כל מה שחשוב ויפה
מאיה קפלן, מתוך התערוכה ״הוראות הפעלה״. צילום: בוריס חיימוב
מאיה קפלן, מתוך התערוכה ״הוראות הפעלה״. צילום: בוריס חיימוב

הוראות הפעלה: לאבד שליטה כדי ללמוד להגיע מחדש לשליטה

בתערוכה הזוגית ״הוראות הפעלה״ מערערות מיכל טמיר ומאיה קפלן על מה שנהוג או מקובל, ועוסקות במקום שלהן כנשים ואינדיבידואליות בחברה. ואיך כל זה קשור להזרקת חומצה לפנים שהשתבשה

יובל: הי מיכל, הי מאיה, מה שלומכן בימים אלו של חגים ושנה חדשה?

מיכל: טוב 🙂 תל אביב מקסימה בחגים. ריקה

מאיה: בסדר, מנוחה משולבת בעשייה 🙂

יובל: והנה, תערוכה חדשה משותפת לשתיכן בגלריה אלפרד, ולפני הכל אני סקרן איך נוצר הקשר בינכן, מי התחילה עם מי…

מאיה: שאני אספר מיכל?

מיכל: כן

מאיה: את מיכל הכרתי בפושפין, המכינה לעיצוב שהיא ורוני מנהלים, לפני הלימודים בבצלאל. מיכל היא הסיבה שהגעתי למחלקה לצורפות ואופנה כשאני עוד הייתי בטוחה שאהיה מעצבת תעשייתית. מאז שמרנו על קשר, ובשלוש השנים האחרונות אני מגיעה ללמד במכינה. מיכל הייתה שותפה לתהליכי עבודה וההתפתחות שלי לאורך כל הדרך

מיכל: וכשנתקלתי בקול קורא של אלפרד בתמה מוצפת, מאיה הייתה הראשונה שעלתה לי לראש

יובל: למה?

מיכל: שתינו יוצרות מאוד אינטנסיביות. המוצפות שלנו נוכחת בעבודות, הרגשתי חיבור אינטואיטיבי ל״ווליום״, ולצעקה של מאיה. אנחנו מדברות שפה דומה, גם אם  ממקומות שונים על ציר הזמן. התחברתי מאוד לפעולה המחתרתית שמאיה עושה באמצעות המריונטה. היא מאבדת שליטה כדי ללמוד להגיע מחדש לשליטה. זו מטאפורה מאוד מעניינת

יובל: אז רגע לפני שנגיע למריונטה של מאיה, ספרי בכמה מילים על עצמך ועל האמנות שלך שאת עושה כשאת לא מנהלת את פושפין

מיכל: אני ציירת. בציורים שלי אני עוסקת בחיים. באנשים סביבי, ובמערכות היחסים ביניהם. אני מלקטת רגעים קטנים שקל לפספס, אבל שיש בהם איזה מטען… והופכת אותם לסצנות תיאטרליות: גדולות מהחיים, גדולות מתשומת הלב שניתנה להם בחיים

יובל: ומאיה, ספרי קצת על עצמך, ועל פרויקט הגמר שלך שגם כתבנו עליו בפורטפוליו, ממש לפני כמה חודשים – ומשם נמשיך לתערוכה

מאיה קפלן. צילומים: שליו אריאל

מאיה קפלן. צילומים: שליו אריאל

מאיה קפלן. צילום: מ״ל

מאיה קפלן. צילום: מ״ל

מאיה: נכון 🙂 סיימתי ללמוד ממש ביולי האחרון. אני מעכלת את המעבר לשלב אחר בחיים ולוקחת את הזמן להשתהות ברגע הזה של הבין לבין, להתבוננות פנימה ולדייק את השלב הבא עבורי. השנה עבדתי באופן מאוד אינטנסיבי על פרויקט הגמר שלי שהיה התגשמות של חלום עבורי, בפעם הראשונה יצרתי מופע משלי שעיצבתי עבורו את כל התלבושות והאביזרים. התעסקתי בדימוי שלי כבובה בעולם. זאת הייתה שנה של ריפוי עבורי והמופע שיצרתי הוא ההתגלמות שלו.

בניתי מנגנון של מריונטה ששולטת בעצמה, ובמשך כמה חודשים למדתי רק איך להפעיל אותו ולרקוד איתו. עצם העובדה שאני שמה את עצמי בתוך מנגנון שכובל אותי, ולומדת לשלוט בו ולהרגיש את החופש בתוכו, היא הדרך שלי ללמוד דרך תנועה את התחושות ולבטא אותן החוצה.

הפרויקט התחיל כך, כמו פרויקטים אחרים שלי, ובהתאם לכך אני מעצבת את מערכות הלבוש ואת שאר החלקים. בסוף הופעתי בעצמי, לראשונה, והמופע רץ כבר כמה פעם מאז וגם אעלה איתו בפסטיבל אופנה בהולנד בסוף חודש הבא. זה ממש מרגש אותי שאנשים מצליחים להתחבר ולהזדהות עם תהליך כל כך פנימי שלי

מאיה קפלן: בניתי מנגנון של מריונטה ששולטת בעצמה, ובמשך כמה חודשים למדתי רק איך להפעיל אותו ולרקוד איתו. עצם העובדה שאני שמה את עצמי בתוך מנגנון שכובל אותי, ולומדת לשלוט בו ולהרגיש את החופש בתוכו, היא הדרך שלי ללמוד דרך תנועה את התחושות ולבטא אותן החוצה

יובל: אז בואו נחזור לתערוכה: מה אתן מציגות בה? מה יקרה בה?

מיכל: בערב הפתיחה מאיה תציג את המופע שלה. בחלל  לאחר המופע ישאר הטרייפוד עם האביזרים שמחוברים אליו, שמוטים. יוצגו ארבעה ציורים גדולים ופסל שלי, ומערכות לבוש של מאיה

מאיה: העבודות מאוד צבעוניות, ומושכות תשומת לב. התערוכה עם אופי מאוד תיאטרלי. הציורים הענקיים והצבעוניים של מיכל, התלבושות הצבעוניות שלי שככל שמתקרבים אליהן מגלים עוד ועוד פרטים קטנים, המבנה הגדול במרכז עם האלמנט התלוי…

מיכל: מאחורי הטרייפוד והמופע של מאיה יציץ בשלווה פורטרט ענק, וזה רגע מלא מתח וקסם בעיניי. החלל יוצף בנשל תלבושות ודמויות שמרחפות בחלל. כמו קרקס

יובל: נשל?

מיכל: כמו נשל נחש. בגד שמחזיק את הזיכרון שנלבש אבל הוא כעת שמוט, בלי הגוף: התלבושות נותרות בחלל שמוטות, וסביבן דמויות ענקיות על הקירות. יש חוויה תיאטרלית בדיאלוג בין העבודות

יובל: הבנתי. אז אם במקרה של מאיה אני יכול להבין את השם הוראות הפעלה, מעניין אותי מיכל איפה את מוצאת לו חיבור

מיכל: השם הוראות הפעלה מתייחס לאיזו תפיסה מוסכמת של איך לפעול; מה מותר, מה מקובל. אני מערערת על ההוראות האלו. הצבעוניות השמחה והבוהקת הקרקסית רק מדגישה את האימה שמתחבאת בדימויים… כמו לונה פארק עם סאונד מסרט אימה – שמרמז שהדברים הם לא כפי שהם נדמים.

אמא ובת. לכאורה חיבוק מלא חום… אבל הן מאוחדות לכתם אחד סימביוטי ולא ברור מי מייצבת את מי. מי הגבוהה מהשתיים, מי מחזיקה את העסק… מי נאחזת. אולי המרכזי שבערעור הוא הפורטרט הגדול שנקרא קמט המריונטה

יובל: ספרי עליו ומה משמעות השם

מיכל טמיר. צילום: אלה אדרי

מיכל טמיר. צילום: אלה אדרי

קמט המריונטה. צילומי עבודות: רוני אדרי

קמט המריונטה. צילומי עבודות: רוני אדרי

מיכל: קמט המריונטה הוא השם המקצועי שניתן לקמט שיורד משולי הפה לסנטר ומזכיר באופן אירוני  מראה של מריונטה. הציורים שלי תמיד נובעים מהחיים ומה שקרה לי בחיים זה שהזרקתי חומצה היאלורונית ובתגובה התנפחו לי הפנים. לקח מספר שבועות עד שזה עבר ורק אז ניגשתי לסטודיו לטפל בזה רגע, לעבד.

היה פה קודם כל פיתוי מאוד גדול ויזואלי: לראות את הפנים של עצמך משובשות זו חוויה מאוד מטרידה וסוריאליסטית. אבל מעבר לוויזואלי היה פה רגע מאוד טעון – של החוויה שלי כאישה מתבגרת סביב שייכות רלוונטיות מעמד חברתי… גם סביב אימהות.

בסוף הוראות הפעלה מתייחס למשחק נתון מראש; כשקל ״לעבוד על המערכת״ כדי לעמוד בחוקי המשחק זה נעים כמו ניצחון ערמומי ומוחץ. את נכנסת עם עפעף כבד וצונח ויוצאת עם עפעף מורם ועין פתוחה, ושוב את בת 35 ולא 46. רק כשהקסם מתפקשש את עוצרת ושואלת למה בעצם 35 הוא ערך גבוה יותר מ־46.

זה רגע של בושה. נתפסתי על חם מנסה לעבוד על המערכת, מנסה להמשיך להשתייך לקבוצה שאני כבר לא חלק ממנה, ולא רק שניסיתי – גם לא הצלחתי ועכשיו אני נראית מגוחך. הפורטרט מחזיר את הבושה ממני לצופה בו. במבט שלו, השקט – שמכל מקום בחדר מסתכל על הצופה כמו המונה ליזה, הוא שקט הוא שלם.

מיכל טמיר: בסוף הוראות הפעלה מתייחס למשחק נתון מראש; כשקל ״לעבוד על המערכת״ כדי לעמוד בחוקי המשחק זה נעים כמו ניצחון ערמומי ומוחץ. את נכנסת עם עפעף כבד וצונח ויוצאת עם עפעף מורם ועין פתוחה, ושוב את בת 35 ולא 46. רק כשהקסם מתפקשש את עוצרת ושואלת למה בעצם 35 הוא ערך גבוה יותר מ־46

המוטרד הוא הצופה. בשלמות שלו הוא נותן תוקף לי ככה כמו שאני נפוחה או לא. אני מאוד נקשרתי אליו. אני מרגישה שהוא שומר עליי, שהוא מחזיק את הסנטר הפנימי שלי. בניגוד לסנטר החברתי שניסיתי להחזיק בו בכח.

אני קוראת לו המונה ליזה ביני לבין עצמי 🙂 להפר הוראות הפעלה תמיד עובר דרך בושה. בואו נשים אותה רגע בחדר. יש בהתבוננות עליה מהריפוי. גם כשהבת שלי טורקת את הדלת בלי להביט לאחור ואני כמו כלבלב מאוהב בוהה בדלת עם לב מכווץ, זו בושה. הרי לפני שנייה הייתי מרכז הוויתה. עכשיו אני בשולי תודעתה

יובל: אז מאיה, למרות שאולי זה ברור, החיבור של השם אל העבודה שלך, איך את רואה אותו בהקשר של התערוכה?

מאיה: אני חושבת שגם אני וגם מיכל עוסקות במקום שלנו כנשים ואינדיבידואליות בעולם ממבטים שונים, כל אחת ממקום שונה בחייה. כשמיכל הציעה לי ליצור איתה את התערוכה, היא שלחה לי טקסט שהיא כתבה יחד עם דימוי של הפורטרט, כשהיא מספרת שם את הסיפור של הזרקת החומצה.

התחושות שהיא דיברה עליהן בהקשרים של התבגרות שלה ושל הילדים שלה, התמודדות עם שינויים ועם הצורך להתאים את עצמנו למוסכמות חברתיות מסוימות, במיוחד בתקופה שבה הכל מתערער, אחרי מחאת בלפור, הקורונה – אנחנו בימים שכל המוסכמות והמבנים שאנחנו מכירים מתמוטטים ואנחנו מטילים ספק בהכל. לי אישית זה נותן הרבה עוצמה שמשולבת בתסכול לפעמים.

אני מאוד התחברתי לזה מהמקום שלי: בשלב אחר בחיים, אמנם עדיין לא אמא, אבל בגיל 30, מנסה להמציא את עצמי בעולם ולפתח דרך ייחודית משלי, חוטפת את הכאפה של המציאות כל פעם מחדש. הוראות הפעלה נמצאות סביבנו כל הזמן, ואני איפשהו בין ללמוד להתמסר אליהן ללסרב להן

יובל: אז לפני סיום, ורגע לפני הפתיחה -משפט אחרון, משהו חשוב שלא אמרתן ותרצו להוסיף?

מאיה: בעולם היום, כל הגבולות מטושטשים; או לפחות נדמה ככה. הפיזי והדיגיטלי מתערבב לנו מול העיניים. גם מגדר הוא כבר לא משהו מובן מאליו. האותנטיות מובילה אותנו היום.

אני מרגישה שהדור שלי נמצא באיזושהי נקודה שהוא קצת מתחיל לאבד אמון במערכות ולוקח את הכוח לידיים. ואני אוהבת לחקור את המקום הזה – כמה שליטה יש לנו, ואיך אפשר להשתמש בקיים ובמגבלות הקיימות כדי לפלס את הדרך האישית שלי? אני חושבת שהכוח טמון במקום הזה


מיכל טמיר ומאיה קפלן | הוראות הפעלה
אוצר: ליאור שביל
גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל אביב
פתיחה: 13.10 / נעילה: 11.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden