סעיד אבו שקרה: ״ציירתי בעלי חיים מנהלים מלחמת קיום, כשלמעשה אני הייתי זה שנלחם״

ענבל: ערב טוב סעיד. קשה למצוא זמן פנוי אצלך ביומן, שמחה שהצלחנו. מה שלומך?

סעיד: שלום ענבל יקרה. נכון, זו ההתנהלות שלי מזה מספר שנים. מאז שהגלריה גדלה והפכה למשמעותית עבורי היא מצליחה לקחת את רוב הזמן שלי

ענבל: מדובר בגלריה באום אל פחם, שייסדת ואתה מנהל. איך משלבים עיסוק משמעותי כל כך עם זמן ליצירה שלך?

סעיד: לא פשוט. הסיפוק הרוחני ביצירת במה לאמנים מכל מקום לעיתים גוברת על הסיפוק הרוחני בעיסוק באמנות אישית. צריך למצוא את האיזון ביניהם. זה לא היה קל במשך יותר מ־15 שנים. נראה לי שבתקופת הקורונה מצאתי את הנוסחה

ענבל: נראה שאתה מצליח לאזן, כי בעין חרוד מוצגת כרגע התערוכה ״רוח האדם, רוח המקום״ שלך ושל ארבעה אמנים נוספים בני משפחת אבו שקרה. איך נולדה התערוכה הזו?

סעיד: הרעיון לתערוכה היה של החברה דולין מלניק ממפעל הפיס, שכתבה סמינריון בנושא אמני משפחת אבו שקרה במסגרת לימודי אוצרות בבית לאמנות ישראלית. היא שלחה רעיון לאוצרים להרים את הכפפה לתערוכה, ואני הבאתי אותו בפני המשכן לאמנות בעין חרוד והאוצרת המדהימה ד״ר גליה בר אור. משם זה התגלגל. איש לא ציפה להצלחה הגדולה שהמוזיאון רושם בתערוכה זו. מאות אנשים מגיעים כל יום לתערוכה ויהיו הרבה אירועים גם בהמשך

ענבל: איזה יופי, תמיד טוב לשמוע שאנשים באים לראות אמנות. ספר מה אתה מציג בתערוכה

סעיד: עבודות מתקופות שונות – כאלה מתקופות שבהן עבדתי ברצף והצגתי בהרבה מקומות, עד שכמעט הפסקתי בשנת 2005; וסדרה שנייה ממש חדשה מתקופת הקורונה. הקורונה עבורי, בניגוד להרבה אנשים, הייתה המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיים. היא החזירה אותי לסטודיו והצלחתי לחזור לאותה הנקודה שבה הפסקתי. עם כל המטען הגדול שהצטבר אצלי – התחלתי במסע יצירה חדש. כמו נשמה כלואה שיצאה לחופשי. מאז אין לי מעצורים. עכשיו אני מצליח לקדם את הגלריה לממדים עצומים ובמקביל מצליח ליצור באהבה ענקית לכל קו ולכל כתם שאני מניח על הנייר. זו התקופה הכי יפה בחיי

צילומים: יגאל פרדו

ענבל: העבודות החדשות הן אלה עם דימויי הצבועים?

סעיד: כן, מעולם לא עסקתי בצבועים לפני כן. התוודעתי אליהם דרך יוטיוב בתקופת הקורונה. אני חי את הפחד מהצבוע מגיל הילדות, כי הוא נקשר לסיפורי עם וגם לפולקלור הפלסטיני. שמעתי סיפורים מסמרי שיער על הצבוע, והוא תמיד סימל עבורי פחד ואיום. כשגדלתי, הוא סימל עבורי את כל הפחדים הקיומיים שלי.

כשציירתי אותו בשלוש השנים האחרונות נגמלתי מהפחד המתמשך ממנו. כאילו רכבתי עליו ואילפתי אותו, ובעזרת הסרטים הרבים ביוטיוב הצלחתי להכיר אותו מקרוב. למרות שהוא חיה חייתית ואכזרית באופייה – התאהבתי בו ובכוח הפראי שלו. כשאני מצייר אותו אני מדמיין שאני בריקוד איתו, במערה שלו או במסע צייד. אני רואה אותו מכל הצדדים וגם בגוב שלו, המאורה שלו. הוא יכול לנצח אריה כשהוא בלהקה. לכן אני נותן לו ביטויים שמתאימים לאריה

מצאתי באמנות כלי להבעה עצמית. השלכתי על בעלי חיים כל מה שרציתי לומר על המציאות הפוליטית והמורכבת שלנו. ציירתי בעלי חיים מנהלים מלחמת קיום, כשלמעשה זה אני שהייתי שם וזה אני שניהלתי את המלחמה הזו

ענבל: הציורים האלה מאוד עוצמתיים, וגם אפלים וקודרים. באיזו טכניקה הם מצוירים?

סעיד: אלה רישומים עם פחם על נייר וצבע שמן או צבע תעשייתי דליל. מבחינתי הם כתבי יד ונושאים את טביעות האצבע שלי, לכן כולם עשויים על נייר. אני מצייר על הנייר הכי פשוט והכי זול, כדי לאפשר ליד שלי להתהלך חופשי ובצורה נועזת שתבטא את הקשר הישיר בין הלב והרגש לבין הקו והכתם.

כשאני מצייר, אני לא מהסס לקלקל כמה שיותר נייר וצבע. העיקר מבחינתי הוא הוא לשמור על הרצף של הקו שיוצא ישר מהבטן לנייר ללא הפסקה, מחשבה או היסוס. כשאני נאלץ מכל סיבה שהיא לעשות הפסקה ולו למספר דקות, אני קורע את הדף – גם אם הוא הרישום הטוב ביותר

מציאות של קו תפר

ענבל: כשאתה מתאר איך אתה מצייר, אני חושבת על כתמי רורשך. רורשך הוא מבחן פסיכולוגי שבו מבקשים מאנשים לתאר מה הם רואים בכתמי דיו. כל אדם רואה בהם משהו לפי האישיות שלו, ועל פיהם מאבחנים בעיות נפשיות שונות. אלה הם כתמים בדיו שחורה שיש בהם משהו אפל בעיני. כשאני מסתכלת על הציורים שלך – הם מזכירים לי את הכתמים האלה. משהו אפל שמגיח מהנפש, השלכה של הנפש על הנייר

סעיד: העולם הפנימי שלי סוער וגועש. המציאות שבחרתי בה היא מציאות של קו תפר ואני חי בתוך עולם של ניגודים קשים. אני מתלבש יפה, מדבר מצוין ומנסה להפיח רוח של תקווה ואהבה; כאילו הוטלה עליי המשימה להיות שומר על חומת השפיות. אני רואה את הכיבוש, את ההרג של פלסטינים וכולי כואב את כאבם. אני מתפלל ורוצה שהכיבוש יחדל להתקיים, אבל העוצמות שלו ממשיכות לרבוץ עליי מלמעלה.

זה גם מה שהצבוע שלי מביא איתו: הצבוע, הסוס והשור אינם בעלי חיים נאיביים, בחיי שבמקרה הם בג׳ונגל ולוחמים את מלחמתם. הם ברוב המקרים אני. אם בג׳ונגל מתנהלת מלחמת קיום אכזרית, כמו בחיים שלנו – אני מעדיף להיות החיה שמצליחה לשמור על כוחה ולשרוד. החיים בג׳ונגל כל כך אכזריים וחסרי רחמים, והחיים שלנו כבני אדם הם בדיוק כאלה ובכל מקום. בחיים שלנו יש מקום רק לחזקים. בכל מקום בעולם

סעיד אבו שקרה במשכן לאמנות עין־חרוד. צילומים: דניאל חנוך

ענבל: מעניין הפער בין החוויה העוצמתית מבפנים ובין המפגש איתך בעולם, שהוא חם, ידידותי וענייני. איך מנהלים את הצבוע שבפנים בלי להתפרץ ולהתפרק? מה מהעולם הפנימי הזה יוצא כשאתה מנהל גלריה?

סעיד: אני אוהב את השאלות שלך, בלי התנצלויות וישר לנייר. העיסוק בבעלי חיים כאלה ביצירה שלי נותן לי את ההזדמנות להוציא אותם החוצה. הוא מעדן ולעיתים גם מאניש אותם. במקום שיפריעו לי בתוכי, אני מנהל איתם שיח. לרוב הוא לא קל, אבל תמיד אני מנצח אותם.

אני משתדל לנצח את הרוע שנמצא בי כפי שנמצא אצל כל אחת ואחד מאיתנו באופן טבעי. במקום שישלטו בי יצריי – אני שולט בהם וממתן אותם. הודות לאמנות ולגלריה אני חי באמפתיה, כבוד והערכה, אבל מעמדה של עוצמה וגאווה אישית ולעולם לא מעמדה של כעס ושנאה או נחיתות

אני רואה את הכיבוש, את ההרג של פלסטינים וכולי כואב את כאבם. אני מתפלל ורוצה שהכיבוש יחדל להתקיים, אבל העוצמות שלו ממשיכות לרבוץ עליי מלמעלה

ענבל: האמנות ככלי של ריפוי פנימי?

סעיד: אני לא יודע אם לקרוא לזה ריפוי פנימי. אמנות אצלי בכל מצב באה כדי למתן ולהיות כלי להבעה אישית. בעבר הייתי קצין נוער ארצי במשטרה והייתי אחראי על פשיעת הנוער בארץ. הייתי מנוע באופן חד וברור מלהביע דעות פוליטיות. מצאתי באמנות כלי להבעה עצמית. השלכתי על בעלי חיים כל מה שרציתי לומר על המציאות הפוליטית והמורכבת שלנו. ציירתי בעלי חיים מנהלים מלחמת קיום, כשלמעשה זה אני שהייתי שם וזה אני שניהלתי את המלחמה הזו

ענבל: במשטרה בוודאי נחשפים לקצוות החדים של החברה, ואני מניחה שלא קל לספוג הכל

סעיד: מתוך מודעות ברורה בחרתי להיות בין הקטבים השונים. סיקרן אותי להיות בתווך ולחוש את כל הצדדים כמי שנמצא בפנים. לכן היום אני עם הבנה יותר ברורה לעתידו של המקום ולחיים המשותפים. אני מרגיש את הפחד של כולם, ומנגד רואה את הכמיהה של רבים לחיי שלום ורוגע. אנחנו בארץ חייבים להחליט מה אנו רוצים. מה שיקבע את העתיד הוא ההחלטה שלנו

ענבל: הזכרת קודם פעילויות בגלריה – מה אתם מתכננים בהמשך?

סעיד: בימים אלה אנחנו עובדים על הקול קורא להכרה בנו כמוזיאון מוכר בישראל. אם נקבל הכרה כמוזיאון, זה יהיה בבחינת הגשמת חלום שמלווה אותי מאז שנת 1996. בחודש ינואר ייפתח מקבץ תערוכות מיוחד, שהמרכזית בו תהיה של האמנית המנוחה רות שלוס, לכבוד 100 שנה להיוולדה. חלק ניכר ממנה יעסוק ביצירתה הפוליטית־חברתית של שלוס שהיתה חברה וגם גיבורה אמיתית, כי לא היססה לבטא את הבריונות של הכיבוש בצורה ברורה, בזמן שאני עדיין חיפשתי סמלים אחרים כדי לבטא את פחדיי ואת המחאה הגדולה שלי

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

מרים. עיצוב: אשרף פוואחרי

ענבל: בהצלחה בתהליך ההכרה כמוזיאון, ובתערוכה של רות שלוס. למצוא אמנים שהם השראה זה נכס ומזל גדול. במישור היצירה שלך, האם אתה ממשיך לצייר את הצבועים והחיות, או שיש חומרים חדשים שמתחילים להתהוות?

סעיד: בעלי חיים ממשיכים לעניין אותי, לצד דמויות של נשים פלסטיניות. בכוונתי לצאת למסע לאיתור קבוצות כאלה, לשמוע את סיפוריהם ולצייר אותם. סדרת נשים כזו תסגור לי מעגל חשוב עם הארכיון ההיסטורי שהקמתי בגלריה, ומבוסס בעיקרו על דמויות של גברים ונשים שמספרים את זיכרונות החיים שלהם. הפעם אני מנסה לצייר דווקא את הנשים הפלסטיניות, שיש לי אמפתיה עצומה למה שהן מייצגות.

אני גם גאה לספר שהאוטוביוגרפיה שלי ששמה ״מַרְיָם״ הגיעה לידי סיום ונמצאת צעד קטן לפני הוצאה לאור בשיתוף שוקן. ערב ההשקה יתקיים במוזיאון תל אביב בחודש פברואר. הספר מכיל עבודות רבות שיצרתי בעקבות תהליך הכתיבה וההשראה של הסיפורים שעלו לי בתהליך, בשיתוף עם ענת בן זאב שינקמן, שעשתה עבודה מצוינת במהלך חודשי הקורונה. מַרְיָם היא אימי, וחלק גדול מהספר עוסק בדמותה ובכוח שהיה לה לכונן משפחת אמנים מחוללי שינוי. בספר יש גם עבודות שנוצרו מתוך הזיכרונות ותהליך העבודה על הספר. חלקן מוצגות בעין חרוד, כמו הציור ״אמא מרים״

ענבל: תודה על השיחה סעיד. בהצלחה בתערוכה, בגלריה ועם הספר

סעיד: תודה ולהתראות

רוח האדם, רוח המקום | אמני משפחת אבו שקרה בעין־חרוד
אוצרים: גליה בר אור, חוסני אלח׳טיב שחאדה
המשכן לאמנות עין־חרוד
נעילה: 13.5