סשה טמרין: ״רדפנו אחרי השמש ולא ניסינו להתחבא ממנה. גם בימי הקיץ החמים״ 

יובל: הי סשה, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו? ומזל טוב על התערוכה החדשה במרכז לאמנות עכשווית בערד, נשיקת שמש ☀️

סשה: הי יובל יקר, בוקר טוב ותודה שאתה מארח אותי כאן. הסתיו הגיע, ואיתו גם הרבה מעברים, אני עוזב את ערד בקרוב אך התערוכה שלי תמשיך לעמוד עד אמצע דצמבר

יובל: סתיו! נכון, באמת נהיה קריר יותר. אני מניח שבערד בלילה כבר די קר, נכון?

סשה: כן, אפילו קר מאוד! ויש שכבות של עננים שמרחפים נמוך נמוך, כך שאפילו אפשר לראות את החול והאבק בתוכם

יובל: וואלה. בוא נלך אחורה ונדבר על ערד ועל התערוכה ועל המסע שלך של כמעט שנתיים, שהתחיל משהות אמן, המשיך בחממת האמנים של מפעל הפיס, והסתיים בכך שעברת לגור בערד. ספר על ההתגלגלות הזו

סשה: אני אוהב לחזור אחורה בזמן. הגעתי לראשונה לערד במסגרת תוכנית הרזדינסי של המרכז לאמנות עכשווית. לא ידעתי בדיוק מה אני עושה. זה היה עוד בתקופת הקורונה, גרתי בראשון לציון והרגשתי תקוע מהרבה בחינות. התגעגתי לטיולים ולמפגשים עם הלא נודע, וערד נשמעה לי הכי קרובה לחו״ל.

הגעתי לערד כדי לחפש פערים. רציתי לדעת איך הרגישו העולים מברית המועצות, כשהגיעו מהארצות הקרות לעיר קטנה באמצע המדבר. לא ידעתי שיהיה כל כך קר, ולא הבאתי איתי מספיק בגדים חמים. לא בדיוק ידעתי מה אני הולך לעשות אז הבאתי מזוודה עם כל המצלמות שהיו לי:

Hasselblad 500 c/m, Nikon Fm2, Nikon D600, Yashica T4, Ricoh GR2, Canon A560, Canon G10

יובל: היה צריך להגיש איזה הצהרת אמן לרזידנסי? הם חיפשו משהו מיוחד?

סשה: היה צריך לכתוב על המוטיבציות שלי לשהות. כתבתי שאני רוצה לחקור את היחס של עולי ברית המועצות לשעבר עם האור המקומי, עם השמש המדברית. אבל בתקופה שהגעתי היו חמסינים ורוחות חזקים, ולא הצלחתי למצוא את הצללים החדים וההבהקים של השמש כמו שציפיתי.

אז במקום לצלם, ביקשתי ממחלקת הקליטה והעלייה של ערד לקשר אותי עם מספר תושבים עולי ברית המועצות. הייתי הולך לחנות רוסית במרכז העיר, קונה ממתקים סובייטיים והולך לבקר אותם בביתם

יובל: ומה חשבת לעשות איתם?

סשה: ביקשתי לשמוע את סיפורי העלייה שלהם, עם דגש על תהליך ההתאקלמות שלהם לסביבה המדברית ולשמש הקופחת. ביקשתי גם לראות צילומים מאלבומים משפחתיים, שצולמו בשנים הראשונות שלהם בארץ

סבלתי מהחום והלחות, מהאור הקשה ומהחול הנדבק לגוף בחוף הים. קניתי את המצלמה הראשונה שלי (בערך בגיל 16). גרנו אז בבת ים. התחלתי לצאת החוצה לחקור את הסביבה באמצעות המצלמה. הצלחתי להתחבר לאור ולצמחים ואני זוכר שמשהו בי התהפך. התחלתי להרגיש יותר שייך

יובל: אז רגע לפני, מה עניין אותך ביחסים עם האור המקומי? עם השמש המדברית והקופחת? איך החיבור שלך לזה?

סשה: אני חושב שניסיתי למצוא הזדהות לסיפור העלייה האישי שלי ולתהליך ההתחברות שלי עם הטבע המקומי. כשאמרו לי שאנחנו עולים לישראל, מאוד התרגשתי: דמיינתי את המקום הזה כג׳ונגל פראי, מלא בצמחייה טרופית, חיות ושמש.

במשך הרבה שנים לא הצלחתי לראות בישראל את מה שדמיינתי בה במוסקבה. סבלתי מהחום והלחות, מהאור הקשה ומהחול הנדבק לגוף בחוף הים.

קניתי את המצלמה הראשונה שלי (בערך בגיל 16). גרנו אז בבת ים. התחלתי לצאת החוצה לחקור את הסביבה באמצעות המצלמה. הצלחתי להתחבר לאור ולצמחים ואני זוכר שמשהו בי התהפך. התחלתי להרגיש יותר שייך

יובל: אז פאסט פורוורד לערד: נפגשת עם העולים מברית המועצות, ראית צילומים מאלבומים משפחתיים – מה עכשיו? (ומה זה ממתקים סובייטיים 🤔)

סשה: Zefir / זפיר / Зефир – או כמו שמקובל לקרוא לזה בארץ – ״נשיקה״.

והאמת שבהתחלה די התאכזבתי. רוב האנשים שפגשתי סיפרו לי חוויות מאוד חיוביות על הקליטה שלהם, על המפגש עם האוויר הנקי, השמש החמה והמדבר. בתמונות ראיתי אנשים מחייכים, מתלהבים מכל דבר. מכל דבר! עצי דקל, נופי מדבר, איי תנועה שהיו מלאים בוורדים!

יובל: הו

סשה: אירנה ביינוב, אחת האנשים הראשונות שפגשתי בערד, סיפרה לי שכשהגיעו לערד היו בעיר המון וורדים מכל מיני צבעים. הרבה יותר ממה שיש עכשיו. היא הראתה לי תצלום של שני ילדים עומדים בשיחים של ורדים צבעוניים ועסיסיים. זה היה צילום מכונן עבורי: באותו יום יצאתי לחיפושים אחרי הוורדים האלה. מאוד רציתי להחזיר אותם לאנשי ערד בצילומים שלי, ולכן בתערוכה יש לא מעט ורדים.

המפגש עם העולים הזכיר לי שסובייטיים לא נוהגים להתלונן, ובאמת סיפורי העלייה שלהם היו מאוד חיוביים, כמעט הרואים. בהתחלה רציתי לגרום להם לגעת בזכרונות הכואבים מתקופת הנחיתה שלהם בארץ, אבל לאט לאט הבנתי שאין לי את הזכות לעשות זאת. האנשים האלה עברו חיים לא פשוטים עוד לפני העלייה שלהם ארצה, ושלמרות הקשיים הם יצרו קהילה חזקה פה. רציתי להצליח באמת לשמוע אותם, להאמין להם

יובל: אז מה עשית? ואנחנו עדיין מדברים על שהות האמן, נכון? זה עוד לא החממה של מפעל הפיס?

הבנתי שהצילומים שלהם לא כל כך שונים מהצילומים שלי. היו שם הרבה צילומי פרחים, שקיעות, צילומי סלפי על רקע נקודות ציון בעיר. זה קירב אותי אליהם: הפסקתי לחפש פערים, אלא יותר את הדימיון ביננו; את החוויות המשותפות בלהיות מהגר. תייר

סשה: כן. בתום השהות הזאת הקורונה קצת דעכה ונסעתי לשוויץ לפגוש את בת זוג שלי. במקביל התקבלתי לתוכנית השנתית של חממת האמנים של מפעל הפיס בערד, אז זיגזגתי בין שוויץ לערד.

הביקור הבא שלי בערד היה בתקופת ה״נובי גוד״. החלטתי להתחפש לסנטה קלאוס (דד מורוז ברוסית) והזמנתי חליפת סנטה מתופרת מקומית, ובליל השנה החדשה ביקרתי בבתיהם של אנשי הקשר שלי בערד (היו כבר עשרה כאלה!) וחילקתי להם במתנה מצלמות חד פעמיות. ביקשתי מהם לצלם את הרגעים הכי מרגשים בעיר, ונתתי להם שבועיים כדי לעשות זאת

יובל: ואז?

סשה: ואז הבנתי שהצילומים שלהם לא כל כך שונים מהצילומים שאני צילמתי בעיר. היו שם הרבה צילומי פרחים, שקיעות, צילומי סלפי על רקע נקודות ציון בעיר. זה קירב אותי אליהם: הפסקתי לחפש פערים, אלא יותר את הדימיון ביננו; את החוויות המשותפות בלהיות מהגר. תייר.

בתערוכה החלטתי לערבב את הצילומים שלהם ואת הצילומים שלי, ובאמת רוב האנשים לא שמו לב או חיפשו אחרי ההבדלים. זה גרם לי לשחרר את השליטה ואת הדעות הקדומות שלי, והבנתי שהערך האמיתי של הקשר שלי עם האנשים האלה (חלקם הפכו לחברים ממש) הוא לחוות את העיר ואת הטבע ביחד

יובל: מה היה בחממה של הפיס? מה קרה שם?

סשה: החממה סיפקה לנו (5 משתתפים) דירה נעימה באחד מבתי השיכונים בעיר (בשונה מתוכנית השהות שבה אתה שוהה בבית קרקע פרטי). לאה אביר, מנהלת החממה, נתנה לנו הרבה אמון וחופש, וכל אמן.ית עבדו בצורה די אינדיוידואלית בסופו של דבר. לא ממש תקשרנו אחד עם השניה ולא שהינו בדירה באותו זמן. בשבילי החממה הייתה המשך ישיר לשהות ואיפשרה לי להמשיך ולפתח את הפרויקט.

יובל: אז מה בסוף כוללת התערוכה? מה אתה מציג בה?

סשה: בתערוכה יש כמה עבודות, מעין ראשי פרקים שמציגים פעולות שונות שעשיתי בעיר. יש בה קיר ארוך שעליו פרוס מיצב צילומי שמורכב מצילומים שלי ומצילומים שאספתי מאלבומים משפחתיים של העולים. מה שהנחה אותי בבחירה והנחת הדימויים זה התהליך שבין ה״נחיתה״ ל״היטמעות״ בעיר.

לקיר זה ניצבת הקרנת וידאו גדולה שנקראת ״מול השמש״. הקרנה זו כוללת בעיקר צילומים וקטעי וידאו שצולמו במהלך טיולי צילום שיזמתי עם העולים בטבע: אני צילמתי אותם והם צילמו אותי בחזרה, וברוב הפריימים השמש מאוד נוכחת וחיה.

בתערוכה מוצג גם סרט קצר, שמורכב מקטעי וידאו שונים המראים בעיקר נסיונות של אינטראקציה שלי עם אנשים, עם העיר והנוף המדברי שעוטף אותה. הסרט הזה במידה רבה משמש כמפתח להבנת התערוכה והמוטיבציות שלי.

בחדר אחר, מוצגת עבודת וידאו שהיא מעין הקרנת שקופיות שערכתי מתוך הצילומים שצילמו העולים עם המצלמות החד פעמיות שחילקתי להם.ן.

יובל: והשם? נשיקת שמש? זו השלמה שלך עם מושא המחקר שלך?

סשה: במהלך המחקר שלי הרגשתי הרבה חום ואהבה, ומאוד רציתי לחלוק אותם עם הקהל. אני חושב שאחד התנאים שאיפשרו את החיבורים שלי עם האנשים, היא השמש המדברית הקופחת.

כשיצאתי למסעות צילום עם אנשי הקשר שלי, רדפנו אחרי השמש ולא ניסינו להתחבא ממנה. גם בימי הקיץ החמים. השהות הממושכת תחת השמש איפשרה לנו לעבור למצב תודעתי שמטשטש את הגבוה והנמוך, קודש וחול, את המקומי ואת הזר. הרגשנו שהשמש היא משהו אוניברסלי, בסיסי לחיים, משהו שמקבל את כולם וכולם שווים תחתיה.

אני לא מרגיש שהמחקר שלי הושלם, אבל אני מרגיש שהתהליך הזה ביגר אותי הרבה ולימד אותי המון על מערכות יחסים עם אנשים. האמת שאני מקווה שהוא לא יושלם אף פעם

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף שלא אמרת או שאתה רוצה להוסיף לפני שאנחנו נפרדים?

סשה: בשבת (12.11 בשעה 11:00) אעביר סיור מודרך בתערוכה, כך שכל מי שרוצה לבוא לבקר בתערוכה, לשמוע סיפורים וחוויות ולקבל נשיקת שמש אישית ממני – מאוד מוזמן! 

לאחר מכן אני נוסע לרזדינסי על אי בודד בפינלנד שבו אחקור תנאי קיצון אחרים (מקווה שיהיו הרבה סופות שלגים), ולאחר מכן אחזור שוב לערד כדי לצלם סרט אקספרימנטלי תיעודי קצר, שעבורו קיבלתי מענק מאחת הקרנות הדרומיות לקולנוע. 

To be continued!