קולט ליינמן מקדישה לראשונה תערוכה שלמה לנושא השואה

בתערוכת יחיד ״בלילה אצייר שמש״, שמוצגת בימים אלה בגלריה בבית יד לבנים ראשון לציון, מציגה האמנית קולט ליינמן עבודות שיצרה החל משנת 1994 ועד היום. לטובת התערוכה, שמוצגת לרגל ולקראת יום השואה הבינלאומי שיחול ביום שישי (27.1), הוציאה ליינמן עבודות ששכבו אצלה במגירות קרוב לשלושה עשורים.

״בעבר לא רציתי להיות מקוטלגת כאמנית שואה״, היא מספרת, ״ולכן לא הצגתי את העבודות האלה לפני כן. כשסיפרו לאוצרת עדי אנג׳ל שיש לי עבודות שעוסקות בנושא השואה, זו היתה אמורה להיות בכלל תערוכה קבוצתית, אבל כשהיא הגיעה אליי לסטודיו וראתה את העבודות – היא החליטה לתת לי את כל החלל״.

ליינמן, שגדלה בצרפת, פועלת ומציגה בארץ ובעולם מזה ארבעה עשורים. עבודות שלה נמצאות באוסף של מוזיאון ישראל, ובמקביל היא גם חוקרת בעלת תואר ד״ר בספרות ותרבות. במהלך העשור הראשון של שנות ה־2000 התמסרה ללימודים האקדמיים בצרפת, שבהם היא עוסקת בקשר בין דימויים ושפה. גם בישראל היא לימדה באקדמיה – בחוג לצרפתית באוניברסיטת תל אביב.

היא לא גדלה בבית לניצולי שואה, אבל אביה שרת בצבא הצרפתי ובמלחמת העולם השנייה הוא היה שבוי מלחמה. הוא שוחרר ממחנה שבויים בתום המלחמה, בשנת 1945, שב לצרפת ומונה לתפקיד של רב, ומשפחתה של ליינמן הקימה את ביתה לצד בית הכנסת החדש שבו הוא פעל.

בלילה אצייר שמש, הגלריה בבית יד לבנים, ראשון לציון. צילומים: שי בן אפרים

כבר בתור ילדה אמרתי לעצמי שעבור כל הילדים שלא נשארו בחיים ולא זכו לעשות דברים – אני אעשה במקומם. אני אלך, אני ארקוד, אני אשיר. ובאמת הייתי ילדה שהצטיינה בהכל – בלימודים, בספורט, בתיאטרון. זו היתה המשימה שלי

״אני נולדתי אחרי המלחמה, ואצלנו בבית לא דיברו על השואה. כן דיברו על זה כאסון ליהודים ועל העובדה שהמקום היחיד הבטוח עבורנו הוא ארץ ישראל, אבל מעולם לא סיפרו את הסיפורים האישיים. אני מניחה שזה היה כי רצו להגן עלינו. אבל על הקיר החיצוני של בית הכנסת לידו גרנו היו חרוטים שמות כל הנספים בשואה מהעיר.

״הייתי עוברת ליד הקיר הזה כמה פעמים בכל יום והתייחסתי אליהם כשמות של ילדים. כבר בתור ילדה אמרתי לעצמי שעבור כל הילדים שלא נשארו בחיים ולא זכו לעשות דברים – אני אעשה במקומם. אני אלך, אני ארקוד, אני אשיר. ובאמת הייתי ילדה שהצטיינה בהכל – בלימודים, בספורט, בתיאטרון. זו היתה המשימה שלי״.

לטובת התערוכה, יצרה ליינמן סדרה של דיוקנאות, של אותם הילדים כביכול שפגשה על בסיס יומיומי בדרכה. היא ציירה כ־200 רישומים כאלה, שלא כולם מוצגים כדי לא להעמיס יותר מדי. הם מוצגים על קיר אחד שלם ועוד כמה מהם מפוזרים באופן נקודתי בשאר חלל התצוגה.

״כל הילדים מצוירים כשהעיניים שלהם סגורות, זו גם מחווה לילד החולה של חנוך לוין. במקביל לחיבור שלי לעבר, אני מחוברת גם לתרבות העכשווית המקומית וחשוב לי להביא לידי ביטוי גם את מה שמתרחש עכשיו״. את הדיוקנאות ציירה על ניירות אפייה: ״זה יכול אולי להצטייר כבדיחה רעה כי אלה ניירות שמכניסים לתנור, אבל החשיבה המקורית היתה לחפש נייר שלא יהיה אטום אבל גם לא שקוף מדי. בדיעבד הבנתי שמדובר גם בנייר שלא נשרף – כך שגם דברים שאין לי באמת שליטה עליהם מקבלים משמעות״.

לבנות את הבית מחדש

בחלק מהעבודות מתייחסת ליינמן לאידיאל הגרמני־נאצי־ארי, האני החדש שעליו התבססה האידיאולוגיה שלהם אז. העבודה ״בולים״, שיצרה בשנת 1998, מציגה דימוי של בית עשוי בולים מקוריים מהתקופה. הבולים התגלגלו לידיה, יחד עם גלויות וכרזות מקוריות, דרך אוצר ישראלי שחי בברלין והציג עבודות שלה בתערוכה בשנות ה־90.

באחד מביקוריו בארץ הוא פנה לליינמן וסיפר לה שהוא קיבל מעטפה מגרמני מבוגר שביקש להעביר אותה לישראלית, יהודיה. ״אני לא יודעת בדיוק למה הוא רצה להעביר את החומרים האלה, אולי כדי להרגיש שהוא מכפר על משהו. אבל הם שימשו אותי בלא מעט עבודות מאז, את חלקן עוד לא הצגתי.

״בעבודה שבה דימוי של בית, מדובר בעצם מסגרת של בית, שבתוכו יש עוד מבנה ועוד אחד וכך הלאה, כמו דימוי שמכפיל את עצמו כל הזמן באמצעות מראה. מאחוריו עומד רעיון קצת פשטני אבל ברור – גם אם שורפים את הבית הראשון יש מאחוריו עוד אחד ועוד אחד – כמו העם היהודי במהלך הדורות, שבכל פעם בזכות הרוח וההתמדה בונה את ביתו מחדש״.

העבודות החדשות שיצרה ליינמן לטובת התערוכה הן כאלה שהותאמו ספציפית לחלל הגלריה. ביניהן עבודה גדולה ומופשטת שבה כתמים כחולים מכסים קיר שלם בגודל של 3.2 על 1.5 מטר. ״זו עבודה שנראית יפה ואנשים שמגיעים לתערוכה לא פעם רוצים להצטלם על הרקע שלה, אבל כשהם מגיעים לכיתוב וקוראים את השם – ׳ציקלון B׳ – הם ישר קופצים אחורה ונרתעים. זו בדיוק החוויה שאליה אני מכוונת – החוויה האסתטית, זו של החושים, היא חוויה נעימה, בעוד שהחוויה השכלית מתקשרת לרוע מוחלט. זה יוצר דיסוננס ואנשים מגיבים לזה בהלם מסוים״.

את העבודה, על נייר, יצרה ליינמן בטכניקה שהיא הדפס ידני: ״החומצות שבתאי הגזים הן אלה שהשאירו סימנים כחולים על קירות התאים, ואליהן רציתי להתייחס. על פי המידות של הקיר לקחתי נייר גדול שעליו ציירתי בסטודיו ציור מופשט בצבעי שמן. כשהעבודה היתה עוד רטובה, הנחתי עליה נייר לבן באותו הגודל ומה שתלוי בתערוכה הוא בעצם הסימנים שנותרו על הנייר הלבן. התהליך, שאותו לא בהכרח רואים בתערוכה, חשוב לי לא פחות מהתוצאה. כמו שנשארו סימנים בתאי הגזים – כך נשארו סימנים גם בעבודה שלי״.

החוויה האסתטית, זו של החושים, היא חוויה נעימה, בעוד שהחוויה השכלית מתקשרת לרוע מוחלט. זה יוצר דיסוננס ואנשים מגיבים לזה בהלם מסוים

שתי עבודות חדשות נוספות שיצרה ליינמן לטובת התערוכה נוצרו גם הן באופן סייט ספסיפיק, לגובה החלל ולמפלס הספציפי של הקיר. מדובר בשתי יריעות פלסטיק, כאלה שמשמשות לטובת שלטי חוצות, עליהן היא שרטטה קווים גיאומטריים שלקוחים מתוך מפות של מחנות השמדה. התוצאה היא מופשטת ויוצרת על כל אחת מהיריעות סוג של מבוך שבו העין יכולה לשוטט שוב ושוב.

בין שתי העבודות הללו מוצבות שתי עבודות קטנות יותר, שצבען חום בהיר – גוון שמזכיר עור אנושי. אלה הן עבודות ישנות שיצרה ליינמן באמצע שנות ה־90, אחרי שקיבלה את המעטפה ובה הבולים והגלויות. ״העבודה נעשתה על בד דמוי עור שצבעתי בצבעים שיהיו קצת יותר דומים לצבע העור האמיתי. עליהן יצרתי דימוי דמוי קעקוע ומתחתיו כתבתי בגרמנית ׳הרייך הגרמני׳, כמו שהיה כתוב בבולים.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

״גם הדימויים הם בהשראת הבולים – בעבודה הראשונה אם וילד ובעבודה השנייה אישה עירומה שמתביישת ומנסה להסתיר את העירום שלה. שם בא לידי ביטוי הניגוד בין האמא הגרמניה שאותה הם פיארו לאמא היהודיה שאותו הם ביישו. אני משתמשת בקונספט של האידיאולוגיה הנאצית, של האדם העליון, ויחד עם הקעקוע (שמרפרר כמובן לקעקועי המספרים על הזרועות) אני מרוקנת אותו מהתוכן המקורי שלו״.

הבולים האלה, מסבירה ליינמן, נראים לכאורה תמימים. ״הם מפארים קבוצה מאוד מסוימת ובעצם יש בהם אלימות סימבולית. אלה היו השלבים הראשונים של המפלגה הנאצית, שהובילו אחר כך גם לאלימות הפיזית. כשאני חושבת על מה שקורה אצלנו היום, אני טוענת שאנחנו מחויבים להיות זהירים. לא לשכוח שהיינו פעם בעצמנו עבדים במצרים, ואחר כך היינו במחנות, ולכן אנחנו צריכים לדעת לשמור על אחריות אתית כלפי האחר״.

קולט ליינמן | בלילה אצייר שמש
אוצרת: עדי אנג׳ל
הגלריה בבית יד לבנים, אחד העם 20, ראשון לציון
נעילה: 2.2