גם באופן כללי וגם באופן שקשור בגוף הנשי. על כל מה שקשור בתהליך של היריון, לידה והנקה אני מסתכלת ממקום מכניסטי, חייתי, פראי; לא קסום או נשגב כמו שהרבה פעמים מסתכלים עליו בתרבות שלנו.

״אני חושבת שזה אולי המפגש הכי דרמטי עם היותינו בעלי חיים – גם בגלל ההשתנות של הגוף וגם בגלל הרעיון של גוף אחד שיוצא מגוף אחר. הנושא הזה השפיע עליי וגרם לי להתבונן סביבי בנזילות, נוזלים, מיכלים. פס הייצור של גוף שמתרבה עניין אותי גם בהקשר של מוצרי צריכה, של עיצוב תעשייתי שמכוון לשימוש אנושי. אני מנסה למצוא את הדרך בה החיים שלנו משתקפים במוצרים האלה ומנסה להמיר אותם למשהו שהוא פורמליסטי, פרפורמטיבי והרבה פעמים גם פיסולי״.

שרון בלבן. צילום: עמיר בלבן

שרון בלבן. צילום: עמיר בלבן

הנושאים האלה העסיקו אותך גם לפני שהפכת לאמא?

״תמיד התעסקתי עם מה שקשור בגוף, עם מיניות, עם איברים שיוצאים מהגבולות של הגוף, בליטות שלו – ציצי, תחת, בטן, לשון. בתחילת הדרך זה הגיע ממקום של תיאוריות של התנגדות של הגוף למשטור. כל הבליטות האלה והיציאה מגבולות הגוף מקבילות להתנגדות לבורגניות. ועם בקבוקים בכלל יש לי רומן מהתחלה.

״העבודה הראשונה שעשיתי עם בקבוק היה עם כזה של סבון כלים שמעוצב כמו טורסו של אישה ויקטוריאנית. התעסקתי עם המבנה שלו ועם בועה שיוצאת ממנו ולא התפוצצה. תמיד הייתי עסוקה במרחב הסתמי והבנאלי ובניסיון למצוא בו משהו חושני ומיני.

״הווידיאו נותן לי את המשך ואת הזמן, מאפשר לי לתת חיים לאוביקטים הבנאליים האלה ולהתייחס לגוף כאוביקט דומם. וידיאו הוא לכאורה חי, אבל הוא גם מת, והמתח בין סטילס לוידיאו נוכח כל הזמן בעבודות. הפירוק של הגוף, שהוא פטישיסטי, מושפע גם משפה פרסומית שבמסגרתה הגוף הנשי הוא כמעט תמיד אובייקט מבוזה״.

הזכות להיות המשוטטת הביתית

עם השנים טבעה בלבן מושג שהיא קוראת לו Domestic Flâneur. ״הפלאנר הוא מושג מהמאה ה־19 שהשפיע על תפיסות של צילום, שמתאר גבר שמסתובב במרחב העירוני ללא מטרה, כזה שיש לו את הזמן, מה שנחשב כזכות. המרחב הציבורי תמיד נחשב גברי והמרחב הביתי תמיד נחשב נשי, וזה עדיין ככה גם היום. אני לקחתי על עצמי את הזכות להיות המשוטטת הביתית, ביומיום שאין יותר סיזיפי ממנו שכולל עבודות בית וגידול ילדים, ובצורה הזו יש לי אפשרות להתבונן במצבים שמרכיבים את הסיטואציה הזאת״.

איך היה לעבוד בחלל המיוחד הזה של בית הנסן?

״זו הזדמנות לעבוד בחלל כל כך ייחודי, שגם יש לו חיבור חזק לגוף הודות להיסטוריה שלו כבית מצורעים. העבודות לא נעשו עבור החלל הזה אבל זה מקום עם משקל, וזה היה נהדר שהיתה לי את האפשרות לעבוד גם בחלל למטה, עם הכוכים והקשתות, וגם בחלל העליון שהוא הרבה יותר גדול.

״החלטתי לבנות למטה את המסדרון, לפלח את החלל עם משהו שמקשר בין החוץ לפנים וגם לאפשר לייצר תתי־חללים, משהו מבוכי שיוצר מצבי צפייה שונים בהסתעפויות שלו. הרעיון של מעלה־מטה גם הנחה אותי באופן פורמליסטי כי בעבודת עצמן יש הרבה מעלה־מטה – אני מסתכלת על חומרים זולים ונמוכים ויוצרת מהם משהו נשגב ורוחני.

״בעבודה ׳עדן׳ אני עומדת על מראה עם 12 בקבוקי חצי ליטר של מי עדן שאני מחזיקה בין הרגליים, נוצרת בה השתקפות של השמיים והאור שפוגע בבקבוקים הופך אותם למשהו קסום, כמו יהלומים, משהו רוחני – יש בעבודה הזו איזו תהום של מטה ואיזה מעלה שמגיע מבין הרגליים״.

עדן

עדן

עדן

ניפל

ניפל

Resting Bitch

Resting Bitch

birds

בחלל העליון, מספרת בלבן, המחשבה היתה על ספקטקל, ריבוי של מסכים, שהיא גם התפתחות שלה בחשיבה על חלל מהמקום של פס ייצור, ריבוי וחזרתיות. העבודה הכי גדולה בתערוכה היא זו שעל שמה היא גם קרויה, Resting Bitch.

״הדימוי שהיה לי בראש הוא הכלבה השכובה שמניקה כמה גורים בו זמנית, אבל גם המקום של הגוף הנשי שהוא גוף שעובר ביזוי בתרבות שלנו. בשנות ה־80 אבא שלי קנה לאמא שלי מעיל פרווה, ובחיה המתה הזאת היה משהו שריגש אותי. לקחתי אותה לסטודיו וניסיתי לשחזר את מה שעשיתי בעבודה אחרת (שמוצגת בתערוכה, ניפל) והכנסתי את הפטמות והאצבעות שלי כדי לייצר את הגוף החייתי הזה באמצעות חירור הפרווה של המעיל, אבל בצורה מפורקת – הפטמות לא מסודרות כמו שצריך. ההחלטה לשים אותו על מסך גדול היתה כדי לייצר ממנו משהו שהוא כמעט נוף״.

אלה מצבים מאוד אינטימיים, שיש בהם מבחינתי משהו פרטי. לעמוד עם 12 בקבוקים בין הרגליים על הגג של הסטודיו שלי בתלפיות, לדוגמה. וזה גם הגוף שלי, אני מכירה אותו הכי טוב ויודעת איך לצלם אותו

זו תמיד את שמצולמת בעבודות שלך?

״זו תמיד אני כי קודם כל כי אני עובדת לבד בסטודיו. מעבר לזה אלה מצבים מאוד אינטימיים, שיש בהם מבחינתי משהו פרטי. לעמוד עם 12 בקבוקים בין הרגליים על הגג של הסטודיו שלי בתלפיות, לדוגמה. וזה גם הגוף שלי, אני מכירה אותו הכי טוב ויודעת איך לצלם אותו״.

ובכל זאת, את מציגה אותו בעבודות בפני הקהל.

״כן, בגלל שזה כל כך מפורק אני מרגישה שזו כבר לא אני שם בחוץ. אין בעבודות איזו דמות ספציפית שהיא אני. זה כנראה מה שעוזר לי לעשות את זה״.

את מרגישה שהעבודה הרציפה עם סטודנטים משפיעה גם על העבודה שלך במהלך השנים?

״העבודה עם הסטודנטים היא אחד הדברים שתפסו את הנפח הכי רציני אצלי בשנים האחרונות, ויש הפרייה הדדית ללא ספק. אני פועלת מתוך הפריזמה שלי אבל חשוב לי לזהות מה הכוח שלהם ולדחוף את זה קדימה. הפגישה הבלתי פוסקת עם הרגעים המרגשים שבהם האסימונים שלהם יורדים היא תמיד מעוררת השראה, וגם האפשרות להפגיש אותם עם נושאים שמעניינים אותם – וגם אותי״.


שרון בלבן | Resting Bitch
אוצרות: סלה־מנקה
בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים
נעילה: 26.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יואב

    בלבן אומנית מעניינת בנוף המקומי. בית הנגן מקום מרתק.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden