כל מה שחשוב ויפה
סיגלית לנדאו, הים הבוער. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל
סיגלית לנדאו, הים הבוער. צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

סיגלית לנדאו: היצירה בליבו של אסון אקולוגי לא נותנת מנוח

משרשרת האבטיחים ועד ל״דוד״ שמטיל למרחק אבן המדלגת על פני המים, סיגלית לנדאו מסכמת בתערוכה ״הים הבוער״ שני עשורים של יצירה בים המלח. ״המקום הוא העניין – מקום שבו מתקיימים תהליכים גדולים וקיצוניים, מקום שהוא גם שלי״

תמונת שרשרת האבטיחים של סיגלית לנדאו, ההולכת ונפתחת בתנועה ספירלית על פני המים, צרובה בתודעה הישראלית – מעמד נדיר שזכו לו רק מעט עבודות אמנות. יש משהו רגוע ונוסך ביטחון במפגש עם העבודה האיקונית Dead See בפתח התערוכה החדשה של לנדאו במוזיאון ישראל. כאילו חוט מחשבה וזיכרון נמתח בין התערוכה המונומנטלית שלה ״הפתרון האינסופי״, שהוצגה בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב ב־2004, לבין ״הים הבוער״ המוצגת כעת בירושלים. רגע של קרקע מוכרת, נקודת מוצא שמזמינה את הצופים למסע בין האולמות והיצירות שממתינות להתגלות.

וכמה כוח יש לעבודה הזו, שעליה היא אומרת ש״כבר קיבלה חיים משל עצמה״. עובדה: ההיכרות המוקדמת אינה מזרזת את הצופים לדלג הלאה; להפך. המבט מתהפנט אל המסך, עוקב אחר התנועה המעגלית המדיטטיבית, נטען בציפייה לרגע הופעת הגוף. גופה העירום של האמנית, השוכבת על צידה בין 500 אבטיחים, ידה פשוטה מעלה ומונחת על אחד הפצועים שבהם וקשת כף רגלה נוגעת לא נוגעת באחר, המושלם. המעגל החיצוני הולך ונפרד, נפתח והיא צפה רוקדת על פני המים, נעלמת משדה הראייה, משאירה קצה חוט.

Dead See

Dead See

סיגלית לנדאו. צילום: עמית הרמן

סיגלית לנדאו. צילום: עמית הרמן

לא במקרה זכתה Dead See לפרסומה כיצירת מופת בת־זמננו, נרכשה לאוספי מוזיאונים חשובים והוצגה ברחבי העולם – מה־MOMA ועד מרכז פומפידו. יש בה את התכונות הפלאיות של מאסטרפיס: יש בה ראשית ואינסוף; מרכיבים רוחניים, רגשיים, ארציים ומטאפיסיים, ובכלל זה סיפור תנ״כי מיתולוגי וקונפליקט פוליטי עכשווי; יש בה מפגש איתנים בין אדם וטבע, בין דומם לחי ולצומח ובין ים ליבשה. יש בה טעם וזיכרון, חום שמש וצריבה מוחשית כמעט; מעין לידה (בנוסח ונוס של בוטיצ׳לי) מתוך ים המוות.

בדיעבד היא הייתה רמז מטרים ומבשר לשני עשורים של עבודה של לנדאו בים המלח, עם הים ואודותיו. 20 השנים שאותן מנסה להקיף התערוכה ״הים הבוער״, שאצר אמיתי מנדלסון, והן מתועדות גם בספר האמנית שלה ״שנות המלח״, שיצא בהוצאת Hatje Cantz הגרמנית ובסיוע מימון המונים. התערוכה היא לא רטרוספקטיבה, מכיוון שהיא ממוקדת רק בגלקסיה אחת מהיקום שבראה לנדאו, גם אם חלקים אחרים ממנו מהדהדים ומשתקפים בה.

מלח קשור גם במנהגי אבלות, ואצלי זה קשור לזיכרון של משפחה שיוצאת בשבתות לים המלח, הרבה שעות של ציפה בים משחק בבוץ ושכשוך במים המתוקים של עין פשחה. זה הטבע שגדלתי עליו

״החלטנו לעשות תערוכה שהיא תלויית מקום, אך היא לא ב־מקום. המקום הוא העניין – מקום שבו מתקיימים תהליכים גדולים וקיצוניים, מקום שהוא גם שלי״, אומרת לנדאו, שמדברת על ים המלח כעל אדם קרוב. ״מלח קשור גם במנהגי אבלות, ואצלי זה קשור לזיכרון של משפחה שיוצאת בשבתות לים המלח, הרבה שעות של ציפה בים משחק בבוץ ושכשוך במים המתוקים של עין פשחה. זה הטבע שגדלתי עליו״.

גם האבל הוא חלק מהסיפור. ביקור בים המלח בסמוך למותה של אמה בגיל צעיר היה רגע מכריע בקריירה שלה והשפעתו ניכרת בהגדרת החומרים והמוטיבים שישובו ויעלו ויזינו את יצירתה. שלוש עבודות חדשות בתערוכה היא משייכת לבני משפחה שמתו צעירים מדי. ״זה בא מהאישי ולפני שאת יודעת האישי מתערבל בחברתי. יש את הזרעים האלה ואת לא יודעת איפה הם יצוצו. זה פצע שצריך איזו פעולת אבלות, הטמרה״.

אני לא שונאת אותם

בשיחה ביניהם, שהפכה לחוברת המלווה את התערוכה, מנדלסון מדמה את לנדאו לאשת לוט והיא נוטה להסכים עימו. ״אשת לוט נוגעת באסור, נוגעת ונגועה במבטה העיקש והטבעי אל העבר ואל הזיכרון״. אגן טבילה כנסייתי עטוי גבישי מלח נוצצים בלובן בוהק מקבל את פני הבאים בפתח התערוכה, כמו בכניסה למקום קדוש. מנדלסון: ״אגן הטבילה הוא העבודה המאוחרת ביותר בתערוכה, המפגש בין שתי העבודות מגשר על 18 שנה ואת המעבר בין החדרים היא מכנה תעלת לידה״.

הדרמה מכוונת – התנועה וחלוקת הקשב בין גופי העבודות השונים מתועלת בקפידה, כך שכל צעד מעמיק עוד קצת לרדת לסוף דעתה של האמנית, וקורים בלתי נראים נטווים מחדר לחדר וקושרים את הדברים האחד למשנהו בקשרי משמעות וסימבוליזם, מוסיפים עליהם מטען אישי וקולקטיבי, ביוגרפי ותרבותי, מקומי ואוניברסלי.

המלח הממיס את הקרח ומשקע את נעלי העבודה בעבודת וידאו שצולמה במספנה בגדנסק, קרח סימבולי במקום שהוא גם בעל משמעות קונקרטית עבור לנדאו, שבעבודותיה נוגעת גם בהישרדות משפחתה בשואה. מנגד, נעלי תינוקת לכודות במלח על גבי רשתות דיג מנמל יפו שהוטבלו בים המלח. נעליים יופיעו עוד מספר פעמים בהמשך התערוכה, ובכל פעם הן יוצרות הקשר סימבולי אחר. הן נערמות על אי של מלח, ההולך ומכסה אותן כזכרון עמום של עבר הולך ונעלם (עבודה שצולמה במשך תשעה חודשים).

רשתות הדיג מחברות בין הים התיכון, הפתוח, החי, לים המלח, הסגור ומתכווץ. בין קפליהן הטמיעה לנדאו שלל חפצים פשוטים או יקרי ערך, שעברו האחדה, הסתרה והסוואה תחת הלובן. הרשתות תלויות קצת קרוב מדי זו לזו, כך שלא ניתן לראות את הפרטים של כל אחת מבלי להקיף את האחרות ולהסתובב ביניהן בצעד זהיר.

״ים המלח הוא מקום טעון. כשם התערוכה, הוא בוער ממטענים מיתיים, פוליטיים, אקולוגיים. רוחות ההיסטוריה נושבות בו עוד מימי סדום ועמורה״, אומר מנדלסון. ״הפער בין המסתורין האופף את המקום הנמוך בעולם, שבולענים מאיימים נפערים בו, ובין הניצול של משאבי הטבע בידי האדם במאה השנים האחרונות הוא בלתי נתפס כמעט״.

מה שנחשב לאוצר לאומי ייחודי בשנות המדינה הצעירה, עבר לידיים פרטיות בשנות ה־90 והפך ל״פצע והתעללות של ממש בים ובאיזור״, במילותיו של מנדלסון. ולדברי לנדאו: ״היצירה בליבו של אסון אקולוגי לא נותנת מנוח״.

את מקיימת יחסי אהבה שנאה עם מפעלי ים המלח, שבשטח בריכות האידוי שלהם נמצאת גם הבריכה ״שלך״, שבה את משקעת את היצירות?

״אני לא שונאת אותם. אני אוהבת את הפועלים שמפרנסים את המשפחות שלהם, ואני מבינה את המוטיבציה של התעשייה. אבל אני חושבת על החזירות והגזל, על ההרס והשימוש במשאבים ציבוריים לעושר פרטי. מה שנשאר מהחזון והתושייה הציונית זה מעוז רווחי לתאגידי ענק משני צידי הגבול. מייסדי המפעלים בראשית המאה ה־20 בוודאי לא התכוונו להמשיך עד אין קץ את צילוק החופים בבולענים וצמצום האגם לשלולית תמלחת.

״ההקשרים הציוניים והמיתיים – של מצדה, בית הערבה, קומראן, סדום – הם חלק מהנרטיב הישראלי. אצלי הם הפכו לממשות. אני רואה ביצירות שלי גם קינה על ים שהולך ונכחד וגוף העבודה שלי הוא מזכרת ממנו״.

ההקשרים הציוניים והמיתיים – של מצדה, בית הערבה, קומראן, סדום – הם חלק מהנרטיב הישראלי. אצלי הם הפכו לממשות. אני רואה ביצירות שלי גם קינה על ים שהולך ונכחד וגוף העבודה שלי הוא מזכרת ממנו

מאז הפתיחה התערוכה שוקקת חיים ורבת מבקרים. היא מתרגשת לשמוע שבביקוריי פגשתי שם בכל פעם קבוצות של תלמידי ציור, יושבים בין העבודות או מולן ומציירים מכלול או פרטים. שחור על גבי לבן או לבן על גבי בלוק ציור שחור, מנסים לתפוס את טבעו הפשוט אך מלא ההוד של המלח המתגבש. היא עצמה מכנה אותם ״יהלומי מלח״, ומספרת שנתקלה בתופעה במקרה, בעת העבודה לקראת ״הפתרון האינסופי״.

העבודות של לנדאו נעזרות בתכונותיו הטבעיות של המקום, אך באופן פרדוקסלי, הן נולדות מתוך מאבק בתכונות אלה. היא מחברת משקולות ומטביעה את האוביקטים במים שבהם הכל צף. ״בניגוד לציפה שמתרחשת בים המלח, בגלל המליחות הגבוהה של המים, מקום שבו כח הכבידה מאבד מתוקפו, גבישי מלח נוצרים מתחת למים.

״המים והאקלים הם הגורמים המשמעותיים בתהליך, והעונה שבה הם מתגבשים היא דווקא בחודשי הקיץ הלוהטים – יולי אוגוסט״, היא מסבירה. ״מצאתי חופש בעשייה מחוץ לסטודיו, מחוץ לתהליכי היצירה הרגילים. יצירה בים היא עבורי דילוג מעל העולם המתורבת אל אקס־טריטוריה – אל מערכת יפה ונוקשה, שמכפיפה אותנו למחזוריות של הטבע וגם לאירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים״.

סדרת הצילומים ״כלת המלח״ מספקת דוגמה מושלמת למטמורפוזה שעוברים פסלי המלח שהיא יוצרת. השמלה השחורה שהיא שיחזור שמלתה של חנה רובינא ב״הדיבוק״, מצולמת בידיו האמונות של יותם פרום – בן זוגה לחיים ושותף לעבודתה של לנדאו – על כל שלבי הטרנספורמציה שהיא עוברת עד שהיא מלבינה כליל, כשמלת כלולות מפתה.

ים המלח הוא ״הדיבוק״ של לנדאו. אפשר בקלות לראות את העבודה שם כשיגעון וכפייתיות, שהם חלק בלתי נפרד מעבודת האמנות הסיזיפית, נפשית וגופנית. ים המלח הוא מקום קשוח ושורף וכואב, הים הולך וגווע, אך עבורה הוא מקור השראה חי ומפכה, מושך ומפרה.

את נכנסת לים המלח בעיניים פקוחות (תרתי משמע). אני לא מכירה הרבה אנשים שצוללים בים המלח כמוך וכמו האנשים שעובדים איתך.

״יש צד מזוכיסטי בכמה מתהליכי העבודה, שמתחיל מהרגע שיוצאים באישון לילה מהסטודיו בתל אביב לכיוון דרום מזרח. בקיץ הכבשן הוא לא אנושי, והעבודה בחום משבשת את שיקול הדעת… השנה הגענו שלוש פעמים בשבוע לים והבנו שאנחנו נשרפים בעיניים ברגליים בידיים. בשש בבוקר כבר חייבים לסיים״.

אהילי תיל מצופי מלח ומלאי הוד תלויים במקבץ מרשים, כפרחים או בעלי חיים ימיים קדמוניים שהתאבנו. התיל כחומר וכמוטיב הופיע בעבר בכמה מעבודותיה הידועות ביותר, הראשונה שבהן Wire Hula מ־1998, שבה היא מסובבת חישוק תיל על מותניה העירומות.

״זה החומר שאנשים מייצרים כדי להפריד אנשים״, היא מצביעה על סוגי התיל השונים – האמריקאי שעשוי בצורת פרפרי להבים, לעומת האירופאי שמוכר כאן יותר ומהדהד את זיכרון השואה ואת קווי הגבול, מחנות פליטים ובתי סוהר.

ואי אפשר לעבוד איתו בלי להיפצע.

״כן. כאב הוא חלק מזה. עכשיו אני עובדת כבר עשור עם בן זוג, שבלעדיו כוח העמידה שלי היה הרבה פחות. השנה במיוחד, לקראת התערוכה, הייתי צריכה שהקוסמוס ישלח לי דובדבנים״, היא מחייכת. ״זכיתי בצוות רב גילאי של אנשים מוכשרים ונחושים, אנחנו עובדים כמו לוחמים מול איתני הטבע״.

זה בוער בי

לנדאו, ילידת 1969, התבלטה כבר בראשית דרכה, והציגה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל ב־1995, עוד בהיותה סטודנטית בבצלאל. משם קצרה הדרך להופעה ראשונה בביאנלה בוונציה (בתערוכה קבוצתית שאצרה שרה ברייטברג סמל) ובדוקומנטה בקאסל, שהניבו הכרה בינלאומית. בעקבות זאת נדדה ועבדה מספר שנים בחו״ל, עד ששבה לארץ, בין היתר בגלל מחלתה של אמה.

התערוכה The Country, שהציגה בגלריה אלון שגב ב־2002, נרשמה כאירוע מכונן באמנות הישראלית. באמצעים פשוטים כמו עיסת נייר וצבע, לנדאו הפכה את הגלריה כולה לנוף פוסט אפוקליפטי מדמם של ארץ חרבה. מנדלסון מזכיר שיש מי שכינו את התערוכה ״גרניקה הישראלית״.

נופים בשלג

נופים בשלג

זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן לאמנית צעירה כשמוטי עומר, אז המנכ״ל והאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, פתח בפניה את המרחב של ביתן הלנה רובינשטיין והיא חוללה גם בו סערה. אלפי המבקרים בתערוכה ״הפתרון האינסופי״ נכנסו אליה מבעד לצינורות ענק שמשמשים להטמנת קווי ביוב,  באקט של ״גאולה דרך הביבים״; ברחוב ניצבו מיכלי מיחזור מרחובות ברלין. סימני הנורמליות ונקיון הכפיים שליקטה והביאה מגרמניה של ימינו עמדו בסתירה חריפה לזיכרון הקשה של משפחתה ושל ההיסטוריה היהודית – כולל ההד המובהק בכותרת התערוכה.

מאז הציגה תערוכות יחיד רבות ברחבי העולם ב־MOMA בניו יורק, ב־KW בברלין ובביתן הישראלי בביאנלה בוונציה ב־2011. בארץ היו לה בינתיים מספר תערוכות קטנות יותר, בין היתר בגלריה אלון שגב ובחלל של דפוס הראל ביפו, בתקופת הקורונה.

חיכית הרבה שנים לתערוכה גדולה כזו במוזיאון ישראל.

״כן, אבל לא הפסקתי אף פעם להציג וליצור״.

בחלקה האחרון של התערוכה מופיעות מספר עבודות חדשות ומרגשות. באחת מהן ״נופים בשלג״ עבדה לנדאו עם קבוצת נשים קשישות, שרקמו תמונות גובלן של נופים אירופיים, שהיא סיפקה להן בתקופת בקורונה. השיקוע של הרקמות במלח הוסיף להן שכבה של לובן, המתפשט כמו קטרקט על העין, מסתיר חלקית את התמונה.

״לים יש אפקט מאחד. מטאפורה למודרניזם, למינימליזם להיתוך כלשהו, לעיוורון לשיכחה, לזמן, למשקעים, לטשטוש, לשכחה. וזה הטבע. גם השלג עושה את זה – ויש לו אפקט מסעיר, מרומם רוח״.

איך הכרת אותן, מאין צמח הפרויקט הזה?

״הרעיון עלה כשאמא של חברה עברה לגור בבית דיור מוגן. הייתה שם הרבה בדידות וחרדה בימי הסגרים. הזמנו אותן לעשות משהו שהן יודעות לעשות, ותוך כדי העבודה החלו לעלות סיפוריהן האישיים של הרוקמות. לצד העבודות הבאתי את הצד הדוקומנטרי, בלי לוותר עליהן״.

דוד

דוד

שתי עבודות וידאו מונומנטליות מוצבות זו מול זו באולם האחורי. באחת ״דוד״ מטיל למרחק אבן המדלגת על פני המים. ״חיפשתי גבר שיהיה דוד כמו בפסלים הקלאסיים של ברניני ומיכלאנג׳לו, ומצד שני הוא לבוש כחלוץ ישראלי. הוא הולך בנקיק של הנחל במדבר יהודה ואוסף אבנים (זה קצת עמי ותמי בעיניי) ופתאום הוא מגיע לים. האלגוריתם של האבן הקופצת הוא כמו צורות של גשר, מייצר זיקה ממערב למזרח״.

בעברו השני של האולם גבר אחר הולך כלוליין על חבל שנמתח על קו האופק של הרי אדום. מאחוריו זורחת ועולה השמש, ברגע הענוג של בקיעת היום, לפני שהיא חורכת ומבעירה את הים. ״את הכותרת אני בחרתי״ אומרת לנדאו ״זה בוער בי״.


סיגלית לנדאו | הים הבוער
אוצר: אמיתי מנדלסון
מוזיאון ישראל, ירושלים
נעילה: 17.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. רות מנור

    הראיון בפודקסט מרתק, תודה.

  2. רון מלר

    חגית הפלאת לכסות בכתיבתך עולם ומלואו של סיגלית לנדאו ואומנותה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden