חנה אנושיק מנהיימר מספרת מחדש את סיפורי התנ״ך באמצעות בינה מלאכותית

ענבל: בוקר טוב חנה, מה שלומך היום, ואיך הולך עם התערוכה שלך בנווה שכטר?

אנושיק: בוקר טוב. תקופה אינטנסיבית. זו תערוכה שנמצאת במרכז תרבות ולימוד ולכן זוכה לכמות מבקרים בלתי רגילה; קהל שמגיע לא רק מתחום האמנות וכולם רוצים הסבר והדרכה ותיווך. זה משמח מאוד, אבל גם מאתגר

ענבל: איזה יופי, הכי כיף שיש מבקרים בתערוכה. ספרי קצת על התערוכה?

אנושיק: לתערוכה יש שם דואלי ״עבודה זרה Open Code״. זו תערוכת פיסול שעושה חיבור בין עולמות של טכנולוגיה, תיאולוגיה ואמנות. היא עוסקת במושגים ששייכים לעולמות האלו, בנקודות המפגש ביניהם, בסתירות ביניהם.

יש כמה צירים שאפשר לדבר באמצעותם על התערוכה הזו. הראשון הוא פרשנות לטקסטים מקראיים שניתנת על ידי המכונה – תוכנת בינה מלאכותית ותוכנות נוספות שמייצרות יחד פסלים ללא מעורבות אדם. הציר השני הוא עבודות שיצרתי בטכנולוגיות קראפט מסורתיות השייכות לתרבות הארמנית והיהודית סביב ארבעה סיפורי נשים מהמקרא

ענבל: מה משך אותך בסיפורי המקרא?

אנושיק: מה מושך אותנו לכל סיפור מיתולוגי? האם יש משהו מושלם יותר מסיפורים ששמענו לפני השינה? אגדות עם, מיתוסים, שירי ערש. חזרנו עליהם שוב ושוב ושוב. אותו סיפור ואותו טקסט – אבל החוויה תמיד שונה וחדשה. האמנות שלי מאוד איקונוגרפית, היא פונה למיתוסים וארכיטיפים, והיא מנסה לזהות אותם בחוויה העכשווית. אני תמיד מוצאת את עצמי ואת הדברים שבוערים בי בסיפור שנוצר בזמן ובמקום אחר

ענבל: מעניין שאת מתייחסת אליהם כסיפורים לפני השינה, כי הסיפורים שבחרת הם לא הסיפורים שדווקא מסופרים יותר, אלא פחות. אולי כי יש בהם משהו קצת פחות הולם למסר או למוסר המקראי. חלק מהם לא זכרתי משיעורי התנ״ך בבית הספר

אנושיק: גם הסיפור של עמי ותמי הוא לא סיפור הולם, הוא עוסק באימא חורגת שרוצה להמית את ילדיה ועל אבא שבוגד באמון ילדיו ונוטש אותם. אלה תכנים נוראיים וקשים. סיפורי רבקה, רחל, תמר ומיכל הם אמנם פיקנטיים בגלל הפן הארוטי שבהם, אבל הם לא קשים. הם אוניברסליים. שכבה של פרשנות פטריארכלית כיסתה על הסיפורים האלה במהלך השנים, וזו כנראה הסיבה שרוב האנשים לא מכירים אותם. בשביל זה אני פה, לספר אותם מחדש. למבוגרים בלבד, לפני השינה

סיפורי רבקה, רחל, תמר ומיכל הם אמנם פיקנטיים בגלל הפן הארוטי שבהם, אבל הם לא קשים. הם אוניברסליים. שכבה של פרשנות פטריארכלית כיסתה על הסיפורים האלה במהלך השנים, וזו כנראה הסיבה שרוב האנשים לא מכירים אותם. בשביל זה אני פה, לספר אותם מחדש

ענבל: את לא נולדת בארץ, תוכלי לספר קצת על עצמך?

אנושיק: פעם מישהי אמרה לי: את כמו בובת בבושקה רוסיה – תמיד יש עוד בובה בתוך בובה. זה נכון: אני חצי ארמנית, חצי יהודייה. נולדתי בעיר עם הכנסיות הכי יפות בעולם – קייב, אוקראינה. גדלתי בעיר עם הישיבות הכי גדולות בעולם – בני ברק. למדתי בבית ספר דתי לבנות. מה עוד? אני שמאלנית, לומדת ערבית ועבדתי בהייטק בקלנסוואה – זה מסתדר עם השאר? יש כל כך הרבה בובות בבבושקה הזאת, שלפעמים אני כבר הולכת לאיבוד. דווקא הזהות המורכבת שלי מאפשרת את הפעולה הזו – אני לא חוששת להסיר שכבות. השכבות הן הזהות שלי

ענבל: זהות מורכבת, וגם מסבירה איך מישהי שעלתה לארץ בגיל 14 חיה את סיפורי התנ״ך יותר ממני שאמורה הייתה לגדול עליהם כאן. איך הגעת לעסוק באמנות?

אנושיק: הייתי צריכה להסיר שכבות 🙂

אני מגיעה לאמנות פלסטית אחרי שלמדתי משחק, מכאן שהרבה עבודות שלי הן פרפורמנס או בעלות אופי פרפורמטיבי. אני מספרת סיפורים ובונה זירה שבה הסיפורים האלה יכולים להתקיים

ענבל: האמנות כבמה?

אנושיק: החיים כבמה
כל העולם הוא במה,
וכל הגברים והנשים רק שחקנים.
יש להם יציאותיהם וכניסותיהם,
וכל איש בימיו משחק תפקידים רבים,
והמערכות שלו – שִבעה דורות.

זה ציטוט מתבקש וכל כך מדויק, מתוך ״כטוב בעיניכם״ של שקספיר

ערבוב זהויות ותרבויות

ענבל: בתערוכה יש שני קטבים – מצד אחד סיפורים מהתנ״ך ואוביקטים שמייצגים אותם שעשויים בטכניקות מסורתיות, ומצד שני שימוש בבינה מלאכותית והדפסת תלת־ממד. אם נשאר עוד רגע עם הקצה התנ״כי בתערוכה – מה אנחנו רואים שם?

אנושיק: ארבעה סיפורי נשים מקראיות שמיוצגים על ידי ארבע פסלים שנעשו בטכניקה ידנית מסורתית שכוללת הכנת צבע בשיטה קדומה, צביעת צמר, ליבוד, גילוף ויציקה.

יש בתערוכה כפפות צמר ענקיות, אוכף גמלים, עין מעוטרת בפינים ווידאו קינקי שנעשה בו שימוש בצבע ייחודי – ״וורדן קרמיר״ – אדום תולעים. כל העבודות גופניות מאוד – ידיים, בטן, עין ורגליים, וגם ארוטיות מאוד. הקשר שלהם לדמות הקנונית שאותה הם מייצגים סימבולי. לכל עבודה כזו נוצר גם מיקרו־פרפורמנס משלה. את הסרטונים ניתן לראות בסריקת קוד QR בגלריה כתוכן נוסף לתערוכה

ענבל: מה מיוחד בצבע האדום הזה? למה הוא חשוב לווידאו ולתערוכה?

אנושיק: הצבע האדום הזה העסיק אותי כחומר כבר בעבודות קודמות. הוא מזוהה עם המורשת הארמנית. הצבע מופק מנקבות של כנימת אררט ויש לו מקום מרכזי בתרבות הארמנית, שבה עשו בו שימוש בפרסקאות עתיקות במנזרים, טקסטילים, שטיחים. אדום תולעים מזוהה עם התרבות הארמנית כמו שתכלת וארגמן מזוהים עם התרבות היהודית.

במהלך העבודה על התערוכה גיליתי ש״אדום שני״ – צבע שמופיע בתנ״ך בהקשר של בגדי כהונה ומלאכות בניית בית המקדש – הופק מאותו סוג של כנימה ובתהליך דומה. זאת הייתה תגלית מרגשת, כי היא אישרה שהידיעה שהייתה בי באופן אינטואיטיבי ולא מודע – התבררה כנכונה היסטורית וארכאולוגית. כמובן שהסימבוליות של זה היא בערבוב זהויות ותרבויות

זו מערכת אחת שאותה אני מזינה בפסוקים מהתנ״ך שמתארים אינטראקציה עם ישויות על־טבעיות: שרפים, מלאכים, כרובים. נתתי לתוכנה לדמיין איך האינטראקציות האלו ייראו ולתוכנה אחרת למדל אותן לתבליטים

ענבל: מעניין שהכל מתחבר בין תרבויות ומקומות. נקפוץ רגע לקצה השני של התערוכה, שם יש אוביקטים מסוג אחר – מהם?

אנושיק: מיצב שבנוי ממדפסת תלת־ממד, משטח גלילה עם חול קינטי ומתקן גדול לגלילים דמויי חותם גליל מסופוטמי, שיוצאים מהמדפסת. זו מערכת אחת שאותה אני מזינה בפסוקים מהתנ״ך שמתארים אינטראקציה עם ישויות על־טבעיות: שרפים, מלאכים, כרובים. נתתי לתוכנה לדמיין איך האינטראקציות האלו ייראו ולתוכנה אחרת למדל אותן לתבליטים. הקהל משלים את התהליך הממוכן ומוזמן להחתים את הגלילים על גבי החול הקינטי ולחשוף את התמונה

ענבל: לתוך המקום שעוסק בעבר ובמסורת, את מכניסה את המקום הכי טכנולוגי והכי עכשווי – Dall-E, למה זה חשוב לך?

אנושיק: כמו שאמרת קודם, הכל מתחבר. אם ניקח סרט נייר ארוך ונחבר את קצותיו בטוויסט, נקבל ספירלה אינסופית במקום קו פשוט. זו הפרקטיקה שלי – חיבור וטוויסט. אני מאמינה שהכל מתחבר, צריך רק לדעת מה מתחבר למה. צריך לדעת לפרוץ את המערכת הליניארית כדי לקבל פרספקטיבות חדשות, כניסות ויציאות.

זו גם התזה של אוצר התערוכה בר ירושלמי – אנחנו עושים האקינג למערכת סגורה. טכנולוגיה יוצרת כמו Dall-E מעמתת אותנו עם שאלות של סוכנות שהעסיקו את האנושות גם בהקשר של מונותאיזם ויחסי אדם־אל, וממשיכות להעסיק אותנו גם היום בהקשר של אדם־מכונה. בלי להיכנס לדיון פילוסופי על היחסים האלה, אותי אישית מעניין לאתגר מערכות סגורות. לפרוץ אותן. גם אם מדובר במערכות תפיסתיות ולא מוחשיות. ליתר דיוק, דווקא מערכות תפיסתיות מעניינות אותי יותר

ענבל: נראה לי שהקלות שבה אפשר ליצור דימויים באמצעות Dall-E קצת משבשת את עולם האמנות היום. ראיתי לאחרונה כמה תערוכות ותערוכות מתוכננות שחציין עבודות שנוצרו בטכנולוגיה הזו, ונדמה לי שיש עדיין התרגשות מהפלא ופחות שימוש מושכל בו. אני מוצאת שהטרנספורמציה שאת מעבירה את התוצרים שקיבלת מוסיפה להם עומק, והם מצליחים לחמוק מהמלכודת הזו. איך את רואה את האופן שבו Dall-E ישפיע על עולם העיצוב והאמנות?

אנושיק: טכנולוגיה זו או אחרת היא אף פעם לא העניין. אני משתמשת בתערוכה בטכנולוגיה מסופוטמית של חותם גליל מלפני 5,000 שנה באותו אופן שבו אני משתמשת ב־Dall-E. אם הייתי מביאה חותם גליל מקורי – האם הוא היה יותר רלוונטי מזה שהדפסתי במדפסת תלת־ממד? או להפך? שאלת הקידמה הטכנולוגית בטלה פה. מה שמעניין הוא מה שאנחנו חושבים ומרגישים כבני אדם מול כוחות שלא בשליטה שלנו.

האם אנחנו מעניקים לכוחות האלה מאפיינים אנושיים, האם אנחנו נדחקים הצידה או מוותרים על אזורי שליטה אל מול הכוחות האלה? אלה הן שאלות של דומיננטיות וכניעה, של הגדרה עצמית. הן רלוונטיות לאקסטזה דתית באותה מידה שהן רלוונטיות להיקסמות מהתפתחות טכנולוגית.

לגבי ההשפעה של אלגוריתמים ומודלים של יצירתיות חישובית על עולם העיצוב והאמנות – בואי נחשוב איך השפיעה המצאת המצלמה על עולם הציור? ברור שהיו שינויים סגנוניים, ברור שמעמד הדימוי השתנה. אמנות היום נראית שונה מזו של לפני 200 שנה. אבל מה השתנה באופן מהותי? מה השתנה בהתרגשות שלי מול הפייטה של מיכלאנג׳לו או בהתרגשות שלי מול TV Buddha של נאם ג׳ון פייק? האם אני עדיין אני?

כמו שאמרה אליס בארץ הפלאות: ״האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!״

ענבל: אני חושבת שלצילום הייתה השפעה גדולה על השדה, בכך שהוא הניע את הציור למקומות שהם לא ציור מתעד, מעתיק מציאות. הוא חייב את הציור להתפתח, כדי שיהיה לו ערך מוסף. אם אנחנו מסתכלות על המסלול הזה, מעניין לחשוב מה תהיה התפנית שעולם האמנות ייאלץ לקחת בעקבות כניסת הטכנולוגיה הזו.

נחזור אלייך, על מה עוד את עובדת? מה בקנה להמשך?

אנושיק: כרגע אני עובדת על סדנה בינתחומית (טכנולוגיה, תיאולוגיה, אמנות) במסגרת התערוכה שלי בנווה שכטר. הייתי רוצה שאנשים יגיעו לגלריה לא רק כדי לצרוך אמנות אלא גם לחשוב על דברים ביחד, להעמיק. תערוכות מתחלפות מהר מדי לטעמי בארץ. זה הפך להיות מרוץ חסר פשר – לסמן וי ולהמשיך לדבר הבא. אני באמת חושבת שכולנו צריכים להאט טיפה.

כשאחזור לסטודיו אני רוצה לדעת שהפרק הזה הסתיים והגיע למיצוי. בשלב הזה של ניקיון שולחן לקראת פרויקט חדש אני מעדיפה לא לדעת מהו הדבר הבא. אני מתגעגעת לבהייה בקיר על הספה

ענבל: גם אני בין תערוכות ומחכה לקצת בהייה, השעמום הוא מרחב מאוד יצירתי בעיני.

בהצלחה חנה, בתערוכה ובסדנה

אנושיק: תודה רבה!

---

חנה אנושיק מנהיימר | עבודה זרה Open Code
אוצר: בר ירושלמי
גלריה שכטר, נווה שכטר
נעילה: 20.12