Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // יותר מה הקהל רוצה ללבוש, פחות ״מה המעצב רוצה לומר״
מה שמקומם במיוחד הוא הצביעות
היסטורית, תעשיית האופנה היא תעשייה פחדנית למדי. למעט כמה מעצבים פרובוקטיביים – על הציר שנפרש בין פול פוארה לבין ויויאן ווסטווד ועד ז׳אן פול גוטייה – רוב מותגי האופנה נזהרים מפוליטיקה משמעותית כמו מאש. בעוד שתעשיית האופנה ומעצבים תמיד רצו שייקחו אותם ברצינות, הרי שכשזה מגיע לסוגיות חברתיות שאינן קשורות באופן מיידי לגרף המכירות שלהם, רובם מעדיפים להתכסות באיצטלה שאופנה שייכת לצד הפחות חשוב בחיים; לכל מה שמהנה ומענג.
גם בשנים האחרונות, כשנדמה לכאורה שמותגים נוקטים עמדה בסוגיות חברתיות וסביבתיות, המצב דומה. רוב מותגי האופנה יתמכו או ייצאו נגד מטרה כזו או אחרת רק אחרי שהם בדקו היטב שרוח הקהל הכללית נושבת לאותו הכיוון; וגם אז – לרוב מדובר בעמדה כה כללית (״אנחנו תומכים בנשים״; ״אכפת לנו מכלבים״), שאי אפשר להפוך אותה ממס שפתיים למציאות. ולראייה, רבים מהמותגים מציגים אמירות חסרות כיסוי.
מלבד דוגמאות ספורות, עד כה לא ניכרת תגובה משמעותית של מותגי אופנה בארץ לפעולות הממשלה, שמקדמת סדר יום מפלה, שוביניסטי ואנטי־ליברלי, כשבכל הקואליציה יש תשע נשים. נדמה שאם לא מדובר בטרנד פוליטי בינלאומי שזכה כבר לחותמת אישור מעבר לים, המותגים בארץ לא יודעים מה לעשות. אין רפרנס, כמו שנהוג לומר. אבל מה לעשות שאנחנו בישראל והחושך הזה קורה דווקא כאן?
מה שמקומם במיוחד הוא הצביעות. מילא שנשים ורבים מקהילת הלהט״ב עובדים בתעשיית האופנה, וכך גם שלל מיעוטים אחרים; אלא שתעשיית האופנה הוכיחה שהיא יודעת להיות פמיניסטית ופרו־גייז כשמתאים לה. אין לה בעיה להאביס אותנו בקולקציות גאווה כעורות ואידיוטיות או לשחרר לחנויות כובע וורוד לכבוד יום האישה.
הבעיה היא שמנהלים בתחום האופנה לא רואים את הנולד, שעתיד לטרוף אותם עצמם. אופנה מבוססת על התחדשות מתמדת ומתוקף כך היא מוזנת תמיד מליברליזם, פילוסופיה ואמנות משוחררת. מהסקרנות של הלא נודע. מגירוי. מהגוף. מהיצרים. מהטלת ספק בכך שמה שיש הוא הנכון. בהיעדר אלה אין אופנה. תמיכה בסדר יום שמרני והפניית משאבים למקורות שנועדו לסרס את כל אלה ולעצור את הזמן תהרוג בהדרגה גם את תעשיית האופנה המקומית.
View this post on Instagram
הסניקרס שנראות כאילו שהן עוצבו לחתונה
ההתלהבות הגורפת ממחוללי תמונות וסרטונים למיניהם, כמו לדוגמה תוכנות בינה מלאכותית המשפצות ומעצבות מחדש תמונות משתמשים ברשת החברתית, נובעת קודם כל מאלמנט ההפתעה מהפלט שיוצר הקלט. או במילים אחרות – ״מה התוכנה תעשה לתמונה שלי?״ (כותב שורות אלה, אגב, חווה אכזבה קולוסאלית בגזרה הזו).
מעבר לפן הגימיקי, יש כאן גם אספקט של אמונה. לתת לתוכנת בינה מלאכותית להחליט עבורנו החלטות, גם אם אנחנו אלו שהגינו אותה מלכתחילה, דומה במידה מסוימת לאמונה בגורל או באל. קשה לומר שאין בה טקטיקת הימנעות; איזו פנטזיה כמוסה שמישהו שהוא לא אנחנו יקח אחריות על מה שקורה לנו.
האם יותר קל לנו ש״מחשב״ יעצב עבורנו? האם אנחנו נפטרים כך מאשמה על תוצר גרוע? או אולי מקווים שהוא יביא אותנו למקום טוב יותר, שלא העזנו לדמיין אותו? ניכר שהשאלה הזו הולכת ונעשית למשמעותית יותר ויותר ועתידה להיכנס אלינו לארון. מלבד תמונות או עבודות אמנות שמקורן בתוכנות מחוללות שיוצרות ומעצבות אותן, נחשפת תעשיית האופנה יותר ויותר לרעיון שבו מחשב יעצב פריטים שונים.
על פניו מדובר במיקסום כוח עבודה ואנרגיה; נותנים לתוכנה מסגרת התייחסות כללית, מזינים נתונים ומקבלים תוצאה שאמורה לענות על כל הפרמטרים. השבוע חשף האתר הייפביסט ניסיון – מוצלח ומסחרי יש לומר – לחולל עיצוב לנעלי סניקרס של נייקי על ידי תוכנת בינה מלאכותית. מי שעומד מאחורי המיזם הוא עמוד האינסטגרם @ai_clothingdaily, והתוצאה נעה בין שילוב של טכניקות קראפט עמלניות לטעם סכריני־רומנטי ומצועצע במקצת (אחד הגולשים ציין – ״הסניקרס נראות כאילו שהן עוצבו לחתונה״).
בעוד שכבר נשמעים קולות של מעצבים שחוששים למעמדם (אני לא בטוח שזה יהיה העניין; המעצבים אולי יהיו אלה שיעצבו את התכונות השונות), השאלה היחידה שנותרת פתוחה היא כיצד זה ישפר אותנו כאנושות. אם אנחנו נותנים למחשבים לעצב עבורנו, כיצד נביא את יכולות הדמיון ופתרון־בעיות, שהן הבסיס לכל עבודת יצירה, אל הקצה בכל פעם מחדש?
View this post on Instagram
הרגעים ביום כשלגמרי לא אכפת
״מדובר בהיעדר מוחלט של אסתטיקה, כי למה שלגובלין יהיה אכפת מאיך שהוא נראה? למה שלגובלין יהיה אכפת להיות ייצוגי?״ – הגדיר בחודש מרץ האחרון הגרדיאן הבריטי את התופעה המכונה ״גובלין מוד״ (״מצב גובלין״). ומסתבר שעורכי העיתון הימרו נכון. השבוע התפרסם שהמושג הדוחה בכוונה נבחר כמילת השנה של מילון אוקספורד, בחירה שהופכת סלנג שהלך וצבר תאוצה לעובדה מוגמרת בשפה האנגלית.
אז מה הוא מצב גובלין? אותם רגעים ביום כשלגמרי לא אכפת. הזנחה שמקורה בעצלות בלתי נגמרת או ברעבתנות שאין לה סוף; יציאה מהבית בפיג׳מה מלוכלכת ובלי נעליים, תוך אחיזה בפיצה קפואה ושומנית שחוממה במיקרוגל שלא נוקה חודשים.
האמת היא שתעשיית האופנה החלה לפזול אל עבר גובלין מוד בחודשים האחרונים. אם בשנים האחרונות דובר רבות על ״אופנה מכוערת״ או ״שיק מכוער״, כינוי לאסתטיקה פופולרית שמרימה על נס כל מה שנחשב כעור (קרוקס; מאמ־ג׳ינס; דאד־בוד), הרי שניכרת תנועה אל עבר אופנה מגעילה או לכל הפחות מטרידה. בהקשר הזה, קל להבין את התצוגה האחרונה של בלניסאגה (שזוכים עכשיו בצדק לביקורת נרחבת בהקשר אחר), שהתנהלה כולה בתוך ערמות בוץ וכללה דוגמנים במראה מפלצתי בכוונה; או את השער של המגזין סיסטם, שמתעד את מישל לאמי בריטואל יופי מקריפ.
מה שמעניין בתופעת הגובלין מוד, של אנשים שמאמצים התנהלות שנראית בכוונה דוחה ומטונפת, הוא עד כמה היא מזכירה אלמנטים מתוך הפאנק או תנועות הקוראות לניהליזם בסוף שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־80. גם היום, כמו אז, מדובר בעצלות מהולה בהתרסה; ניסיון לדחות את הסדר החברתי, או לא להיכנע לו, אבל מבלי לנמק אותו באג׳נדות גדולות.
קשה שלא להצביע על כך שהגובלין מוד הוא תגובה לפוליטקלי קורקט; אותו סדר חברתי שביקש להציל אותנו מעוולות העולם על ידי יצירת קוד התנהלות ושיח המגדיר מה מותר ומה אסור לומר, מה ראוי ומה לא ראוי כלל. אבל בדיוק כפי שהפאנק בא לגאול את העולם מילדי הפרחים של הסיקסיטיז, ששום דבר באג׳נדה הנאיבית־דבילית שלהם לא הצליח לעצור הקפיטליזם, כך הגובלין מוד מבקש לתקוע אצבע משולשת בעיניו של הפוליטיקלי קורקט שנכשל במשימתו להבטיח לנו עתיד טוב יותר.
אחרי הכל, מעולם לא דיברו רבים כל כך על מוסר, על צדק חברתי, על סביבות עבודה לא־רעילות ועל מצב כדור הארץ, בזמן שהם עושים בדיוק את ההפך הגמור; מעולם לא דיברו רבים כל כך על שוויון ופמיניזם, בזמן שנסללת הדרך לממשלה הגברית ביותר שניתן להעלות על הדעת.
View this post on Instagram
אף אחד לא מחכה יותר לקמפיין החדש של ורסצ׳ה
קמפיינים, לפחות מהסוג שהיה מתפרסם בתוך מגזינים מודפסים, היו עד לתחילת שנות האלפיים אירוע חשוב. בהרבה מובנים, הם היו חלק בלתי נפרד מהתוכן בווג ואף נספרו במניין העמודים, למרות שבפועל היה מדובר בפרסומות. ולא סתם; הקמפיינים האלה בדרך כלל כללו את הצלמים הטובים בעולם, הדוגמניות המפורסמות בעולם והלוקיישנים האקזוטיים ביותר שניתן להעלות על הדעת. בקיצור, כל מה שיכול לגרום לגלגלי הגירוי שלו להתגלגל סיבוב נוסף.
להם היה בניינטיז את דולצ׳ה וגבאנה; לנו היה את דודי בלסר מעל האיילון. מה שהיה משותף הייתה הגישה הסקסית, שלא לומר הסקסיטית. בגדים – וזה נכון גם לשלל בתי אופנה נוספים מהתקופה ההיא – נמכרו בעיקר על ידי עור חשוף וצרוב מהשמש.
אלא שהרשת החברתית, שהתחילה לקרום גידים ולשטוף את הכל לפני קצת יותר מעשור וחצי, שמה לכל זה סוף. אף אחד לא מחכה יותר לקמפיין החדש של ורסצ׳ה בגיליון אופנת האביב של מגזין כזה או אחר. בעידן האינסטגרם, אין יותר רגעים של ציפייה. הכל נשטף בפיד.
גם הסקסיזם סורס במשך תקופה ארוכה. פינה את מקומו לאמירות ״חשובות״, כשכל בית אופנה מבקש להוכיח שהוא תורם בצורה כזו או אחרת לתנועה חברתית, לאנושות או לכדור הארץ (כשבפועל לא הוא ולא הצרכנים עושים שום דבר מהותי בנושא).
ובכל זאת נדמה שמשהו משתנה עכשיו. מגזינים ממשיכים להיות מוצר דיגיטלי בעיקרו, וכמוהם הקמפיינים עצמם, אבל משהו בשפה שלהם חוזר אל הסקסיות של אז. יש שחושבים שמדובר בעוד נוסטלגיה אל הניינטיז, ויש שחושבים שפשוט מיצינו את האג׳נדות הגדולות, שאולי קרה גם להן מה שקורה לכל דבר באופנה – הן התיישנו. במקומן, שבה התעשייה אל המקום הבטוח. אל הקשר הפשוט, הישיר והבלתי ניתן להתרה שבין גוף, מיניות ואופנה.
View this post on Instagram
הזדמנות לקנות עוד פריטים מיותרים, כאילו שאין כבר מספיק
קולקציות קדם־סתיו 2023 נחשפות בימים אלה. רובן מוצגות שלא־על־המסלול, ומחוץ לשבועות האופנה הפומפוזיים, מה שמאפשר למעצבים להתמקד בבגדים לבישים יותר, ופחות בלהטוטים של עיצובים מוגזמים יתר־על־המידה. ומתוקף אופיין המסחרי, הן מהוות אינדיקציה טובה למה הקהל רוצה ללבוש (ופחות ״מה המעצב רוצה לומר״).
הקולקציות, שעתידות להגיע אל החנויות בעוד כחצי שנה, מוכיחות שגל הניינטיז ממשיך בשיא כוחו. חולצות־בטן משודכות אל מכנסיים שהולכים ונעשים נמוכים יותר, חושפות בטן שטוחה להפליא; המרקמים נעשים שקופים, מרמזים על קיומה של תשוקה נסתרת לשובו של ההרואין־שיק הנלוז; וניכרת תנועה עדינה אל עבר מינימליזם שמזכיר מרחוק את ימי הזוהר של הלמוט לאנג.
אגב, זו גם הזדמנות להרחיב קצת את הדיבור על מה זו בכלל קולקציית קדם־סתיו. וכדי להבין, צריך להתחיל ממקום אחר. בגדול קולקציות קדם־סתיו הן המצאה של 20 השנים האחרונות פחות או יותר.
באופן מסורתי באופנה הגבוהה היו מקובלות שתי עונות גדולות: סתיו־חורף ואביב־קיץ. יוצאת דופן הייתה קולקציית הריזורט, שהייתה קולקציה קטנה יחסית, שהייתה מושקת בחודשי נובמבר־דצמבר, כשכבר ממש קר, במטרה לספק אוסף של בגדי חופשה למי שינצל את חופשת הכריסמס שלו ביעד חם. אלא שעם השנים הפכה קולקציית הריזורט הזו (או קרוז; או קדם־אביב) לתירוץ להכניס עוד פריטים חדשים אל החנויות בשיא עונת הקניות.
כיום קולקציות ריזורט הן קולקציות עצומות שאין להן קשר פעמים רבות לחופשה באמת. ראו בתי האופנה כי טוב, והחליטו לעשות דבר דומה במחצית השנייה של השנה. להלן, קדם־סתיו. כלומר, להכניס אל החנויות קפסולה של בגדים בחודשי מאי־יוני (אחרי הכניסה של קולקציית אביב־קיץ, ולפני כניסת סתיו־חורף). עבור בתי האופנה זו הזדמנות להוסיף בגדים מסחריים יותר לחנויות, עבורנו זו הזדמנות לקנות עוד פריטים מיותרים, כאילו שאין כבר מספיק.
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
View this post on Instagram
