כל מה שחשוב ויפה
יוסף קריספל, שנות נייר. צילומי הצבה: דניאל חנוך
יוסף קריספל, שנות נייר. צילומי הצבה: דניאל חנוך

שנות נייר: יוסף קריספל מראה את הבפנוכו

בתערוכה מקיפה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן מציג יוסף קריספל כ־700(!) עבודות על נייר. הזדמנות שכזו, הוא טוען, יכולה לקרות רק כשזזים קצת מהמרכז, והוא היה רוצה שגם הסטודנטים שלו בבצלאל יידעו את זה

״נייר הוא לא רק מדיום זול, זמין ונגיש, יש בו גם קלילות״, אומר האמן יוסף קריספל. ״אתה לא בא אליו עם המשקל של 5,000 שנות ציור שמן. כשאתה נוגע בבד אתה נוגע בהיסטוריה. העבודה על נייר לעומת זאת היא עבודה אינטימית. קו אחד בו יכול למלא את החלל ולהפוך אותו לבעל משמעות. והוא גם קל, לא רעיל, וכשהוא נקרע פחות כואב הלב״.

לא פחות מ־700 (!) עבודות כאלה, על נייר, שיצר קריספל, מוצגות בימים אלה במסגרת התערוכה ״שנות נייר: ניירות 1999-2022״ במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד (אוצרת: סמדר קרן). קריספל, בן 48, הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, אותה המחלקה שהוא עומד בראשה מאז שנת 2019 (אחרי יותר מעשור כמרצה במחלקה). הוא הציג תערוכות בארץ ובעולם, זכה בפרסים ועסק בעבודותיו בנושאים רבים – מסיפורי התנ״ך, דרך זהותו המזרחית וכלה בדיוויד בואי. רוב עבודות הנייר שהוא מציג כעת לא הוצגו מעולם, ונאספו אצלו במהלך השנים עד שעלה הרעיון ללקט את כולן לטובת תערוכה מקיפה.

ללא כותרת (ארז), 2019

ללא כותרת (ארז), 2019

עמונה 1, 2008

עמונה 1, 2008

מגלי יסודות, 2021

מגלי יסודות, 2021

ללא כותרת (דנה ווינטר), 2012

ללא כותרת (דנה ווינטר), 2012

יוסף קריספל. צילום: ריקרדו וולוקיטה

יוסף קריספל. צילום: ריקרדו וולוקיטה

״סמדר קרן ואני בקשר כבר המון זמן. סיפרתי לה שיש לי איזו פנטזיה להציג את גוף העבודות הזה שיש לו נפח עצום, שהולך ומתהווה לאורך השנים. הרבה פעמים עבודות הנייר הן תהליכים של מחקר ובדיקה לטובת עבודות גדולות יותר, ולפעמים הן היצירה עצמה. את ציורי השמן אני מצייר בסדרות, וביניהן אני יוצר כל הזמן על נייר – ואז קובר אותן באיזה ארון או ארגז. מדובר בגוף עבודה עצום אבל לא היה לי עניין ברטרוספקטיבה. רציתי לחשוף מרחב משמעותי בתוך העבודה שלי שלא חשפתי מעולם״.

בתערוכה מוצגות עבודות נייר שיצר קריספל החל משנת 1999, עוד כשהיה סטודנט, ועד היום. ״אני עובד בקצב גבוה וזו תערוכה שאפשר להבין בה את הטמפו של היצירה שלי. כבר בתחילת העבודה סמדר אמרה לי שהיא לא הולכת לתת לי להציג עבודות בצורה מינימליסטית כמו שאני רגיל, אלא שהיא רוצה להוציא החוצה את כל הטירוף. זו לא תערוכה שעוסקת באלגנטיות אלא מראה את כל הבפנוכו. רוב העבודות תלויות על הקירות, ובמקביל יש שלוש סדרות שמוצגות כשהן מוקרנות באמצעות דימויים מתחלפים על מסכים״.

אחד הדברים שניסינו לייצר בתערוכה הוא תנועה ששוברת את הנרטיב ויוצרת הליכה במסלול מעגלי, בלי התחלה ובלי סוף, כך שהדברים חוזרים על עצמם כל הזמן – כמו בעבודות שלי

העבודות אמנם לא מסודרות על פי סדר כרונולוגי, אבל התערוכה כן נפתחת בכאלה מוקדמות יחסית שעשה קריספל עוד בימיו כשסטודנט – סדרה של גלויות שנקראת ״מקום״. ״לקחתי את אנציקלופדית אביב, פירקתי אותה לגורמים והרכבתי ממנה דימויים חדשים. היחס שלי לדימויים התחיל שם.

״צמחתי מבחינה מחשבתית כאמן בתקופה מסוימת בפוסט־מודרניזם שהכל בה נשבר לרסיסים, וזה בולט בתערוכה. יש עיסוק במקום של דימוי, במעמד של דימוי והמשחק שאני עושה איתו מאוד בולט. אחד הדברים שניסינו לייצר בתערוכה הוא תנועה ששוברת את הנרטיב ויוצרת הליכה במסלול מעגלי, בלי התחלה ובלי סוף, כך שהדברים חוזרים על עצמם כל הזמן – כמו בעבודות שלי״.

איך זה בא לידי ביטוי בעבודות?

״אני בעצמי משחק עם המעמד של דימוי ששב ומופיע כל הזמן. לאורך כל הדרך שלי אני רואה את עצמי מעלה באוב דימויים שחוזרים בכל מני דרכים – העולם הקלאסי היווני, עולם התנ״ך, דימויים אירוטיים, דימויים אנציקלופדיים. בכל פעם הם נבדקים בצורה אחרת.

״אני חוקר מה קורה לדימוי שמגיע ממקור שהוא לגמרי רנדומלי במובן האינדקסלי שלו, והופך אותו להיות דימוי איקוני. זה קרה לדוגמה בדימוי של אלביס שעסקתי בו, אבל גם בדימויים של טבע דומם או ציטוטים פנים־אמנותיים. זה לא מכסה את כלל העבודה שלי, זה עוד נדבך בה, אבל גם סוג העבודה שלי וגם קצב העבודה שלי מציבים אותי באיזו להטטנות שלי מול הדימויים״.

מניפסט דקלרטיבי

במסגרת התערוכה יושק במהלך חג החנוכה הקרוב ספר חדש, ״רקעים וציפויים״, שמסכם שבע שנים ומהלכים בעבודתו של קריספל – משנת 2015 ועד היום. הוא כולל שבע סדרות של עבודות, טקסט של ד״ר דליה מנור וטקסט של קריספל עצמו.

״אני אחד כזה שכל הזמן עסוק בהגדרות בתוך היצירה. אני אוהב להגדיר דברים, וגם להגדיר מחדש. הספר הזה היה הזדמנות אחרי שקיבלתי תמיכה של מפעל הפיס. הוא לא קשור ישירות לתערוכה – כשהוחלט על התערוכה הוא היה כבר די אפוי, אבל היא בהחלט מהדהדת את מה שקורה בו מבחינת המהלכים שלי.

״במקביל, אני אדם שתמיד כותב, אבל בנוגע ליצירה שלי פרסמתי טקסט רק פעם אחת, בשנת 2007 בתערוכה שעסקה באלביס. לכן, זו היתה גם הזדמנות עבורי לכתוב אודות היצירה שלי. גם הפעם, כמו בטקסט הקודם, מדובר בטקסט שהוא מניפסט דקלרטיבי. הוא נותן פריים של גבולות המחשבה שלי­­ ועוסק ביחסים שלי עם רקעים וציפויים. לצידו תושק חוברת אחות, שתיקרא כשם התערוכה – ׳שנות נייר׳, שיהיו בה עבודות נייר בלבד וטקסט של סמדר קרן, והיא קשורה בצורה מהודקת הרבה יותר לתערוכה״.

Ejaculations, 2006

Ejaculations, 2006

פיאון, 2009

פיאון, 2009

מתרחץ, 2019

מתרחץ, 2019

למרות שהציג לא פעם במוזיאונים וגלריות הגדולים בארץ (וגם בעולם), קריספל חושב שתערוכה מסוג כזה היתה יכולה לקרות רק במקום שמוגדר כפריפריה (במקרה הזה – קיבוץ אשדות יעקב). ״יש מעמד חדש שנוצר בישראל ורואים את זה גם בעולם. המקום של הפריפריות הולך ומתחזק. המוזיאונים במקומות האלה מהודקים בתוך הפעולה שלהם, וזה קורה כי התרבות שלנו התרחבה ויש המון אנשים טובים ופתוחים ומקומות שאולי עד כה היו רחוקים מהעין ורחוקים מהלב, ועם הזמן הפכו להיות פנינים.

״הרבה מהדברים הטובים שקורים היום – קורים דווקא בפריפריה. העבודה על התערוכה היתה תהליך מעמיק, כזה שאני לא תמיד מצליח להגיע אליו במרכז. יש איזשהו רוגע בפריפריות והן מתחילות להיות בעלות משקל משמעותי בתרבות שלנו.

לאמנות מותר להיות לגמרי סתומה ולא קריאה. זה פער שחשוב שיישמר. לאמנים יש את הזכות לא לפרט ולא להסביר. צריך לזכור שאמנות יכולה להיות מופרכת לחלוטין ולפעמים אני רוצה שהיא תהיה מופרכת

״הפריפריה היא הזדמנות. הקצב הוא איטי יותר, אתה עוזב את הדוחק של העיר וזה מאפשר לך להעמיד פרויקט מסוג אחר. יותר ויותר פרויקטים שקורים עכשיו קורים דווקא במרחבים האלה שהם מחוץ למרכז המיידי והברור. אמנים כל הזמן מחפשים עוד פתרונות מבחינת תצוגה, וזה משהו שהמרחב הנדיב של הפריפריה יכול לספק. זה חשוב לי גם במסגרת התפקיד שלי בבצלאל – שהדור הצעיר של האמנים יבן ויידע את זה שלפעולות שלהם יש בית. האמנות היום לא בהכרח צועדת באותם שבילים שאנחנו צעדנו בהם״.

אתה חושב שלהיות אמן צעיר היום זה יותר פשוט ממה שהיה בתקופתך?

״אנחנו דנים כל הזמן במשבריות של האמנות, ואני חושב שהאמנות בארץ היא גדולה מהמשבריות הזו. נכון, היה פה איזה רגע של זוהר כלכלי בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות ה־2000 שנמשך פחות מעשור, אבל כן יש התגייסות של הפריפריה לתוך המרכז, חבירה של קבוצות של אמנים צעירים ועוד יוזמות. מה שבאמת חסר פה הוא צרכנים של תרבות ואמנות, כי זה הכוח שמניע את הכלכלה.

״אחד הדברים שקרו בעשור האחרון באופן מוגבר, עם המסכים והרשתות החברתיות, היא המודעות של האמנים כלפי העולם שבחוץ. אחד הדברים שאנחנו עושים בבצלאל הוא לדבר את הדברים, לפרק אותם. זו חניכה איטית וכבדת משקל ואנחנו לוקחים את התפקיד שלנו בדבר הזה מאוד ברצינות. העובדה שהסטודנטים מסוגלים לדבר את העבודה שלהן או לתווך אותה חוצה היא בזכות הדיונים המעמיקים האלה שנמצאים שם.

״אבל, ואני יודע שזה יכול להשמע כהיפוך מוחלט ממה שאמרתי עד כה – אני חושב שלאמנות מותר להיות לגמרי סתומה ולא קריאה. זה פער שחשוב שיישמר. לאמנים יש את הזכות לא לפרט ולא להסביר. היום אמנים נדרשים כל הזמן לתמלל את המהלכים שלהם – בהגשות לקולות קוראים, בהגשות לתואר שני וכן האלה. אני חושב שהדחף שהמציאות הזאת יצרה הוא אחד הדברים שהכניסו את האמנות למקום שהיא נמצאת בו היום. צריך לזכור שאמנות יכולה להיות מופרכת לחלוטין ולפעמים אני רוצה שהיא תהיה מופרכת״.

מתוך הסדרה עדים (שהידים), 2010

מתוך הסדרה עדים (שהידים), 2010

סטיר ונימפה, 2019

סטיר ונימפה, 2019

מתוך הסדרה ארבעה ירחים, 2013

מתוך הסדרה ארבעה ירחים, 2013

birds

ובאקדמיה?

״במקום האקדמי אתה תמיד נמצא בפער שבין העמקת המחשבה והחידוד שלה לבין הרצון או הדחף הפנימי שקשור למקומות הלא מוסברים, שצריכים לקבל גושפנקה באותה המידה. זה איזון שהוא קשה, בעיקר בעולם של פוליטיקלי קורקט שם הוא כמעט בלתי אפשרי. אני כמובן בעד התקינות הפוליטית, אבל בהוראת אמנות זה אומר שאתה לא יכול לדבר בחופשיות. צריך להפעיל מנגנון משטור של שפה ושל צנזורה וזה אתגר לא פשוט.

״בתחום התקינות הפוליטית – הדור הנוכחי הוא דור רגיש בכמה מונים מהדור שלי, וזה פער שאנחנו לומדים כל יום לתקן מחדש. אבל עם כל הקושי שיש בזה, יש הישגים משמעותיים מול העוולות של העבר. יש ערך גבוה לשכתוב ההיסטורי שנעשה עכשיו, אני שמח שזה קורה ומאמין שהשינויים הם חשובים. אבל כשזה פוגש את המרחב של היצירה, אני חושש שאמנים יאבדו קשר עם אזורים פחות נוחים, מכיוון שהתוצאה של מצב כזה עשויה להיות סינתטית״.

אתה אופטימי?

״מטבעי אני אדם אופטימי, אבל קשה לי לקשור את האופטימיות האישית שלי למהלכים פוליטיים וחברתיים שמתרחשים כאן. קשה לי להיות אופטימי במובן הזה, מכיוון שהתמונה שמצטיירת לא נראית מעודדת, אולי להפך. יש תחושה כללית של צעידה אחורה לאזורים חשוכים וזה מעציב.

״אמנות זקוקה למרחב של פתיחות מחשבתית ושל אומץ, של מסוגלות להתבונן בהשתקפויות ובמורכבויות של המציאות שבה היא פועלת – גם אם היא לא מחמיאה, וגם אם היא סוטרת בפנים או פוצעת. מצד שני, לאורך ההיסטוריה אמנים פעלו בממזריות ובעורמה, בניגוד לכל הכוחות הדכאניים, מול כל ההגמוניות ובניגוד לכל מה שציפו ממנה. ואם יש מי שאני סומך עליו שיעשה תמיד את הדבר הלא־נכון באופן מעורר השראה, אלה האמנים״.


יוסף קריספל | שנות נייר: ניירות 1999-2022
אוצרת: סמדר קרן
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד
נעילה: 14.1

צילומי הצבה: דניאל חנוך

צילומי הצבה: דניאל חנוך

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. סם

    איני בטוח שהאומנות "זזה" לפריפריה. בהנחה שהמשכן בעין חרוד אינו פריפריה,רוב האחרים מחוץ לגדולים והמוכרים, הם לצערי פריפריה.התערוכה של קריספל מענינת ומרעננת.

  2. שיאל נירן יהלום

    התערוכה של יוסף קריספל נהדרת. יש בה חופש מחשבתי מרענן. רעיון היציאה מהמרכז לפריפריה צריך להיות מיושם באופן רחב ומופשט יותר בארץ, בכל הגישה לאומנים בכלל בהתייחס ל"פוליטיקה" המקומית באומנות. הפריפריה היא סמל לכל מה ומי שנחשב "פריפריה" כאומן ומחוץ למיין סטרים שנקבע על ידי מספר מצומצם של גורמים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden