כל מה שחשוב ויפה
להקת ורטיגו, מקום. צילומים: אלעד דבי
להקת ורטיגו, מקום. צילומים: אלעד דבי

מקום: עשייה וקרבה לאדמה, אינטימיות ופשטות

מקום, העבודה החדשה של להקת המחול ורטיגו, מנסה להציע אלטרנטיבה לעולם של היום עם הריחוק, הטכנולוגיה והבדידות

״מקום״, היצירה החדשה של שמעלה נעה ורטהיים (בשיתוף אחותה, רינה ורטהיים קורן) עם להקת ורטיגו נשענת על ארבע רגליים: המוזיקה, האביזרים, הרקדנים והתלבושות. תחילה, אי אפשר לפספס את המוזיקה הנפלאה שיצר רן בגנו, המנהל המוזיקלי של הלהקה: המוזיקה היא ישות נוספת במופע, מנצחת על המתרחש ברגעים שקטים, ומרימה משיא לשיא ברגעים האנרגטיים. מרכיב חשוב נוסף הוא האביזרים: מקלות עץ קצרים וארוכים שמסמנים קבר, שדה, שביל – הופכים למיטה, משמיעים צלילים ובסוף בונים גשר. 

הרקדנים מיומנים ונעים כרוח אחת, יודעים להיות במגע עדין, לאזן ולהתאזן, וגם לעוף. שפת התנועה של ורטהיים באה לידי ביטוי סוחף במופע, עם האנרגיה והקצביות שהיא יודעת ליצור. גם לתלבושות שיצר ששון קדם יש נוכחות ייחודית: מעין סרבלים בצבעי אדמה (חמרה, חרדל, זית, אפור ושחור), בגדי יוניסקס אחידים לגברים ולנשים, שמזכירים כפריות ובגדי עבודה, אבל גם משהו עכשווי ועיצובי בגזרות האוברסייז ובכיסים. 

המופע מתחיל בכך שכל אחד מהרקדנים נשכב בתוך מעגל מקלות, ומתוכו הוא קם ומצטרף ללהקה, מה שנראה כסיום והתחלה מחדש; חיים חדשים או רוח רפאים שעולה מהקבר. מוטות עץ המוחזקים באוויר בין הרקדנים הופכים לשביל שעליו צועדת רקדנית באוויר בקטע מהפנט. צעד־צעד היא הולכת עליהם בריכוז ובכל פעם מופיע לפניה המקל הבא, הצעד הבא, ואנחנו מרוכזים איתה, מוודאים שהיא לא נופלת. אותם מקלות הופכים למיטה שהיא שוכבת עליה ונעה בגלים.

בחלקו האחרון של המופע בונים הרקדנים גשר ממוטות עץ בלבד במעשה קסם של רקמה והישענות, שהופך להיות אלמנט תפאורה בפני עצמו. רגע מצוין נוסף הוא כששני רקדנים מחזיקים בינהם מוט שעליו תלויה אחת הרקדניות, ורוקדת תוך כדי שהם נושאים אותה, מרחפת. אופן הנשיאה של הרקדנית מזכיר את הדימוי של אשכול הענבים הענקי מפרשת המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען, שלפי הטקסט התנ״כי נדרשו שניים מהם לשאת אותו, ואפשר לראות דוגמה יפה שלו בתחריט שיצר אפרים משה ליליאן ״אלטנוילנד״.

התנועה, כמו הביגוד, גם היא מעשה שנע בין עבר לעתיד, לרגע מחול מודרני וקונטקט, לרגע הרקדנים נעים בגל, לרגע תנועות שמזכירות עבודה חקלאית בשדה, ולרגע צעדי הורה במעגל, וריקוד שמזכיר מסכת חג בקיבוץ. למרות האנדרוגיניות בלבוש, נדמה שרוח ״ערכי המשפחה״ שורה על המופע – הדואטים הם רק של גבר ואישה, מה שמפתיע ואולי גם קצת מרוחק מהעולם שבו אנחנו חיים, ובוודאי מעולם המחול שבו יש אנשים רבים מגווני מגדר ומיניות.

נדמה שהעבודה מתרפקת על עולם של פעם, עולם של עשייה וקרבה לאדמה, של אינטימיות ופשטות. היא מנסה להציע אלטרנטיבה לעולם של היום, שיש בו ריחוק, טכנולוגיה וגם בדידות. יש יופי רב בעבודה, אך הבחירה בעולם האדמה משמעה גם ויתור על אפשרויות נוספות, על חוויות נוספות, שגם בהן יש ערך ויופי. 


להקת ורטיגו | מקום
כוריאוגריה: נעה ורטהיים | יוצרת שותפה: רינה ורטהיים קורן
רקדנים יוצרים: מיכה איימוס, שון אולס, איתי פרי, עדן בן שימול, רות בן דוד, אילן גולובוביץ, שני ליכט, תיאו סאמזווט

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden