איינדהובן 2026 // יובל מלך

יובל מלך, בן 27, במקור מגני תקווה. בשנתיים שקדמו למעבר לאיינדהובן גרתי בתל אביב, שאליה עברתי אחרי השחרור משירות צבאי בדובר צה״ל. אחרי שנה בעיר החלטתי שאני רוצה ללמוד עיצוב, תחום שגדלתי סביבו בבית ותמיד הבעתי בו עניין, אבל לא נתתי לו מענה רציני קודם.

במהלך העבודה על תיק העבודות במכינת ״הסטודיו״ נחשפתי באופן משמעותי יותר לעשייה עצמה בתארים השונים בעיצוב: אדריכלות, אופנה ועד עיצוב תעשייתי – תחומים שאותם מצאתי מעניינים במידה שווה. אני נוטה להתבדח שהחלטתי ללמוד באיינדהובן כי לא הצלחתי להחליט לאיזו מחלקה להירשם, אבל במהלך ראיון הקבלה הבנתי שהלימודים שם מאפשרים חשיבה רוחבית יותר מזו שמאפיינת בדרך כלל את המחלקות לעיצוב בארץ.

איינדהובן

אחד הדברים שמייחדים את הלימודים בתואר הוא שלא בוחרים מחלקה אחת שבה מתמחים לאורך כל התואר. בכל סמסטר אפשר לבחור סטודיו אחר, מעין מחלקה קטנה שמתמקדת בתחום מסוים. כך, במהלך הלימודים יכולתי לעבור בין מחקר עיצובי, עבודה עם כלים דיגיטליים, עיצוב מוצר ועבודה חומרית בידיים, ולבחון גישות שונות לעיצוב.

במבט לאחור, המתנה והאתגר המשמעותיים ביותר בלימודים היו החופש שהוענק לנו כסטודנטים לגלות בעצמנו מה מעניין אותנו, והאפשרות לעשות את זה דרך דיאלוג פתוח עם המרצים, בגובה העיניים. החופש הזה מאפשר להתנסות ולהתפתח לכיוונים לא צפויים, אבל גם מחייב להבין בעצמך במה אתה רוצה לעסוק.

גם השקט היחסי של איינדהובן, במיוחד בהשוואה לתל אביב, היה משהו שהערכתי. יש בעיר פחות הסחות דעת, ובמובן מסוים זה אפשר לי להקדיש הרבה יותר זמן ותשומת לב ללימודים.

האקדמיה מורכבת ברובה מסטודנטים בינלאומיים, והסביבה בה נתפשה בעיני כפתוחה ומכילה, כי האנשים שסביבך הם לא רק סטודנטים, אלא האנשים שאיתם אתה מבלה כל יום, כל היום.

התחושה הזאת התערערה אצלי במידה מסוימת אחרי 7 באוקטובר. החברים הקרובים שלי אמנם היו שם בשבילי, אבל לצד זה הרגשתי שלא תמיד היה בקרב המרצים והסטודנטים מקום להבין את המורכבות של החוויה הישראלית, או אפילו להכיר בכך שהיא מורכבת. זה היה פער מסוים בין תחושת הפתיחות וההכלה שהכרתי קודם, לבין מה שחוויתי בתקופה הזאת.

Ladder

פרויקט הגמר שלי, Ladder, התחיל מהעניין שלי בצורות של חפצים מוכרים, ובאפשרות להשתמש בתכונות שלהן כדי לפתח פונקציות חדשות.

הסולם הוא דוגמה מעניינת בעיני. יש לו צורה פשוטה ומזוהה מאוד, שמורכבת מחזרה על קווים אופקיים ואנכיים, אבל גם איכויות מרחביות שלא בהכרח קשורות לפונקציה המקורית שלו. החזרתיות הזאת מאפשרת לדמיין את הסולם גם בקני מידה אחרים, לדוגמה כמבנה שנמתח מהרצפה לתקרה או מקיר לקיר.

למרות שהוא חפץ בעל שימוש מוגדר, הסולם יכול גם לתפקד כאלמנט שמארגן חלל. גם לתאורה יש יכולת דומה: באמצעות הכיוון והפיזור של האור היא יכולה להגדיר אזורים ולהשפיע על אופן השימוש בהם. לכן החיבור בין השניים כגוף תאורה הרגיש לי די טבעי.

המשחק בין מוכר ללא צפוי הוא עניין שמשעשע ומסקרן אותי, אבל החשיבה מאחוריו היא אנליטית ופונקציונלית. זו צורה פשוטה, ואפשר להגיד גם עדינה, אבל היא אקספרסיבית באותה מידה

בפרויקט שילבתי גופי תאורה בתוך כמה משלבי הסולם, כך שאפשר לסובב אותם ולכוון את האור. בניגוד לגופי תאורה רבים שיש להם חזית ואחור, הסולם הוא מבנה פתוח שאפשר לגשת אליו משני צדדיו. האפשרות לסובב את השלבים משני הכיוונים הופכת את התאורה לנגישה משני צדי האובייקט, ומאפשרת לו לפעול בתוך החלל בלי להגדיר צד אחד כראשי.

חלק משמעותי מהעבודה היה התכנון והייצור של האובייקט עצמו. הסולם עשוי נירוסטה, ואחד האתגרים המרכזיים היה לשמור על חזות חיצונית פשוטה ונקייה, כשבתוך המבנה נמצאים המנגנונים שמאפשרים את סיבוב השלבים, לצד החיווט החשמלי שצריך להישאר מוגן בזמן התנועה.

היה חשוב לי לתכנן את הקונסטרוקציה באופן שיצמצם את כמות הריתוכים ויאפשר ייצור מדויק ככל האפשר. העבודה כללה לא מעט ניסיונות והתאמות של המנגנון, הפרופורציות והגימור. אלה פרטים שאולי לא מבחינים בהם מיד, אבל מבחינתי הם חלק משמעותי מהעיצוב.

במהלך הסמסטר התעניינתי יותר ויותר ביחסים שבין אקספרסיביות צורנית לבין החשיבה המודרניסטית על חומר, פונקציה ופרופורציה. דרך הקריאה על המודרניזם והתפתחות הפוסטמודרניזם, ובין היתר על תנועות כמו Tendenza, ניסיתי להבין איך אובייקט יכול להיות בעל נוכחות צורנית מובהקת, מבלי לוותר על היגיון פונקציונלי ברור.

אמנם מדובר בצורה פשוטה של קווים ישרים ואנכיים, אבל האסוציאציה שלנו לצורה היא מיידית. המשחק בין מוכר ללא צפוי הוא עניין שמשעשע ומסקרן אותי, אבל החשיבה מאחוריו היא אנליטית ופונקציונלית. זו צורה פשוטה, ואפשר להגיד גם עדינה, אבל היא אקספרסיבית באותה מידה.

Mr. Proper

פרויקט נוסף שאני מציג בימים אלו במסגרת תערוכה בשבוע העיצוב הולנד הוא Mr. Proper. הפרויקט נולד מתוך העניין שלי בפונקציונליות של חפצים מוכרים, ושוב – איך לא – במבע אקספרסיבי.

אחד הסרטים האהובים עליי הוא ״צעצוע של סיפור״, ומר תפוח אדמה הוא אחת הדמויות בו. מה שמעניין אותי במיוחד בצעצוע הוא שאפשר לשנות את הרכב ההבעות שלו. הוא לא מוגדר מראש, והוא ניתן לשינוי על ידי המשתמש. עניין אותי הרעיון של אובייקט שאפשר לשנות לא רק את אופן הפעולה שלו, אלא גם את האופי שהוא משדר.

מנגנון הפתיחה והסגירה של מטרייה הוא בעיני פתרון עדין, יעיל ואלגנטי, שמאפשר שינוי של רוחב האובייקט באמצעות תנועה פשוטה. בשילוב עם מוט טלסקופי, שמאפשר גם שינוי של הגובה, נוצר מבנה שאפשר לכוון ולשנות את הפרופורציות שלו, ובמקרה הזה גם את ההבעה שלו.

כך נוצר מיסטר פרופר, גוף תאורה שהחלקים הפונקציונליים שלו מרכיבים יחד דמות. העיניים הן שתי נורות שאפשר לשנות את כיוונן, הנחיריים הם החלק המרכזי שאוסף את הכבלים הרופפים, והלשון משמשת כדימר: באמצעות הזזתה קדימה ואחורה אפשר לשלוט בעוצמת התאורה.

עתידות

מיד בסיום שבוע העיצוב אני חוזר לארץ להצביע בבחירות. אחר כך אצטרך להבין מה הצעד הבא שלי. הייתי רוצה להמשיך לפתח את העבודה שלי עם אובייקטים, ובמקביל להשתלב בסטודיו או בחברה שבה אוכל להעמיק את ההיכרות שלי עם תהליכי עיצוב וייצור. בינתיים אני רואה את עצמי נשאר בהולנד.