דינה וולפסון אוהבת מוצרים שמעלים חיוך. גם בסייבר

תהליכי הטרנספורמציה הדיגיטלית והמעבר לענן מציבים סיכונים רבים בפני ארגונים, עם כמויות אדירות של מידע אישי שחשוף לפריצות ודליפות, אומרת דינה וולפסון, מנהלת תחום חווית משתמש ועיצוב המוצר (director of product design) בחברת למינר. ״הטכנולוגיה שלנו מסייעת לחברות למנוע פריצות המידע ולשמור טוב יותר על המידע, דרך מיפוי המידע הקיים בענן וסיווגו, אבטחה שוטפת, זיהוי פעילות חריגה וניתוח מעמיק של ניסיונות הגישה למידע״.

מה ההבדל לעומת חברות אחרות?

״רוב החברות בתחום מתייחסות לתשתיות: הן בוחנות את התשתית שהחברה שלך פועלת עליה ובודקות איפה המקומות הרגישים. עד היום אף אחד לא הסתכל איפה נמצא הדאטה הכי רגיש שלך – סודות עסקיים של החברה, של לקוחות, פרטי כרטיסי אשראי, פרטים אישיים. המון חברות הפסיקו להשתמש בשרתים מקומיים ועברו לענן – וזה עוד יותר בעייתי כי הכל יותר פגיע ורגיש, עם שרתי צד שלישי שקשה לעקוב אחריהם. הענן סיבך את זה בצורה מטורפת.

״למינר באו ואמרו בואו נבין איפה נמצא הדאטה הכי רגיש שלכם; קודם כל שתדע איפה הוא מאוכסן. החברה פיתחה טכנולוגיה שיודעת לסרוק את המידע שלך, לדעת איפה כל דבר נמצא נמצא, ולהסביר לך את רמת הפגיעות שלך.

זו הגישה שאומרת שיש את הלקוח שקונה ואת המשתמשים שישתמשו, ילמדו את המערכת; זה מה יש, לא משנה איך הדבר הזה נראה. למינר הבינו את החשיבות של הדבר הזה ברמת הביזנס והלקוח, ואני הבנתי שזה לא מקום שאתה צריך לשכנע את החשיבות של חשיבה עיצובית

״אנחנו יודעים להגיד לך מה יש, לתייג את המידע בצורה חכמה – פה כרטיסי אשראי, פה מידע גיאוגרפי, פה מידע רפואי. להגיד לך מה רמת הפגיעות של מקום האכסון, האם הוא מאובטח בצורה נכונה, האם הוא עובר על מדיניות אבטחה שאנחנו מודעים אליה, מה צריכה להיות רמת האבטחה – להצפין, לחסום גישה. יש מקומות ברמת האכסון שחשופים מבחינה ציבורית ויש שם מידע שחברות אפילו לא יודעות שהוא חשוף (shadow data). ובחלק האחרון – אנחנו עוזרים לך לפתור את מה שצריך, ללוות את המשתמש בתוך הארגון״. 

ואיפה את נכנסת לסיפור?

״תחום הסייבר, למרות שהוא תחום סופר מושקע, עדין מתאפיין בחווית משתמש שהיא מאוד מאוד מאחור. זו הגישה שאומרת שיש את הלקוח שקונה ואת המשתמשים שישתמשו, ילמדו את המערכת; זה מה יש, לא משנה איך הדבר הזה נראה. למינר הבינו את החשיבות של הדבר הזה ברמת הביזנס והלקוח, ואני הבנתי שזה לא מקום שאתה צריך לשכנע את החשיבות של חשיבה עיצובית״.

כמו נורה של וואוו מהבהבת מעל הראש

וולפסון, בת 41, מספרת שמגיל צעיר נמשכה לאמנות. היא למדה בתיכון אמנות ועיצוב גרפי, ואחרי הצבא חשבה ללמוד אמנות בבצלאל, ״אבל הטפטופים של ההורים, שבכלל רצו שאני אהיה רופאה, עבדו, וזה לא קרה. זה ניווט אותי למקום יותר על הקרקע, למחשבה איך אני הופכת את זה למקצוע. נחשפתי לעולם האופנה, זה נשמע לי סופר מעניין – משלב מגוון של תחומים, גם איור, גם עיצוב בתלת־ממד, גם הבטים יותר טכניים של שרטוטים ותדמיתנות, וזה מה שעשה לי את זה״.

היא התקבלה למחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה, ״שם נחשפתי להבטים הגרפיים של הדפסים על בדים, תחילת ימי האינטרנט, התחלתי להתעסק בעיצוב גרפי ואתרים – זה תמיד היה בצד. לא סיימתי את הלימודים, וב־2006 החלטתי להשקיע כמה חודשים בתיק עבודות והלכתי לחפש עבודה״.

היא עברה לתל אביב ובמשך שלוש/ארבע שנים עבדה בדיאדורה, ברנואר, סאקס, עם נגיעה בארט דיירקטינג ובדיגיטל, עד שהבינה ״שבא לי יותר להתבטא. בסוף, בחברות בגדולות והגלובליות, אתה מבין שאתה עובד בפס יצור והחלטתי לפתוח מותג עצמאי״.

ב־2010 פתחה את מותג האופנה about:blank, ״וזה מה שעשיתי במשך שבע נשים: מותג קז׳ואל לנשים (וקצת גברים). היה לי סטודיו בנגה והיה בזה משהו אולי נאיבי ואידיאולוגי, אבל היה לי חשוב לייצר בארץ, לשמור על סלואו־פאשן. עשיתי המון אי קומרס ושם התחיל החיידק של הדיגיטל״.

איך זה בא לידי ביטוי?

״תוך כדי העבודה על about:blank תמיד עזרתי למעצבים ומעצבות עם כל ההבטים של מה שהם צריכים בעיצוב גרפי ודיגיטל; זה היה בצד, לא הדבר המרכזי. לאט לאט הבנתי שהשוק המקומי גווע, מפעלים נסגרים, היה קשה להשיג ספקים טובים, המחירים עלו, והתחלתי גם קצת להשתעמם מזה, מעוד עונה ועוד עונה, מעיצוב נטו.

״ב־2016 גיליתי את עולם ה־UX, את החשיבה האסטרטגית על משתמשים, כל ההבטים של העיצוב שהיו חסרים לי. לקחתי קורס בג׳ון ברייס, הם היו סקפטיים לגבי, אחרי הכל הגעתי מעולם האופנה – אבל הקורס היה כמו נורה של וואוו מהבהבת מעל הראש. היתרון שלי היה שהגעתי עם המון ניסיון, היה לי בכל זאת רקע רלוונטי וכשלמדתי את הדברים בצורה יותר מתודלוגית, שיטות מחקר, היה קליק״.

הקורס היה כמו נורה של וואוו מהבהבת מעל הראש. היתרון שלי היה שהגעתי עם המון ניסיון, היה לי בכל זאת רקע רלוונטי וכשלמדתי את הדברים בצורה יותר מתודלוגית, שיטות מחקר, היה קליק

ואז מה? 

״לקח לי חצי שנה לסגור הרמטית את העסק והתחלתי ללוות סטארט־אפים בתחומי UX, מחקר, אפיון, עיצוב. אחרי משהו כמו שנה הבנתי שכשאת לבד קשה ללמוד, החלטתי שאני רוצה להתחיל מלמטה ולמצוא עבודה כשכירה. ואז ראיתי מודעה של דלויט דיגיטל: באותה שנה הם בדיוק פתחו בישראל, וכשהגעתי לשם הייתי אחת מהשבעה עובדים הראשונים; זה הגניב אותי נורא״.

דלויט? קנה מידה אחר מללוות סטארט־אפים.

״כן, בהתחלה דלויט נשמע כמו איזה תאגיד, מה לי ולזה, אבל הייתה שם רוח חדשנית של סטארט־אפ. למדתי המון, הקמנו שם את הכל מאפס, לאט לאט גדלנו, אחרי שנה התקדמתי לתפקיד ניהולי עד למנהלת הסטודיו. הייתי שם חמש שנים ולקחתי חלק בעשרות פרויקטים ללקוחות סופר מגוונים, מהאזור האישי של ממשלת ישראל ועד לסטארט־אפים ולגופים והחברות הכי גדולות במשק״.

מה אהבת שם?

״מה שמאוד אהבתי בדלויט זה שהמקום מאוד מאפשר להיות ראש גדול, לחשוב על מתודלוגיה חדשה, להכניס את העיצוב כחלק מרכזי בתהליכים עסקיים. אני חייבת לציין שאחד האתגרים בהתחלה היה ללמד את הארגון, מה זה הדבר הזה; שזה לא ועדת קישוט, שאנחנו לא עושים משהו כי הוא יפה, שיש לוגיקה מאחורי זה, שעיצוב מניע את הביזנס, משפר רווחיות.

״עם הזמן הפכנו לגוף שלא מוציאים פרויקט בלי שמערבים אותנו ומתייעצים איתנו. התחלנו שבעה אנשים, כשעזבתי לפני שנה דלויט דיגיטל מנתה כ־200 עובדים״.

למה עזבת?

״הגיעה הקורונה, ואליה התלוותה התחושה שעבודה בחברת פרויקטים זה דבר מאתגר, שוחק. מישהי אמרה לי פעם, שבסוף, כשאתה עובד בחברת פרויקטים, אתה מקבל ילד לגן, מביא אותו לנקודה מסויימת, שולח אותו לדרכו ולא רואה אותו גדל, לא חווה את ההצלחות ומפתח אותו לאורך זמן, וזה היה חסר לי.

״החלטתי לעזוב, הייתי עצמאית עוד חצי שנה, לקח לי זמן להבין איפה אני רוצה להתמקד, והתחלתי לעבוד עם חברות מוצר. התחלתי לשלוח קורות חיים בפינצטה, היו לי המון פניות, הרגשתי שאני לא רוצה לקפוץ לדבר הבא אלא לבחור משהו מתמשך קדימה, ואז הגיעה ההזדמנות של למינר. התלבטתי כי זה היה רחוק ממה שעשיתי בעבר״.

בסוף שימושיות תמיד מנצחת אתסטיקה

וולפסון מספרת שהיא הדיעה ללמינר בשלב מעניין אבל גם מאתגר של המוצר. היתה טכנולוגיה פורצת דרך, וכבר היתה מערכת עם פונצקיונליות מורכבת שמנסה לתת מענה להמון work flows ועיבוד של המון דאטה, וגם היה UI אסתטי ונעים, אבל היתה חסרה עבודת UX.

״זאת פונקציה שהיתה חסרה לגמרי בחברה: מנהלי המוצר הגדירו את הפיצ׳רים שהם רוצים והיו מעצבות UI שיצרו את המוקאפים עבור הפיתוח, אבל היה חסר ידע ועקרונות של חווית משתמש ליצירת חווית שימוש טובה ונכונה, לפני שעולים מדרגה גם לכזאת שנותנת ערך מוסף והנאה למשתמשים.

״החברה קיימת כבר שנה וחצי ולפני שהגעתי עבדנו עם סטודיו חיצוני ומעצבת יחידה אינהאוס. אני הגעתי כדי להקים צוות: לגייס אנשי UX ומעצבים, לשפר תהליכי עבודה, להבין איך מנהלים תהליך עיצובי, איך מחברים בין היעדים העסקיים לצרכים של הלקוחות ובסוף מתרגמים לעיצוב. מחקר משתמשים, פיתוח, אפיון. 

״יש ברנד ויש שפה עיצובית אבל הדבר הזה היה בתחילת הדרך. אני אוהבת לקחת אתגרים ולבנות משהו מאפס. אנחנו בקשר יומיומי עם הלקוחות שלנו, ואותי זה נורא משמח, נותן לי המון כלים ולפתח את הדבר הזה״.

מאיפה מתחילים?

״השלב הראשון מבחינתי היה לעבור על המערכת ולעשות לה סוג של UX review שמתבסס על עקרונות UX בסיסיים (גשטלט, מדעי הקוגניציה, נגישות), למפות את הבעיות שאני מזהה ואז לעשות תעדוף ולבחור את ׳הקוויק ווינס׳ שיתנו הכי הרבה ערך״.

למה הכוונה?

״לדוגמה, במערכת היו המון אפורים – הדשבורד, עמוד הבית של המערכת, היה מלא בווידג׳טים אפורים שישבו גם על רקע אפור, עם המון טקסטים באפור שהיה קשה לקרוא כי לא היה בהם מספיק קונטרסט. שינוי קטנטן של שינוי צבע הווידג׳טים ללבן והדגשת הכותרות, הקפיץ את הדאטה שהם מכילים, יצר היררכיה נכונה יותר וסריקת מידע טובה יותר וגם שיפר את הנגישות. כנ״ל לגבי יצירת הררכיה בכלל המערכת לגדלים של כותרות מול טקסט רץ, צמצום כמות של צבעים, יצירת אחידות ב־UI של רכיבים דומים.

״עוד משימה היתה לייצר אחידות וחווית שימוש רציפה. אחרי שהתחלתי ללמוד את המוצר וה־work flows השונים בו לעומק, התחלנו להגדיר תרחישי שימוש מפורטים יותר לפני המעבר לעיצוב, כדי שנבין מה קורה בכל נקודה, מה קורה במצבי הקצה, האם יש קישורים טובים יותר שאנחנו יכולים לאפשר בין החלקים השונים של המוצר? זה עזר לנו להתחיל לגבש חווית משתמש רציפה, כזו שתניע לפעולה במקומות הנכונים, תסייע להשלים משימות ולא תהיה תלויה רק בניווט החופשי של המשתמש.

״המשימה הגדולה הבאה היא לקחת את חוויות המשתמש לשלבים הבאים – להגדיר את ערכי המוצר שלנו, איזו חוויה אנחנו רוצים לתת, מה מבדל אותנו, איזה ערך אנחנו נותנים שהוא מעבר לפונקציונליות?״.

כלומר קודם כל לעשות סדר.

״אני חושבת שעיקר העבודה שלי בחודשים הראשונים היתה להכניס סדר לתהליכי העבודה ולהביא מתודולוגיות לתוך הסביבה המהירה של הסטארט־אפ. סטארט־אפים מטבעם רצים מאוד מהר ובאופי עבודה כזה לא עוצרים לעבוד בשיטתיות ולבחון דברים לעומק מכיוון שעיקר הפוקוס הוא צמיחה מהירה והאסטרטגיה היא קודם כל לעשות ולתקן תוך כדי תנועה. הניסיון שלי בניהול פרויקטים מקצה לקצה והכרות עם מתודולוגיות מגוונות מאוד של חשיבה עיצובית נתן לי את היכולת לבחור את השיטות והתרגילים שיכולים להשתלב בסביבה מהירה כזו בלי להאט אותה אבל עדיין לתת ערך ליכולות שמעצבים מביאים לשולחן״.

את יכולה לתת דוגמה?

כן, זה כולל גם לבנות תהליך עבודה טוב יותר של עבודה על פיצ׳ר – לדוגמה הכנסנו טמפלייט עבור מנהלי המוצר שבו הם מפרטים את הדרישה ואת כל המידע שנלווה אליה כדי שהמעצבים יוכלו לעבוד טוב יותר ולא יעלו המון שאלות באמצע אחרי שכבר מתחילים ואז מבינים שחסר המון מידע כדי לאפיין בצורה טובה את התרחיש המלא, או להכניס את צוות הפיתוח כבר בשלבים הראשונים של אפיון, כדי שיתנו את האינפוט שלהם על המורכבות של הפיצ׳ר ונוכל לעשות התאמות ולמצוא את הפתרון הטוב ביותר במסגרת המגבלות״.

וכמנהלת?

״חלק מהתפקיד שלי כמנהלת הוא גם לתת כלים טובים לכל מי שמעורב בתהליך העבודה על הפיצ׳ר וגם ליצור עבור המעצבים מקום שמאפשר לחלוק את האינפוט שלהם בצורה אפקטיבית, שלפעמים נבלע בצוותים שהם מאוד טכנולוגיים. לקח זמן לשנות הרגלים אבל ברגע שהצלחנו לייצר מסגרת טובה יותר לדיונים ולשיקולים של UX ועיצוב התהליכים התחילו לעבוד הרבה יותר טוב, כשכל צד מביא את מה שהוא הכי טוב בו לשולחן וזה לגמרי התבטא גם בתוצאות במוצר עם פידבקים חיוביים של המשתמשים וצוותי המכירה״.

מה את יכולה להגיד על עיצוב בפרספקטיבה של הדרך שעשית?

״עיצוב טוב זה עיצוב שמשתמשים בו; בסוף שימושיות תמיד מנצחת אתסטיקה. זה לא מעניין אם זה רק יפה יותר. בסוף השיקול האם מי שישתמש במוצר הצליח להשלים את הפעולה שלו? האם הוא נהנה ממנה? מוצרים שאני נורא אוהבת כמשתמשת הם מוצרים שהעלו לי חיוך: גם אם אתה חייב לעשות העברה בנקאית בבנק – אם אתה מצליח לגרום לי הנאה בעבודה, זה מה שאני אוהבת תמיד״.