מרב דביש בן משה // פגישה בנסיעה מדומה

הפרטים הטכניים

״פגישה בנסיעה מדומה״, סדרת הדפסים שמוצגת בימים אלה במוזיאון טיקוטין בחיפה (עד 23.4) באוצרותה של ד״ר אתי גלס־גיסיס.

מי אני

מרב דביש בן משה, אמנית בוגרת ביה״ס NYSS בניו יורק ולימודי המשך בבצלאל, ובמקביל גם אדריכלית נוף בוגרת הטכניון בחיפה. אני עוסקת כבר זמן רב בשני התחומים המרתקים האלה, שמרכיבים בשבילי את דמות המקום האינטנסיבי הזה – ישראל.

מרב דביש בן משה, פגישה בנסיעה מדומה. צילומים: יאיר בן ארי

העבודה

כבר שנים שאני קוראת מחדש טקסטים, הדפסים למיניהם, מפות ותוכניות. כולם הם בשבילי סוג של טבע דומם, מודל המסמן אחיזה במקום ובעיקר משקף בחירה באחדים ומחיקת אחרים. כולם מפעילים אותי, כמו קוראים לי לנתח, לפרק ולהרכיב מחדש. בשבילי הם כמו גוף, נוזלים ואיברים חיים, מוליכים משם לכאן, יוצרים תנועה במרחב פנימי וחיצוני על גבול המציאות. אלה גם אלה הם עדות לכוחות גלויים וסמויים הנמצאים במקור. אני נמשכת למצבי קיצון, שוב ושוב חוזרת לשאלות על הארץ, למשמעות והמחיר של חיים על הגבול ומצבי מלחמה. אני שוהה במקומות האלה שיש בהם אי נחת.

שנת 2012 הייתה שנה קשה עבורי. אמי נפלה ושברה את האגן ואז החלו מסעות יומיים לבתי חולים לסוגיהם, שהסתיימו בדרך כל בשר.  בשלושת החודשים הללו נסעתי המון מביתי בהר גילה, בשעות לא שעות, הלוך ושוב, מנסה למסך בדרכי את מה שהשארתי שם במחלקה, תמונות מתחלפות של בין לבין, מודע ושאינו מודע. דמיינתי את הסטודיו שהלך ורחק, עליתי במעלות רוחניות וגלשתי מטה דרך מחילות חולי וכאב. חלמתי על קדושה ונחבטתי במחסומים פיזיים ורגשיים עמוקים מנשוא.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

נזכרתי במסע שלי (שהות אמן במינו, יפן, 2004) שבו למדתי איך עושים נייר מסיבי קוזו (תות נייר) בדרך מסורתית. בביקור בשוק האוכל של אוסקה קניתי מצעיות נייר – מוצר צריכה חד פעמי, השתמש וזרוק – עם דימויי סדרת ההדפסים ״53 התחנות בדרך הטוקאידו״ של האמן היפני בן המאה ה־19 אוטגאווה הירושיגה. הוא תיאר בעבודתו את התחנות הפזורות לאורך דרך הים המזרחית ביפן, ששימשה בעיקר עולי רגל במסעם מאדו (היום טוקיו) לקיוטו, הבירה המסורתית והעתיקה.

על מצעיות נייר אלה, עם דימויי המקור, הדפסתי צילומים בשחור לבן ממסעי שלי – מביתי בהר גילה לעיר העתיקה בירושלים. בגלגול זה חזר מוצר הצריכה החד פעמי, והפך מחדש לעבודת אמנות שבה מותכים יחד ההווה והעבר.

בהדפסים החדשים מגלמים הדימויים של יפן את הפנטזיה, את המקום שמשתוקקים אליו. הדימויים של ירושלים, שצולמו משני צידיה של גדר ההפרדה, מסמלים את הדרך שבין האסור או המודר אל הארצי שאיבד את הילת הקדושה. אלה הם דימויים מרובדים, המדמים את המצב התודעתי שלנו במאה ה־21. ההלחמה של שני הדימויים – האישי והמרחבי, חוצי הזמן והמקום – יוצרת תחנות במסע שהן גם על־מקומיות וגם על־זמניות, הווה שבו תמיד יהיו מסעות מדומיינים, קדושים ואישיים.

מוזיאון טיקוטין. צילומים: ג׳ני כצנר

הדפסי המקור לצד הדפסי ״פגישה בנסיעה מדומה״. צילום: זאביק רילסקי

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהעבודות האלה יחזרו ליפן ויוצגו שם, כי ליפנים יש תפיסת עולם שונה והיחס שלהם לתרבות העבר וההווה הוא אחר לגמרי. אני רוצה שהעבודות יעברו את המסע הזה, ישקפו את העבר וההווה מולי, יתנו רמז לעתיד שנמצא מאחוריי ואני לא רואה אותו.

פלוס אחד

״מצב גבולי״, 2016-2017. עבודת דיו, פחם ושמן על קנבס בגודל 2.5 על 5 מטרים. המפה, שבה מוצג השטח שבין שדרות לעזה מצפון ובין נתיבות לחאן יונס מדרום, נרכשה ממרכז מיפוי ישראל והודפסה על הקנבס בקנה מידה של 1:5,000.

יצירת סדרת ההדפסים ״פגישה בנסיעה מדומה״ שמשה עבורי מפתח לקריאה מחדש של המרחב הציורי. לראשונה הבנתי שאם אצליח לחבר, תרתי משמע, בין נקודות המבט בזמן, במקום, בכיוון ובדרך – שם טמון סיכוי אמיתי לתנועה של המתבונן. העבודה הזו היא חיבור שנוצר משינוי בנקודת המבט של הנוף ושלי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מצב גבולי, הגלריה בבארי. צילום: אילן ניסים