חמישה ימים, מאות דגמים ורגע שיא אחד: סיכום שבוע האופנה תל אביב 2026

חמישה ימים של תצוגות, עשרות מעצבים, מאות דגמים והרבה מאוד יצירתיות חתמו את המהדורה ה־14 של שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב; שבוע שהזכיר עד כמה האופנה הישראלית עשירה בכישרונות, בגישות עיצוב מגוונות וביוצרים בעלי קול אישי ומובהק. לצד רגעים מרגשים ותצוגות מצוינות, שבוע האופנה העלה אצלי מחדש את השאלה מהו תפקידו של אירוע כזה, למי הוא נועד ואילו קולות ראויים לקבל בו במה.

מבחינתי, שבוע אופנה הוא בראש ובראשונה במה ליצירה, לחדשנות ולמעוף. אני מצפה לפגוש בו את המעצבים הוותיקים והבשלים, אלה שחוזרים אל המסלול עם קולקציות חדשות, מגובשות ומעוררות השראה, ומוכיחים שגם לאחר שנים של עשייה יש להם עוד הרבה מה לומר. לצידם, חשוב לא פחות לתת מקום לקולות הצעירים והנועזים, אלה שעדיין משוחררים משיקולים מסחריים, מעזים להתנסות, לשבור מוסכמות ולהציע דרכים חדשות להתבונן בבגד ובגוף. הם העתיד של האופנה הישראלית, ושבוע האופנה צריך להיות גם הבית שלהם.

את המעצבים שהקולקציות שלהם ממלאות דרך קבע את חלונות הראווה בקניונים אנחנו מכירים היטב. אין צורך בשבוע אופנה כדי להציג בפנינו שוב את מה שכבר נמצא בחנויות. המסלול צריך להציע ערך נוסף, לעורר מחשבה, לחדש ולהרחיב את גבולות השיח העיצובי. ובעיקר, להעניק במה למי שיש לו אמירה אופנתית מובהקת.

רגע השיא: הארכיון של פיני לייטרסדורף

רגע השיא שלי בשבוע האופנה היה התצוגה שהוקדשה לארכיון של פיני לייטרסדורף. זו לא הייתה רק מחווה לאחת המעצבות החשובות בתולדות האופנה הישראלית, אלא שיעור מרתק בשורשיה, ביסודות שעליהם צמחה, בפוטנציאל האדיר שהיה טמון בה מראשיתה ובעיקר בגאונותה ובשפתה העיצובית החד־פעמית של לייטרסדורף.

לייטרסדורף הייתה הרבה יותר מאבן דרך בתולדות האופנה המקומית. היא הייתה מגדלור; מעצבת שהצליחה לגבש שפה מקורית, נועזת ומזוהה, שלא ביקשה לחקות את העולם אלא להציע לו נקודת מבט משלה. התצוגה המחישה עד כמה יצירתה נותרה רלוונטית וכמה השראה אפשר עדיין לשאוב ממנה. היא גם עוררה מחשבה על הפוטנציאל העצום שהיה לאופנה הישראלית כבר בראשית דרכה, ועל החשיבות שבשימור המורשת הזו ובהעברתה לדורות הבאים.

ואולי חלק גדול מקסמה של התצוגה טמון דווקא באותנטיות שלה. בלי גימיקים, בלי מרדף אחר רגעים אינסטגרמיים, בלי כוכבי טיק טוק ובלי הצורך המתמיד לייצר תוכן לרשתות החברתיות. רק אופנה: אופנה מצוינת, שיכולה לעמוד בזכות עצמה ואינה זקוקה לרעשי רקע כדי לרגש.

על המסלול צעדו דוגמניות מהשורה הראשונה, ובראשן גלית גוטמן, שהביאו איתן נוכחות, ניסיון ואלגנטיות. על כל אלה ניצח מנהל קריאטיבי אחד, ויוי בלאיש, מעצב בעל עין רגישה ובלתי מתפשרת, שיודע היטב מהי אופנה איכותית וכיצד להעניק לה את הבמה הראויה. בלאיש השכיל לתת ליצירתה של לייטרסדורף לדבר, בלי להתחרות בה ובלי להעמיס עליה פרשנויות מיותרות.

דווקא בשבוע שבו נדמה לעיתים שההתרחשות סביב המסלול חשובה לא פחות מהבגדים שעליו, הייתה בתצוגה הזו תזכורת לכוחה של אופנה גדולה. כשיש יצירה בעלת ערך, לא צריך להמציא סביבה מופע. היא עצמה המופע.

אחד הרגעים המרגשים בפתיחת התצוגה היה הופעתו על המסך של מעצב האופנה אלבר אלבז ז״ל, שהיה תלמידה של לייטרסדורף ולימים הפך לאחד ממעצבי האופנה הישראליים המצליחים והאהובים בעולם. באמצעות טכנולוגיית בינה מלאכותית הוצגה דמותו על המסך כשהוא נושא דברים בשבחה של מי שהייתה מורות הדרך שלו. זה היה מפגש סמלי בין דורות, שהזכיר עד כמה עמוקה ומשמעותית המורשת שהותירה לייטרסדורף באופנה הישראלית.

אנרגיה צעירה, חצופה, משוחררת ומלאת עוצמה

המותג ״תודה״ הביא אל המסלול אנרגיה צעירה, חצופה, משוחררת ומלאת עוצמה. אבל מעבר לאווירה הסוחפת ולשפה האופנתית הנועזת, הייתה בתצוגה גם אמירה חברתית חשובה. ״תודה״ בחרו להעלות למודעות את נושא הניכור ההורי, את הקרע הכואב בין הורים לילדיהם ואת המחיר הרגשי שמשפחות משלמות בעקבותיו.

זהו נושא מורכב ורגיש, שעדיין אינו זוכה לנוכחות מספקת בשיח הציבורי. הבחירה להציב אותו על מסלול האופנה הייתה תזכורת לכך שאופנה יכולה להיות הרבה יותר מבגדים יפים: היא יכולה לשמש במה למחאה, להציף כאב, לעורר שאלות ולהפנות זרקור אל מציאות שרבים אינם מודעים לה. החיבור בין האנרגיה הצעירה והבועטת לבין הנושא הכואב העניק לתצוגה משמעות נוספת והמחיש את כוחה של האופנה ככלי לביטוי חברתי.

גם אופיר איבגי, מהקולות הצעירים והמעניינים הפועלים כיום, הציג קולקציה בעלת זהות עיצובית עצמאית. הציורים הידניים, הצבעוניות והעיסוק במבנה ובנפח התגבשו לאמירה חזותית ברורה, שבה הקשר בין האמנות לבין הגוף הלובש את הבגד עמד במרכז.

עוד בלטו ביומיים האחרונים התצוגות של גל נל דהאן ושי שלום, שני מעצבים בעלי שפות שונות לחלוטין, שהציגו קולקציות מגובשות, בשלות ואיכותיות. נל דהאן הציג קולקציה מרשימה שהעידה על התבגרות עיצובית ועל ביטחון הולך וגובר בדרכו האישית. זו הייתה תצוגה של מעצב שיודע היטב מה הוא מבקש לומר וכיצד לתרגם את עולמו האסתטי לבגדים. הצלליות, הפרופורציות, הבחירות החומריות וההקפדה על הפרטים התחברו לאמירה שלמה.

ניכר היה שמאחורי כל דגם עומדת מחשבה, וכי הקולקציה נבנתה מתוך תפיסה ברורה ולא כאוסף של פריטים נפרדים. זו הייתה אחת התצוגות הבוגרות והמרשימות של השבוע, והוכחה נוספת למקומו של דהאן בין המעצבים המעניינים הפועלים כיום בעולם ובארץ.

שלום, מצידו, שב והוכיח את מקומו כאחד המעצבים האיכותיים והמדויקים בישראל. השפה המאופקת והמתוחכמת שלו, השליטה בגזרות, ההבנה העמוקה של חומר וההקפדה הבלתי מתפשרת על איכות הביצוע מעניקות לבגדיו אלגנטיות שאינה זקוקה למחוות ראוותניות. הוא לא רודף אחר טרנדים או אפקטים רגעיים, וממשיך לפתח בעקביות עולם מזוהה, שבו התחכום ורמת הגימור הגבוהה מתגלים בפרטים הקטנים וביחסים המדויקים בין הבגד לגוף.

שתי התצוגות הללו הזכירו עד כמה חשוב מקומם של מעצבים בשלים בשבוע האופנה. לצד ההתרגשות שבגילוי כישרונות חדשים, יש ערך עצום למפגש עם יוצרים שממשיכים להעמיק, להתפתח ולשכלל את שפתם משנה לשנה.

הדור הבא כבר כאן

לציון מיוחד ראויה גם התצוגה של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל בשיתוף מועדון הספורט הפועל, שסיפקה הוכחה מרשימה ליכולות המקצועיות והיצירתיות של דור המעצבים הבא. הסטודנטים התבקשו לעצב קולקציה בהשראת עולם הספורט, תחת מגבלה צבעונית ברורה של אדום ומעט לבן, צבעי מועדון הספורט ״הפועל״.

דווקא בתוך המסגרת המצומצמת הזו הם הצליחו להפגין מעוף, מקוריות, שליטה בגזרות ובחומרים ויכולת לפתח פרשנויות עיצוביות מגוונות. התוצאה הייתה קולקציה עשירה ומפתיעה, שהמחישה כיצד מגבלה יכולה להפוך למנוף ליצירתיות, וכמה השראה אפשר לשאוב מעולם הספורט. מעבר לרעיונות עצמם, בלטו הרמה המקצועית, איכות הביצוע והיכולת לתרגם קונספט משותף לבגדים בעלי אופי ונוכחות.

זו הפעם הראשונה שבצלאל משתתף בשבוע האופנה, ואני מקווה מאוד שלא האחרונה. לבתי הספר הישראלים לעיצוב אופנה יש לא רק מקום על המסלול, אלא נוכחות שהיא בעיניי בגדר חובה. אלה המקומות שבהם צומח דור המעצבים הבא, שבהם מתקיימים המחקר, הניסוי והחופש היצירתי, ושבהם מתפתחות התפיסות שיעצבו את עתידה של האופנה הישראלית. שבוע אופנה שמבקש להציג תמונה מלאה של היצירה המקומית חייב לתת להם במה מרכזית וקבועה.

אי אפשר לסכם את השבוע מבלי להזכיר את מוטי רייפ, שמושך את העגלה הזו כבר 14 מהדורות, בנחישות, באמונה וביכולת להניע מערכת מורכבת של מעצבים, מפיקים, נותני חסות ואנשי מקצוע. הפקת שבוע אופנה בישראל אינה עניין של מה בכך, ובוודאי לא בתקופה הנוכחית. גם כשאפשר להתווכח על הבחירות ועל התכנים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שרייפ ממשיך להתעקש על קיומו של האירוע ועל מקומה של האופנה הישראלית על הבמה.

השנה הגיעה לישראל גם משלחת של 55 עיתונאים זרים שסיקרו את האירועים. עצם הגעתם מחממת את הלב ומעוררת מידה של אופטימיות. אחרי תקופה ארוכה שבה ישראל כמעט נעלמה ממפת האירועים הבינלאומיים, יש משמעות לכך שאנשי תקשורת מהעולם מגיעים לכאן, פוגשים את היוצרים המקומיים ונחשפים לעשייה הישראלית מקרוב. אולי יש בכך גם סימן ראשון לחזרה הדרגתית שלנו אל זירת האופנה הבינלאומית, ובכלל לחידוש הקשרים עם העולם.

בסופו של שבוע, מה שנותר איתי הם דווקא הרגעים שבהם האופנה הצליחה לחרוג מגבולות הבגד: המפגש עם המורשת המופלאה של פיני לייטרסדורף, האמירה החברתית של תודה, היצירתיות של הדור הצעיר, היכולות המקצועיות שהפגינו הסטודנטים משנקר ומבצלאל והבשלות המרשימה של המעצבים שכבר הוכיחו את עצמם.

אלה הרגעים שמזכירים מדוע אנחנו זקוקים לשבוע אופנה. לא רק כדי לראות מה נלבש בעונה הבאה, אלא כדי להבין מהיכן צמחה האופנה הישראלית, היכן היא נמצאת היום ולאן היא עוד יכולה להגיע.