כל מה שחשוב ויפה
עידן גולקו בתערוכה ״P.T.SS.D Generation 3.0״. צילום: עומר מוזר
עידן גולקו בתערוכה ״P.T.SS.D Generation 3.0״. צילום: עומר מוזר

פוסט טראומה דור 3: עידן גולקו מציע ריפוי באמצעות אמנות

הצלם והאמן עידן גולקו מציג בימים אלה תערוכה בחיפה שעוסקת בפוסט הטראומה האישית שלו כדור שלישי לניצולי שואה. ״אני מאמין שאפשר לשבור רצף של די.אן.איי מנטלי״ הוא אומר

עמית: הי עידן. מה נשמע?

עידן: הי עמית, אני בטוב, ואת?

עמית: גם בטוב. איפה אני תופסת אותך?

עידן: הייתי בסטודיו שבו מציגה התערוכה שלי, אבל אין שם ווי־פיי כך שאני בקפה ליד הנמל

עמית: בטח פסטורלי

עידן: מאוד. אני אוהב. אני חיפאי במקור

עמית: בוא ספר לנו על התערוכה שאתה מציג כעת

עידן: התערוכה נקראת ״P.T.SS.D Generation 3.0״ והיא עוסקת בפוסט טראומה האישית שלי כדור שלישי לשואה. אני נכד לניצול שואה וסבא שלי נהרג כחודשיים לאחר שנולדתי. הוא היה קבלן עבודות עפר ונהרג בפיצוץ כשהיה בן 46, הגיל שבו אני היום. העניין בשואה התחיל אצלי בגיל 13, בזמן הכנת עבודת שורשים

P.T.SS.D Generation 3.0. צילומים: לירן קלינה

P.T.SS.D Generation 3.0. צילומים: לירן קלינה

עמית: הקטע הזה שאתה מגיע לגיל שמישהו קרוב לך הלך לעולמו הוא קשה. אתה שואל את עצמך איך תוכל לעבור את הגיל הזה?

עידן: לגמרי. היה ברור לי שמשהו משמעותי יקרה לי בגיל הזה

עמית: זה קורה עם התערוכה? אתה מביא את זה לידי ביטוי בעבודות?

עידן: כן, בעיקר כקטע סימבולי

עמית: בוא נחזור לעבודת השורשים

עידן: במסגרת עבודת השורשים נחשפתי לסיפור ההישרדות של סבא שלי, שהיה בן 14 כשהגיע לאושוויץ, הופרד ממשפחתו (שנרצחה) ושרד לבדו את התופת. סבתא שלי סיפרה לי את זה, הוא לא דיבר הרבה. היה חסך באינפורמציה שניסיתי להשלים. בעקבות הסיפורים שלה השואה והרוע האנושי, כמו גם ההישרדות ויצר החיים, קיבלו אצלי משמעות נרחבת הרבה יותר

הצגתי קצת בתערוכות קבוצתיות אבל איבדתי עניין. התעשייה קצת הרחיקה אותי. העדפתי לפעול בשוליים וליצור לי עולם. וכך היה

עמית: סבתא לא נישאה מאז? יש עוד ילדים פרט לאמא שלך?

עידן: יש לה עוד שני ילדים נוספים וגם שמונה נכדים.

עמית: ויש עוד מישהו מביניהם שמתעסק בנושאים האלה?

עידן: לא. כולם מתרחקים. אני היחידי שצלל פנימה

עמית: אז איך בא לידי ביטוי הנושא של הרוע, ההישרדות ויצר החיים בעבודות עצמן?

עידן: במשך שנים ניסיתי להבין איך אפשר להגיע לרמות רוע כאלה, ובמקביל איך אפשר לשרוד באותו הזמן. בגיל 14 כבר נשאבתי לרוק כבד (דת׳ מטאל). מצאתי שם פורקן לזעם שלי. הצטרפתי ללהקה, הייתי סולן, נהייתי חזק בתוך העולם הזה של המוזיקה והאסתטיקה הנלווית לה. זה המשיך עד שהייתי בן 17-18. אחר כך התגייסתי ושירתי ארבע שנים במודיעין. ברגע שהשתחררתי נסעתי לטייל, נשמתי קצת אוויר פסגות וחזרתי ללמוד באוניברסיטה העברית לימודי מזרח אסיה וסינית. במקביל סבלתי מדיכאונות וחרדות, אבל לא ידעתי אז לקרוא לזה בשם

התבוננות אל תוך הנפש

עמית: מתי התחלת להבין מה עובר עליך?

עידן: את המרידות עשיתי בשקט יחסי, ההורים עבדו כל הזמן לא רציתי להוסיף דאגות. תמיד חקרתי את עצמי אבל רק אחרי שיצאתי מהבית ועזבתי את חיפה יכולתי להרשות לעצמי לחקור יותר

עמית: לחקור באיזו דרך?

עידן: התבוננות פנימה אל תוך הנפש. שהיתי שם. לא ברחתי ולא עיגלתי פינות. הייתי מבוגר אחראי עם נטיות להתמכרות וזה היה מגיל צעיר

עמית: התמכרות למה?

עידן: בכיתה ד׳ הסנפתי לראשונה מדלל של טיפקס וזה העיף אותי. מאז הייתי מכור לכל דבר שלקח ממני את המצוקה הרגשית והניח לה לשחרר את הדריכות. ואליום, אופיאטים (תרופות משככות כאבים) ועוד

mental DNA Photography. צילומי עבודות: טל ברדק

mental DNA. צילומי עבודות: טל ברדק

sweet 15

sweet 15

A17

A17

A17 root

A17 root

אסתטיקה של חוסר ביטחון

אסתטיקה של חוסר ביטחון

r u capable

r u capable

to leave or not to leave

to leave or not to leave

עמית: ההורים לא שמו לב לזה?

עידן: לא. לקח זמן עד שאמא שלי שמה לב שהמדלל נגמר והטיפקס חדש לגמרי. נגמלתי בכל פעם בכוחות עצמי. החלטתי. זה לא היה קל אבל הצלחתי

עמית: הגמילה עצמה היא משימה לא פשוטה. מתי האמנות הפלסטית נכנסה לחיים שלך?

עידן: התחלתי לצלם לפני 15 שנה והעמקתי בזה עם הזמן. עבודות פלסטיות היו שם אבל רק לעיתים רחוקות. לפני שנתיים החזיר אותי לתחום שחר דור, האוצר של התערוכה הנוכחית, ונתן לי מקום ותמיכה

עמית: רק לפני שנתיים חזרת לעסוק בצילום כאמנות? לא יצרת בין לבין?

עידן: העיסוק בצילום מלווה אותי תקופה ארוכה, כעת חזרתי לאמנות פלסטית. אני צלם רחוב ודוקומנטרי כבר הרבה שנים. בעשור האחרון רוב הזמן אני בעיקר יוצר

אנחנו עם של פוסט טראומה שלא עוסק מספיק בריפוי. ואני לא מדבר רק על השואה. זה משהו שקיים אצלנו כבר 2,000 שנה

עמית: הצגת את העבודות לאורך השנים?

עידן: הצגתי קצת בתערוכות קבוצתיות אבל איבדתי עניין. התעשייה קצת הרחיקה אותי. העדפתי לפעול בשוליים וליצור לי עולם. וכך היה. פתחתי סטודיו וריכזתי שם את העבודה שלי. במקביל יצרתי ליין שנקרא ״דארק רפואי״ שבו אני מתקלט (באמצעות תקליטי ויניל בלבד) ואנשים מגיעים בכדי להתפרק. המקום די חשוך ויש מרחב לאנשים להיות פשוט הם. בנוסף, אני עובד כבר שש שנים על פרוייקט דוקומנטרי אודות תיקי דיין, שנמצא כרגע בשלבי הפקה. יש לי גם בלוג צילום בטמבלר שנקרא ?r u capable שמצליח יפה מעבר לים

עמית: סליחה על השאלה החטטנית – מזה אתה מתפרנס?

עידן: אני מתפרנס מהפעילות שאני עושה בסטודיו ואני גם מוכר פריטי ממורביליה מעולם המוזיקה והקולנוע. בנוסף אני משלים הכנסה כפרילאנסר בקונסוליה הבריטית, כאחראי על ימי בחינות לאנשים שרוצים להגר או ללמוד במדינות הכתר

יהורם גאון. צילומים: עידן גולקו

יהורם גאון. צילומים: עידן גולקו

ויקטוריה חנא

ויקטוריה חנא

דרור קרן

דרור קרן

תיקי דיין

תיקי דיין

שלמה וישינסקי

שלמה וישינסקי

birds

עמית: והתערוכה? איך היא החלה?

עידן: התהליך החל לפני כמעט שנתיים ונבנה עם הזמן. יש מספר עבודות בתערוכה, חלקן פלסטיות, חלקן מחקריות. התהליך עצמו היה מרתק ותרפויטי לחלוטין. קפיצה לתוך האש, מה שלא חדש לי ואפילו חלק מהותי מהאופי שלי, וביטוי יצירתי של רגשות ותחושות

עמית: הזכרת את האוצר של התערוכה. ספר עליו ועל הקשר שלו?

עידן: שחר דור הוא אמן פרפורמנס מצליח. הוא ראה עבודת קולאז׳ שעשיתי ופנה אליי. התחברנו מהר ואחרי הפגישה היה לי ברור שאני הולך להוציא לאור את PTSSD (שם עבודת הקולאז׳ ששחר ראה). הוא ליווה אותי בכל התהליך ונתן לי את הביטחון ללכת בדרכי. זה בדיוק מה שהייתי צריך.

התערוכה מציגה בסטודיו שלו בעיר התחתית בחיפה. יש בה קיר מחקר גדול שממפה את הצוות של אושוויץ בזמן שסבא שלי היה שם. בנוסף, יש שתי תיבות אור שמציגות קולאז׳ של הקעקועים שלי (שלא רואים אותם בדרך כלל כי הם נמצאים במקומות שמכוסים בגדים). העבודה נקראת ״אסתטיקה של (חוסר) ביטחון״. יש עבודה נוספת שמורכבת מצילומים והיא שלוחה של הבלוג שלי, ועוד שש עבודות גדולות שתלויות מהתקרה על שלוש פלטות עץ. יש עבודה שנקראת ״דוח סמים ותרופות״ ויש גם עבודה מוצפנת, שמרגישה מאד רלוונטית היום

עמית: מה הכוונה רלוונטית היום?

עידן: מדובר על דגל עם צלב קרס בצבעי שחור־צהוב. הוא ממוקם בצידה השני של עבודה אחרת, שנקראת ״לעזוב או לא לעזוב״. שחור צהוב הם הצבעים של לה פמיליה והפחד שאני מנסה לבטא באמצעותה הוא מפני האלימות שמרימה ראש, מפני הקורבן שהפך להיות תוקף ומפני העליונות יהודית. זה מגיע ממקום אישי של פחד שמוקצן בגלל פוסט טראומה. אנחנו עם של פוסט טראומה שלא עוסק מספיק בריפוי. ואני לא מדבר רק על השואה. זה משהו שקיים אצלנו כבר 2,000 שנה

עמית: נכון. אנחנו חיים ועוברים מטראומה לטראומה. הכל כאן מוקצן. גם הפוסט טראומה. האמנות מבחינתך היא דרך לריפוי עצמי?

עידן: כן, לגמרי. ריפוי הלכה למעשה. העבודה המרכזית שלי היא העיסוק בדי.אנ.איי מנטלי ובאפשרות לשבור את הרצף וליצור ריפוי

עמית: ואתה מאמין שאפשר ליצור ריפוי?

עידן: אני יכול להעיד על עצמי. לי היה לי מספיק חשוב לחקור ולהתעמק ולהתעמת עם השדים. האמנות היא הכלי שלי ולי אישית זה עוזר. אני מאמין שאפשר לשבור רצף של די.אן.איי מנטלי. זה הסיפור של תערוכה. אני אשמח שהיא תגיע ללבבות של אנשים, בפרט אלה הפצועים

עמית: אני בטוחה שאתה יודע להעביר את המסר הזה על מנת שיגיעו. שיהיה המשך יום טוב ובכלל שיהיה טוב ושקט

עידן: אמן. תודה


עידן גולקו | P.T.SS.D Generation 3.0
אוצר: שחר דור
הסטודיו של שחר דור, העצמאות 11, חיפה
נעילה: 10.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden