Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // לא הכל הולך
האופנה שועטת קדימה ואנחנו נשרכים אחריה
״היום הכל הולך״ היא אמירה שגורה. נתקלתי בה מאות פעמים בדיונים כאלה ואחרים שעניינם ניסיון לתאר מה באופנה היום. לעיתים היא נאמרת בצורה חיובית, מעין רצון של הדובר, או הדוברת, להצביע על פתיחות, או להחמיא להלך הרוח בחברה, שיכול לשאת את כל הסגנונות בעולם. לעיתים היא נאמרת דווקא בבוז, מתוך כוונה לתאר כאוס ואי סדר, אנדרלמוסיה (וכשזה קורה – אז ההמשך הישיר של המשפט הזה הוא – ״ופעם היה יותר טוב״).
זו כמובן אמירה חסרת כיסוי. לא הכל הולך היום. בפעם האחרונה שהסתובבתי ברחוב נעדרו ממנו למשל חצאיות קרינולינה אדירות בנוסח המאה ה־19, או דאבלטים, שהם מעין מעילים מרופדים ומחויטים מהמאה ה־16. גם לא נצפו ברחוב – כרגע אני בברלין, עיר שנחשבת לכל הדעות סובלנית לכאורה – שמלות בליאו ימי־ביינמיות עם שרוולים מתרחבים ואפילו לא איזה חיטון קלאסי (הבגד שמאפיין את יוון הקלאסית). האמת היא שגם סתם חליפת חצאית שמרנית כמו זו של שנות ה־50 של המאה הקודמת לא הצלחתי לצוד למרות שישבתי שעה ארוכה בקפה Zwipf והתבוננתי מתוכו החוצה.
זה לא אומר שמי שירצה או תרצה ללבוש קרינולינה לא יכולים לעשות כן; בוודאי שכן. למעט דברים שנמצאים בשוליים המוחלטים, וקשורים בדרך כלל להתערטלות או לקוד לבוש שנמצא בקהילה כזו או אחרת, ניתן לנו חופש הבחירה. אבל אופנה אין עניינה חופש בחירה. מהגדרתה היא תנועת המונים, של טעם רווח. ככזו היא מתעניינת במה שמקובל ונחשב רלוונטי על ידי רבים. ותמיד כשיש המון, יש מיעוט שלא מקבל עליו את רצון ההמון (וההפך כמובן). אבל גם אם יש שבוחרים להתלבש אחרת, זה לא אומר שאין אופנה.
אירונית, ולמרות שאופנה היא המרדף אחר החדש, קשה לתפוס אותה בזמן הווה. אנחנו מבינים אופנה בדרך כלל במבט לאחור. והאמת היא שברוב התקופות מתקבלות אופנות חדשות בתערובת של התלהבות ושמחה (״כמה יפה!״) או של דחייה וגועל (״זה נורא מכוער!״). והתערובת הזו של רגשות מנוגדים, שיש בה גם מידה לא מבוטלת של חרדה מפני מה שצופן בתוכו עתיד שאנחנו לא מבינים, היא זו שמעוררת את תחושת הכאוס. זה לא אומר שהכל הולך. זה בסך הכל אומר שהאופנה פועלת, שועטת קדימה, ואנחנו נשרכים אחריה.
View this post on Instagram
אהבה היא לא אהבה
דבר אחד אי אפשר לקחת מהסרט ״אין גברים כאלה״ – הוא קורע מצחוק. הקומדיה הרומנטית, הראשונה מטעם אולפן הוליוודי גדול שמבוססת על מערכת יחסים הומואית, לא מחמיצה שום סעיף בחיים הגאים הממוצעים; הבדיחות החדות משובצות לכל אורכה – החל מהשיחות הדביליות בגריינדר, ועד לקלישאות מוזיקליות כמו ברברה סטרייסנד.
אבל הסרט, שבמרכזו סיפור אהבה בין שני גברים בני 40 החיים בניו יורק, רוצה להיות יותר מקומדיה רומנטית. הוא רוצה לצאת נגד התבנית של הקומדיות הרומנטיות, כפי שהן נוסחו על ידי סטרייטים ועבור סטרייטים, ולהציע מודל אחר. במובן הזה, לסרט שתי מטרות מובהקות הקשורות האחת בשנייה.
האחת היא מטרה ארספואטית. הסרט מבקש לבחון את הז׳אנר הקולנועי המכונה Romcom, ולכתוב אותו מחדש. השנייה – הוא מבקש להציף את השונות של מערכות יחסים להטב״קיות. על פי הסרט, הסלוגן השחוק ״אהבה היא אהבה״, שנועד להמחיש לעולם שמערכות יחסים גאות הן שוות ערך למערכת יחסים נורמטיביות, מקומו בפח. זוגיות אחת אינה שווה ואינה צריכה להשתוות לזוגיות אחרת. ״אהבה היא לא אהבה״.
כעיקרון, הסרט תוקף את שתי המטרות על ידי שימוש בתכסיסים אמנותיים מוכרים – מודעות עצמית קיצונית של הגיבורים, שמופנית הן כלפי חייהם והן ביחס לז׳אנר הקולנועי עצמו, וארגזים של אירוניה וסרקזם. במובן הזה, התחבולות האלו מזכירות מאוד מבחינה צורנית סרטים וסדרות משנות ה־90, כמו צעקה או דוסון קריק, שביקשו לקחת ז׳אנרים שחוקים ולהפיח בהם חיים חדשים.
אבל האם אהבה היא לא אהבה? על פניו, היא לא. הסרט משובץ בסיטואציות ודמויות משנה שלקוחות מהשוליים של הזרם המרכזי, כדי להוכיח שאצל הומואים דברים עובדים אחרת, ושכל זוגיות היא ייחודית ויש לה את הכללים שלה. שלא במקרה, הסיטואציות והדמויות האלה הן גם אלה שמספקות את רוב הרגעים הקומיים. הנקודה היא, שאם שמים רגע את הבדיחות והערות השוליים על הז׳אנר בצד, מה שנותר הוא אותו נרטיב מוכר – שני זרים שנפגשים, ואחרי אתגרים שונים שמפרידים בינהם מוצאים את עצמם יחד. ומילא זה, אלא שנשארים ביד עם שני גיבורים לבנים מאוהבים, ממעמד סוציו־אקונומי דומה.
אפשר לומר שהעובדה שיש שני גייז במרכז הסרט, ושלל שחקני משנה קוויריים, היא חתרנית כשלעצמה. לראייה, הסרט נכשל מבחינה כלכלית. מצד שני, הסרט ממחיש כיצד האקלים הפוליטי העכשווי, המקדם נראות של קבוצות מודרות, כבר הגיע לשלב שבו הוא מנוצל למטרות כלכליות וכדי לאפשר למודלים שמרניים להמשיך ולשגשג. כי מה שווה שונות מגדרית והיסטוריה אלטרנטיבית אם כולנו בסוף רוצים את אותו הדבר?
View this post on Instagram
מערכת היחסים שלנו עם אופנה כסטוצים
לפעמים ההמחשות הטובות ביותר מגיעות כשנתקלים בהן; ליטרלי נתקלים בהן. בהקשר הזה אני חושב שאין המחשה טובה יותר למצבה של האופנה במאה ה־21 כמו ערמות הקורקינטים החשמליים להשכרה שזרוקים כעורים ודוממים בפינות רחוב בתל אביב.
ומה הקשר בין קורקינטים ובגדים? האופן שבו אנחנו מתייחסים לחפצים. הקורקינטים האלה נחשבים כחלק מהכלכלה השיתופית (ואני לא אכנס כאן לדיון הארוך האם זו באמת כלכלה שיתופית או לא). עניינה של הכלכלה הזו הוא פשוט: במקום שאדם אחד ישתמש בחפץ אחד שהוא שלו, קבוצת אנשים יכול לעשות שימוש בחפץ אחד בתורות.
יש לא מעט מודלים של כלכלה שיתופית, אבל מה שמשותף להם הוא ויתור חלקי או מלא על בעלות. במקום שהחפץ הזה יהיה שלי, אני משלם סכום מופחת בתמורה לזמן השימוש בו. בהקשר הזה, גם השגשוג של אתרי יד שנייה – לאופנה ולשלל חפצים אחרים – קשורים לכלכלה שיתופית. אנשים היום צורכים חפץ גם מתוך מודעות שהם יכולים למכור אותו לאחר מכן. כלומר מראש הם לוקחים בחשבון שהוא יעבור הלאה, והזמן בו הוא ישהה אצלם יהיה מוגבל.
השאלה המעניינת היא מה קורה למערכת היחסים שלנו עם חפצים כשהחפצים האלה הם לא שלנו, או כשהם שלנו לפרק זמן מוגבל. מהי מידת המחויבות שלנו כלפיהם? כמה הם מגלמים את האישיות שלנו? איך אנחנו אוהבים אותם? איך הם משנים את הקשר שלנו עם אנשים אחרים שבאים איתם במגע? האם לא אכפת לנו לקנות או לשכור משהו שאנחנו לא לגמרי אוהבים רק כי אנחנו יודעים שהוא לא ישאר אצלנו?
אם חוזרים להשוואה עם הקורקינטים הזרוקים – ב־20 השנים האחרונות המחויבות שלנו לבגדים שלנו הולכת ופוחתת. הסיבה לכך נעוצה בשני תהליכים שמשולבים אחד השני. הראשון הוא צמיחה של אופציות זולות מאוד של בגדים, כמו שיין. הן כה זולות שהן שוות ערך להשכרה של חפץ מאשר לרכישת בעלות עליו. לכן אין לנו בעיה להשליך אותו לאחר שימוש קצרצר.
התהליך השני הוא האופן שבו אופנה נכנסת ביתר שאת אל הכלכלה השיתופית. שירותי השכרת בגדים, או פלטפורמות למכירה חוזרת (״יד שנייה״), הופכות את מערכת היחסים שלנו עם אופנה לסטוצים: נהנים מהבגדים, ואז מחפשים איך להיפטר מהם (או לא להחזיר להם טלפון).
במילים אחרות, אין לנו בעיה לזרוק את הקורקינט השכור בערמות כי מערכת היחסים איתו היא לא מחייבת. הוא לא שלנו, הוא לא חלק מאיתנו. היעדר הבעלות גם הופכת אותו לחפץ שלא מגדיר אותנו. על אותו המשקל – למה שנהיה יותר מדי מוטרדים מהבגד שלנו, אם אנחנו יודעים שבדרך כזו או אחרת הוא ימצא בית אחר, שהוא לא הבית שלנו?
View this post on Instagram
דופקים את המערכת
אני זוכר עד היום את ״הבדיקה״ שעברתי בכיתה ג׳, כשהגעתי לבית הספר היסודי בזוג מכנסי ג׳ינס שחורים של ליוויס. ראשי הוועדה, כלומר מקבץ של שלושה תלמידים, הקיפו אותי בזמן הפסקת העשר, והחלו למנות את הסימנים כדי לקבוע האם הג׳ינס שלי הוא ליוויס אמיתי או מזוייף. אחרי שבחנו את תפר הכיסים, ואת הלייבל החום, שעליו התנוססו סוסים שנאבקים במכנסיים, הרים אחד את ראשו וצרח – ״זה אמיתי!״.
חיקויים היו נפוצים אז, אבל הייתה בהם סכנה ממשית – פגיעה בערך החברתי. ללבוש חיקוי זו הייתה בושה לא קטנה. אבל המון מים עברו בנהר מאז: במאמר שהתפרסם השבוע בביזנס אוף פאשן, התברר שתעשיית החיקויים משגשגת בקרב צעירים. לפי מחקר שנערך השנה באירופה בקרב בני 15-24, חמישים אחוזים מהם רכשו השנה באופן מקוון לפחות פריט אחד מזויף.
לא מדובר בטעות או מקרה, אלא במעשה מכוון. לראייה, מחקר אחר על הרגלי קנייה של דור ה־Z מצא כי מעל ל־50 אחוזים מהנשאלים ציינו שאין להם בעיה מוסרית עם אנשים שצורכים חיקויים (אם כי רק 37 אחוזים ציינו שאין להם בעיה ללבוש פריט מזוייף).
איך הפך אוביקט שעניינו בושה, לאובייקט שמעורר אדישות או אפילו אהדה? ביזנס אוף פאשן מונים מספר סיבות, כמו לדוגמה העליה הדרמטית במחירים של מוצרי יוקרה מאז הקורונה, ועליית המחירים בסביבת החיים באופן כללי. יש גם צרכני זיופים שמפיקים סיפוק מתחושה שכך הם גם דופקים את המערכת, שנתפסת נצלנית.
כמובן שאי אפשר להפחית בתרומתה של הרשת החברתית, במיוחד טיקטוק, לעניין. חלק גדול מהחיקויים, שחלקם מגיע מסין ומהמזרח הרחוק, מוצג ברשת החברתית, ויותר מכך – רמת החיקויים כה טובה שלא ניתן להבדיל בין מוצר אמיתי או מזוייף מבעד לסרטון או פוסט.
אפשר לצבור הון חברתי באמצעות נראות של בגדי מעצבים מבלי שמישהו יכול להכריע האם הם אמיתיים או לא. ומעבר לכך – הרשת החברתית מעודדת צריכה בקנה מידה עצום, המתורגמת לעיתים קרובות למה שמכונה ״הול״ (ובמובן הזה, אין הבדל משמעותי בין ארגזים שמגיעים משיין, לארגזים שמלאים בחיקויים זולים).
ויש גם עניין נוסף – הרשת החברתית כבר מזמן לימדה אותנו שהשקר עדיף על האמת. העובדה שאנחנו מופתעים כל פעם מחדש שהחיים ברשת הם לא החיים במציאות, אלא גרסה ערוכה וסוחטת לייקים שלהם, מאותתת כי האוריגינלי לגמרי נשחק. ומילא זה, התוכן הוויראלי ברשת החברתית כולל בתוכו תמיד תעתוע ואחיזת עיניים. אם אנחנו מוקסמים מאנשים שמזנקים על ערמת בגדים ומופיעים לבושים, למה שלא נוקסם מתיק של גוצ׳י שהוא בעצם מוצ׳י, אם האפקט נשמר?
View this post on Instagram
אנשים, חפצים או טכנולוגיה הם שחקנים שווי ערך
המפגש הראשון שלי עם ברונו לאטור היה במהלך התואר השני. נרשמתי לסמינר שעסק במושגי היסוד של הפילוסוף הצרפתי, זה היה הסמינר הראשון שהוקדש לו באוניברסיטה העברית. ועם יד הלב – בזמנו נרשמתי אליו כי הוא פשוט השתבץ לי היטב במערכת.
לקח לי הרבה זמן להבין את לאטור. לא בטוח שגם היום אני מבין אותו לגמרי או מספיק. היה ניכר שגם למרצה הסמינר, שהיה צריך להתמודד עם עשרה מאסטרנטים ודוקטורנטים שלא היו רגילים כלל לגישה האחרת של לאטור, היה לא פשוט. אבל אחרי חריקות שיניים, ואחרי שהתמזל מזלי גם למצוא את מנחת התזה (והדוקטורט שלי), שהעמיקה את ההבנה שלי, בסוף נפל האסימון.
או יותר נכון – התחלתי להבין את הרשת. אמנם אני אעשה כאן פשע נוראי ואצמצם מפעל חיים שלם לפוסט באינסטגרם, אבל אפשר לומר שבמקום לדבר על סוביקט ואוביקט, או על איך כוחות חברתיים שונים מנתבים אותנו, לאטור מציע מסגרת התייחסות שלוקחת בחשבון הרבה יותר משתנים בכל רגע נתון.
מבחינת לאטור – אנשים, חפצים או טכנולוגיה, הם שחקנים שווי ערך. היכולת שלנו לפעול בעולם קשורה לא רק למידת הכוונה שלנו או ליכולות שלנו, או לסדר החברתי והפוליטי בו אנחנו נתונים, אלא גם לאופן שבו השחקנים סביבנו משתפים איתנו פעולה (או שלא). לאטור מציע לדוגמה להתבונן על חפצים, ולראות שהם יכולים ״לעזור״ לנו, ויכולים גם להתנגד.
הפוסט הזה לא יכול להיכתב אם המחשב שלי יחליט – כמו שהחליט בשבוע שעבר – שלא להידלק. הוא גם לא היה נכתב אם לא יהיה לי חשמל בדירה, אם לא היה עורך שערך את הטקסט של לאטור, אם לא הייתה מכונת דפוס שתדפיס אותו, אם לא היו לי את הספרים של לאטור להציץ בהם, אם לא היה את המטוס שהביא את הספרים האלה אלי, אם הבנזוג שלי לא היה מצליח לייבש את הספר עליו הוא שפך קפה, אם לא הייתה רכבת שתביא אותי לאוניברסיטה העברית, או אפילו אם לא היה מזגן בכיתה שהשאיר אותי ער בזמן שהמרצה דיבר, וכן הלאה. הטקסט הזה נכתב בזכות שרשרת בלתי נגמרת של שיתופי פעולה בין שחקנים אנושיים ולא אנושיים שיוצרים רשת שהתוצאה שלה היא הפוסט הזה.
ומה מסעיר באמת בלאטור? שהוא לא תולה את הרשתות האלה באג׳נדות גדולות. הן מצליחות כשהשחקנים בהן מצליחים לעבוד יחד, ונכשלות כשהן לא. כשחושבים על זה כך, פתאום השמלה המרוססת על שלום הארלו באלכסנדר מקווין, או השמלה הנרקמת על בלה חדיד בקופרני, היא כבר לא שמלה של מעצב, אלא מערך מורכב של פעולות בין האנושי והלא אנושי. וזה הרבה יותר גדול, וזה הרבה יותר משמעותי ומעניין, ממוחו של אדם אחד.
השבוע מת ברונו לאטור בגיל 75 🥀
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
