ג׳ראר אלון במוזיאון אשדוד: 50 שנה של תרבות ישראלית

מוזיאון אשדוד על כל שלוש קומותיו מלא בימים אלה בצילומים של נכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית: מעפרה חזה ועד ליא קניג, מצביקה פיק ועד גילה אלמגור – כל אלה מככבים בתצלומיו של הצלם הוותיק ג׳ראר אלון, ברטרוספקטיבה המקיפה של אלון, שאצר ערן ליטוין. אלון נולד ב־1949 במרוקו. משם עבר לאלג׳יר, לצרפת ומשם עלה לישראל באמצע שנות ה־70. הוא לא למד צילום באופן מקצועי, ואת הלימודים האקדמיים הרשמיים שלו עשה בספרות ובלשנות באוניברסיטה בצרפת. אבל העניין בצילום, ובעיקר בקולנוע, היה שם מאז ומתמיד.

״בגלל שהתעניינתי בקולנוע, אמרתי לעצמי בצורה די נאיבית שאני צריך לעבור את כל השלבים שכוללים קולנוע״, הוא מספר: ״לצלם, לשחק, לביים, לאייר וכן הלאה – ואז אוכל להתעסק בזה באמת. זו גם היתה תקופה שהדברים האלה היו אפשריים יותר. עשיתי בתחילת דרכי קצת קולנוע אבל הצילום תמיד היה יותר דומיננטי, הבנתי שבצילום אפשר לעשות דברים נהדרים במעט אמצעים והרבה עצמאות״.

אחרי שעלה ארצה התמקד כמה חודשים בלימוד עברית, וכעבור פחות משנה כבר החל לעסוק בצילום מקצועי בארץ – עיסוק שהחל עוד בצרפת. ״עשיתי בזמנו סרט דוקומנטרי על ישוב ברמת הגולן, אבל כבר בהתחלה המוקד היה בתרבות. הצילום הראשון לעטיפה של אלבום מוזיקלי שעשיתי היתה ליהורם גאון, ואז לחווה אלברשטיין ולהקת תמוז״.

מאז ועד היום עברו קרוב לשישה עשורים שבהם נמצא אלון מאחורי עדשת המצלמה ומתעד רגעים קטנים וגדולים בהיסטוריה של התרבות הישראלית. הוא צילם עשרות עטיפות לתקליטים, צילומי תדמית ויחסי ציבור, הפקות תיאטרון, מוזיקה, מאחורי ומלפני הקלעים. ״זה אולי יישמע מוזר, אבל מבחינתי אין הרבה הבדל בין כל התחומים, לפחות לא מהפוזיציה של הצילום. בכולם צריך להתייחס לבניית פריים, לטקסטורה של הצילום, לאור ולצל, לבימוי״.

היום כל התחום הזה מתיימר להיות כמעט מדעי – כל מוזיקאי או שחקן מגיע עם צוות שעובד על קונספט שלם והצלם יכול להיות במקום שהוא רק משרת בו את האמירה שלהם

בתערוכה מוצגים כ־240 צילומים שצילם אלון, וגם שש עבודות וידיאו – חלקן סרטים שיצר וחלקן מבוססות על צילומי סטילס שצילם, כמו זו מההצגה ״קדיש״ של הבימה. ״זו היתה הפקה גדולה וגם השקעה גדולה מבחינתי. צילמתי הכל במשך חודשים – כולל החזרות וההצגה עצמה. היא עלתה פעמיים, בשתי הפעמים בבימויו של חנן שניר. בפעם הראשונה בשנת 1986 עם ליא קניג בתפקיד הראשי, ובפעם השנייה בשנת 2000 עם גילה אלמגור בתפקיד הראשי. את שתיהן אני צילמתי״.

בתחום המוזיקה אחראי אלון לכמה מעטיפות התקליטים הזכורות ביותר – בין אם מדובר בלהיטים הגדולים של צביקה פיק או באלבום ״רדיו חזק״ של תיסלם. ״פגשתי אז את כל הגיבורים הגדולים. אחת העבודות בתערוכה היא פורטרט של עפרה חזה שצילמתי, לטובת יחסי ציבור. זו היתה הפעם הראשונה שהיא הצטלמה בדמות הצועניה. אני זוכר שהיא הגיעה אלי לסטודיו עם המנהל שלה בצלאל אלוני, ושם עשינו את הצילומים הראשונים״.

בראייה רטרוספקטיבית, מהם השינויים הכי גדולים שקרו בתחום?

״אני משתדל לעקוב ואני חושב שיש התפתחות מתמדת, בטח מבחינת היכולות הטכניות והאיכויות שיש היום בצילום, אין באמת מה להשוות למה שהיה פעם. אבל אם יש תחום אחד שהתפתח בצורה פנטסטית ורק לטובה הוא הקולנוע הישראלי. כשהגעתי לישראל היה פה קולנוע די עלוב, גם מבחינה טכנית ואסתטית וגם מבחינת הנושאים. היום אני שמח לראות שעושים פה קולנוע טוב, מעמיק ומקצועי״.

מומחים שמנתחים כל דבר

עוד שינוי משמעותי שמתאר אלון הוא החופש שיש לו כצלם לקבל החלטות קונספטואליות. ״בשנות ה־70 היה חופש כמעט מוחלט. יכולתי לעשות מה שרציתי, וכמעט אף אחד לא שאל שאלות. היום כל התחום הזה מתיימר להיות כמעט מדעי – כל מוזיקאי או שחקן מגיע עם צוות שעובד על קונספט שלם והצלם יכול להיות במקום שהוא רק משרת בו את האמירה שלהם.

״כל אחד יודע מה הוא רוצה שירגישו, מה צריך להיות האימג׳ של המצולם, יש המון מומחים שמנתחים כל דבר מסביב. זה בולט היום בעיקר בתחום המוזיקה, לכן בשנים האחרונות אני מעדיף לצלם תיאטרון, שם יחסי הציבור עדיין פחות אינטנסיביים אז אני עוד יכול לעשות יחסית מה שאני רוצה. אבל גם שם זה ייגמר בקרוב״.

את הדוגמנית העירומה על עטיפת האלבום של תיסלם היו נותנים לך לצלם היום?

״היום אני בכלל לא בטוח שזה מה שהייתי עושה. הרפרנס המרכזי שלי בצילום הזה היה היצירה ׳ארוחת בוקר על הדשא׳ של מאנה. מה שהיה חשוב הוא לא הגוף העירום אלא המבטים של כל אחד מהגברים, כמו בציור.

״זה לא הגיע מהמקום הזול. זה היה רעיון משותף שלי ושל מעצב העטיפה שנכח בצילומים. אבל היום, כמו אז, אני חושב שבצילומים יש דברים שהם לא פחות חשובים מהרעיון – האור, הקומפוזיציה, הטקסטורה. זה משהו שלא השתנה״.

מה שהיה חשוב הוא לא הגוף העירום אלא המבטים של כל אחד מהגברים, כמו בציור ״ארוחת בוקר על הדשא״ של מאנה. זה לא הגיע מהמקום הזול. זה היה רעיון משותף שלי ושל מעצב העטיפה שנכח בצילומים

לצד צילומי המוזיקה, התיאטרון והתרבות שמוצגים בתערוכה, מוצגים בה גם פרויקטי צילום אישיים־אמנותיים שיוצר אלון במהלך השנים, רובם עוסקים בשאלות של זהות, שגם היא, לדבריו, סוג של תרבות. באחד הפרויקטים המוקדמים שלו יצר פרשנות חזותית לספר בראשית, באמצעות צילומים מבוימים של תיאטרון קטן שבנה. בפרויקט אחר, ״גלויות מישראל״, צילם חפצים יומיומיים כמו כרטיסי אוטובוס, גרעינים, מזוזה וטלית.

ב״עננים מארץ הקודש״ הוא יצא למסע עם המצלמה שלו, כמו אנתרופולוג או ארכיאולוג רק כזה שחוקר עננים – את הצורה שלהם ואת המהות שלהם – ברחבי הארץ. ״דרך הפרויקטים האלה אני שואל שאלות על החברה הישראלית. על הניגודים שיש בה וגם על האהבה שיכולה להיות בה. הם כמו פורטרטים חברתיים עכשוויים״.

הזהות שאליה אתה מתייחס היא הזהות האישית שלך?

״כן, הזהות הישראלית אל מול הזהויות האחרות. נולדתי במרוקו, משם עברתי לאלג׳יר, לצרפת ולישראל. אלה כמה תחנות שמעוררות שאלות על שייכות. אני מסתכל על החברה הישראלית באמצעות שני מבטים שונים – גם מבט מבחוץ וגם מבט מבפנים. השאלות שאני מתעסק בהן הן מאוד בסיסיות, אבל הן שייכות למקום״.

אתה חושב שהיית מצלם אחרת אם היית נשאר לחיות בצרפת?

״לא הייתי מצלם אחרת מבחינת הסגנון – בטח הייתי עובד עם תאורה ועם בימוי של הדמויות בתוך הפריים גם אם הייתי נשאר שם. אבל סביר להניח שהנושאים שבהם הייתי מתעסק היו שונים״.

למרות שהוא עדיין מצלם לא מעט, חשבון אינסטגרם הוא פתח רק עכשיו, לרגל התערוכה במוזיאון. ״אני מרגיש שדימויי הסטילס היום די פשטניים. יש הרבה מאוד מהם, אבל הם די דומים אחד לשני בגלל שהכלי הוא זמין. בשנות ה־70 וה־80 לכל צלם היה את האני מאמין שלו, את הסגנון שלו והצילומים היו הרבה יותר חשובים. לא היו הרבה. היו מגזינים, עיתוני סוף השבוע, פוסטרים שתלו בחוץ ועטיפות של תקליטים.

“היתה לצילומים האלה הרבה יותר השפעה. הם השפיעו מבחינה חברתית, פיתחו הסתכלות שונה, גרמו לאנשים ללמוד לקרוא חומרים מורכבים. הם אפילו השפיעו פוליטית. הרבה יותר מהיום, כשאנחנו מוקפים מכל הכיוונים במסרים חזותיים״.

---

ג׳ראר אלון | רטרוספקטיבה
אוצר ערן ליטוין
מוזיאון אשדוד, דרך ארץ 8, אשדוד
נעילה: 4.3.23