האבן הטובה: סטודנטים משנקר בדיאלוג עם דגנית שטרן שוקן

״הנחיתי המון סדנאות במהלך השנים, אבל מעולם לא חשבתי לבקש מסטודנטים שיגיבו לעבודות שלי. זה רעיון מעניין״, אומרת דגנית שטרן שוקן, אמנית ומעצבת תכשיטים בינלאומית, ומייסדת המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר.

בסוף השבוע תינעל במוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון התערוכה ״דיאלוג עם דגנית״ שמבוססת על תרגיל אקדמי, שיזמה יעל אוליאל, ראשת המחלקה הנוכחית לעיצוב תכשיטים בשנקר – אותה המחלקה שהקימה שטרן שוקן בשנת 1999. בתערוכה, שאצרו דניאלה שריה ונוי אלון, מוצגות עבודות של שטרן שוקן, לצד עבודות מחווה שיצרו סטודנטיות וסטודנטים בעקבות סדנת אמן איתה, שפרוסות לפי שלבי היווצרותה של ה״אבן הטובה״.

הרעיון לתרגיל, שהוביל לסדנה בת חמישה ימים, היה של אוליאל. ״אני מלמדת היום בתואר השני בעיצוב בשנקר, אבל יעל הבהירה לי שצריך עדיין ׳להשתמש׳ בי ושאני לא יכולה עדיין לעזוב. היא הציעה שהסטודנטים והסטודנטיות בשנה ג׳ ללימודים יבחרו עבודות שלי ויגיבו להן״.

גוף העבודות של שטרן שוקן הוא רב שנים ורב נושאים. ״אני מגדירה את עצמי כאמנית שיוצרת פריטים שהם אחד מסוגם. אני אוהבת לתת לעצמי נושאים ותמיד מעניינת אותי גם התנועה. בשלוש השנים הראשונות שבהן עסקתי בעיצוב, אחרי שסיימתי את הלימודים בבצלאל, עסקתי, לדוגמה, רק במנגנון של סיכת הפיבולה – סיכת רכיסה עתיקה שבה השתמשו הרומאים. המנגנון של התכשיט אצלי הוא חלק מהאסתטיקה, חלק מהאובייקט״.

כל מה שמישהו עושה, כל גישה, מתקבלת על דעתי. יש שם אפילו עבודות שעולות על העבודה שלי. כשיש 20 תלמידים – כל אחד מגיב אחרת. כל תכשיט הוא גדר, וכל סוגר של תכשיט הוא שער

בהמשך התמקדו גופי העבודות שלה בחומרים שונים – בדים, אבנים ואפילו מים. גם נושא הגוף הוא כזה שכיכב בהרבה מהיצירות שלה ובאופן שבו התייחסה אליו כמצע שנושא את התכשיט. ״יצרתי תכשיטים שהיה צריך להניע את הגוף כדי להתרשם מהם במלואם. הגוף הוא כמו עיר, וצריך לסובב את הגוף – כמו ברחוב – שבו אנחנו אף פעם לא רואים איפה נמצא הסוף שלו, ככה אנחנו לא רואים את קצה העבודה. המטרה שלה היא לסובב אותנו – מהגב אל קצה הראש״.

עוד נושא שהעסיק אותה לאורך השנים היה המקור וההכרחיות שלו בתוך היצירה. ״שאלתי באמצעות תכשיטים שמשלבים צילומים – מה זה מקור ומה זה חומר? האם החומר הוא הכרחי או שצילום של העבודה הוא מספיק? ומה קורה כשיוצרים מהצילום סיכה ועונדים אותה על הגוף?״.

הנושאים האלה, כמו שהם באים לידי ביטוי בעבודות, וגם נושאים אחרים שעסקה בהם, מופיעים בספר  How Many Is One שהוציאה בשנת 2021 (ששמו כשם תערוכת היחיד שהציגה במוזיאון תל אביב שנת 2003).

ללמד דרך טקסטים

לצד גופי העבודות המגוונים שלה היא עוסקת בספר גם בחלק משמעותי נוסף בחייה המקצועיים – החינוך וההוראה – שהיו שם ממש מראשית דרכה. את התואר הראשון שלה למדה בבצלאל, בעיצוב תעשייתי ועיצוב סביבה, ומאז שנת 1995 היא נחשבת לציר מרכזי במחלקות העיצוב בשנקר.

״הגעתי לשנקר כמרצה ב־1995, ושלוש שנים אחר כך הקמתי את המחלקה לעיצוב תכשיטים. הרעיון היה להקים אותה באוריינטציה לתעשייה המקומית, בניגוד לבצלאל שממנו הגעתי, שבו הפוקוס במחלקה לצורפות הוא אמנותי יותר. אני ניסיתי ליצור חיבור בין האמנותי לתעשייתי, לייצר מקום שאנשים יוצאים ממנו עם מקצוע. התחלנו עם 12 סטודנטים ומהר מאוד הגענו ל־120״.

לאורך השנים היא מקפידה לשלב טקסטים במלאכות  החינוך וההוראה. ״תמיד אני מלמדת דרך טקסטים. שפת המילים היא שפה אחת, ואנחנו הרי עוסקים בשפת העיצוב – אז אני מעמתת אותן אחת עם השנייה. העיקרון של יצירה בעיניי דומה מאוד לעיקרון של כתיבת טקסט. גם יצירה ויזואלית וגם טקסט מבוססים על בחירה, מרחק, תרגום, המצאה, יצירה ועריכה.

״הדגש על כתיבה ועל טקסטים במהלך לימודי עיצוב הוא לא נפוץ, אבל אני מאמינה שהוא מחדד את ההבנה של מהו עיצוב. כשאנחנו מבטאים את העיצוב בטקסט אנחנו מבינים אותו יותר טוב״.

גם בסדנה המיוחדת שהובילה לתערוכה התבקשו הסטודנטים לעבוד עם טקסטים. את הסדנה הנחתה בשנה שעברה שטרן שוקן עצמה, יחד עם דניאלה שריה, מעצבת ומרצה במחלקה, והיא ארכה חמישה ימים. 21 סטודנטים וסטודנטיות התבקשו בשלב הראשון להגיב כל אחד ואחת לעבודה ספציפית של שטרן שוקן – כאלה שהמנחות בחרו עבורם. ״בהתחלה הכרחנו אותם להגיב כתרגיל. דיברנו על כמה עקרונות: איך בוחרים, איזה מרחק לוקחים מדבר, עד כמה מתרחקים ממנו, עד כמה נוטשים? לפעמים יש לנו השראה ואנחנו עושים דבר שהוא בכלל לא קשור.

״בהמשך הם היו יכולים להחליף בין התכשיטים שלי שאליהם הגיבו. עסקנו בתרגום, בפרשנות, במרחק ובעריכה. בסוף כל אחד מהם היה צריך לעשות עריכה. זה מבחינתי תהליך שנכון לכל יצירה״.

במסגרת הסדנה התבקשו הסטודנטים גם הם לעבוד מול טקסטים, תוך כדי תהליך הפרשנות והיצירה החדשה. בכל יום היה זה טקסט אחר – בין השאר טקסטים של אוסקר ווילד, קפקא, חביבה פדיה וגם טקסט עיתונאי של עפרי אילני מ״הארץ״.

תוך חמישה ימים יצרו הסטודנטים את האובייקטים. ״זה היה מעניין לראות את הפרשנות שלהם לעבודות שלי. כל מה שמישהו עושה, כל גישה, מתקבלת על דעתי. זה בכלל לא קשור לטעם, לא קשור אם זה יפה או לא יפה בעיניי. יש שם אפילו עבודות שעולות על העבודה שלי. אני מאוד מרוצה מהתוצאות ובעיקר מהפרשנויות השונות. כשיש 20 תלמידים – כל אחד מגיב אחרת. כל תכשיט הוא גדר, וכל סוגר של תכשיט הוא שער. הסדנה הזאת היתה לי מתנה״.

עם התוצרים של הסדנה פנתה יעל אוליאל למוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון ולאוצרת הראשית שלו רחל ששפורטה. לצד העיסוק הגיאולוגי מציג המוזיאון בשנים האחרונות גם תערוכות שעוסקות בצורפות ותכשיטים – שאת הראשונה שבהן, ״נאו גמו״, אצרה שטרן שוקן בעצמה בשנת 2011. את התערוכה אצרו דניאלה שריה, שהנחתה יחד עם שטרן שוקן את הסדנה, ונוי אלון, בליוויה של יעל אוליאל; ויחד בחרו להתמקד במוטיב ״האבן הטובה״.

האבן הטובה, שהיא אחד ממושגי היסוד של הצורפות, גם היא נושא שמעסיק את שטרן שוקן מזה שנים רבות, וגם (או אולי בעיקר) הערעור על המושג ״אבן טובה״. בתערוכה משמשת האבן הטובה כציר מרכזי: בתכשיטיה של שטרן שוקן מוצאות אבנים טובות את ערכן במילים, בעמדות פוליטיות או בחומרים בלתי צפויים כמו מים ואוויר, ובוחנות את מושג הערך לא רק כחומרי, אלא כאנושי, מוסרי ורגשי.

עבודות הסטודנטים והסטודנטיות מוצגות בקבוצות, על פי קטגוריות שיוצרות מסלול קונספטואלי. לצד כל אחת מהן מוצגת העבודה של שטרן שוקן שאליה התייחסו – כשיש גם הפרדה באופן התצוגה שלהן: בעוד שעבודותיה של שוקן מוצגות מתחת לפרספקס, עבודות הסטודנטים שמגיבות להן מוצגות חשופות. ״זה נובע גם מטעמי ביטוח וגם כדי להראות שכן, יש פער״, אומרת דניאלה שריה, מאוצרות התערוכה.

״הרבה מהדברים שאנחנו עובדות עליהם היום, הרבה מהמושגים בעולם הצורפות המקומי – הגיעו דרך העבודות שלה. האבן הטובה היא מהמושגים החשובים שמופיעים בעבודות שלה, וסביבה הכל קורה. זה החיבור למוזיאון, וזו היתה המחשבה האוצרותית שהובילה את התערוכה״.

העבודות חולקו כך שכל אחת עוסקת בפן אחר של האבן הטובה – יש כאלה קבוצות שמציגות עבודה אחת בלבד, ויש כאלה שמציגות כמה מהן. ״זהו ניסיון להעביר את הצופה את המסלול התמטי של האבן הטובה, וגם להבין את ההקשר בין עבודה לעבודה. אצל דגנית יש הרבה עומק בתוך כל דבר. התערוכה מציגה אמנם תוצרים של סדנת אמן, אבל היא מציגה גם מפעל חיים: ההוראה והחינוך הם היצירה שלה״.

במסגרת התערוכה מוצג גם הסרט ״פעולה של יופי״, סרט בן 18 דקות שיצרו יעל אוליאל, אורינה פרנטה ונוי אלון, שהופק על ידי שנקר וצולם בביתה של שטרן שוקן ובסטודיו שבתוכו.

את המסלול פותחת פעולת ההתגבשות, שבה שכבות חומר נדחסות זו לזו עד שהן הופכות לזיכרון מוצק: אולי בארי מציגה תליון־גלויה ובו צילום נייר של סבתה, מעוטר בתכשיטי כסף ומונח בתוך שקית ניילון – בין השכבות פועל הזיכרון האישי כחומר המגבש אותן יחד.

בכרייה והאיסוף נמצאים הפירוק והתנועה: נור סעאידה מפרקת את צורת האינסוף המופיעה בעבודות של שטרן שוקן, צורה שכל מהותה רצף מתמשך ללא התחלה או סוף, והופכת אותה לשתי יחידות נפרדות ומקבילות, המחוברות בחוט דק; ומנגד בונה יובל רון מחדש את הדימוי של טבעת ה״סוליטר״ המפורקת מצורות עיגול בסיסיות.

הליטוש, פעולת השחיקה וההסרה, חושף את המסתתר מתחת לפני השטח: יעל פורת מגיבה לרעיון החשיפה בתליון של שטרן שוקן ומעבירה אותו לממד האישי – בסיכות שלה היא מחליפה את הדימוי של ולסקז בטקסט אינטימי מתוך שיר, ומוסיפה לחשיפה ממד משחקי; ואצל סאג׳דה מוקארי עלי הכותרת של הסיכה נפתחים בזמן הענידה, במנגנון המגיב לתנועת הגוף, וחושפים את פני התכשיט.

הסיווג והמיון נוגעים בזהות: אשגאן ואכד מחברת את התכשיט לצילום פניה, ועיניה הופכות ל״אבנים טובות״ המשובצות בקצה שרשרת ארוכה, שמאפשרת למבט שלה לצאת מתוכה, להתרחק ולנוע – אבל באותו הזמן גם כולאת אותו.

השיבוץ קובע את מקומה של האבן בתכשיט, שומר עליה ומסמן את ערכה: רותם בנג׳ו מגיבה לאמירה של שטרן שוקן ש״אפשר לשבץ הכל״ ויוצרת סדרת סיכות שמשבצות את עצמן; אלי פרידמן קורקין הופכת את השיבוץ ל״שיבוץ עצמי״, שבו העונד הוא האבן הטובה; ותילי ארוך משבצת טבעת אירוסין מתפרקת בתוך תגים המאפשרים את ענידתה.

רון קצ׳קו מתייחס לסרט המשי המשובץ בעבודתה של שטרן שוקן ויוצר מדליות מלחמה, המעידות בענידתן על אורכה הבלתי נסבל של הלחימה, ועדי הלל מבצעת היפוך למהלך שלה – אם שטרן שוקן הסתירה דמויות בעיתון, הלל עוטפת חלוקי נחל אנונימיים בידיעות מתוך המלחמה, ומשקלם הכבד על הגוף מעיד על קושי התקופה.

המטאפורה, השלב שנדמה כמופשט ביותר, שייכת דווקא לתכשיטי ה״בריכות״ של שטרן שוקן עצמה, שמוצגות במרכז התערוכה, שבהן פעולת השיבוץ כבר לא מתרחשת סביב האבן, אלא מייצרת אותה ותוחמת אותה במשמעות. המים, החומר החמקמק והנוזלי – נעשים ל״אבן טובה״.

---

דגנית שטרן שוקן | דיאלוג עם דגנית
אוצרות: דניאלה שריה ונוי אלון
המוזיאון הגיאולוגי, הפלמ״ח 12 רמת השרון
נעילה: 15.11
משתתפים.ות: אולי בארי, נור סעאידה, יובל רון, יעל פורת, סאג׳דה מוקארי, אשגאן ואכד, רותם בנג׳ו, אלי פרידמן קורקין, תילי ארוך, רון קצ׳קו, עדי הלל