Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // באופנה, כמו באופנה, טעם הוא תמיד שדה קרב
האריה, הנמר והזאבה
דניאל רוזברי, המעצב הראשי של סקיאפרלי, רצה להתכתב עם הקומדיה האלוהית, היצירה של דנטה מימי הביניים המאוחרים, אבל בסוף עורר עליו את הגהינום. קולקציית התפירה העילית שהציג בפריז אמנם עוררה את הרשת, אבל גם את חמתם של לא מעט מגיבים.
למרות שהקולקציה הייתה מורכבת מכמה סיפורים – כמו לדוגמה צללית שעון חול המתכתבת עם בקבוק הבושם המיתולוגי של מייסדת הבית, ועם מערכת הלבוש שיצרה עבור השחקנית מיי ווסט לפני כמעט מאה – אבל מה שסחט את תשומת הלב ואת מרב ההתנגדות המקוונת היו שלוש מערכות לבוש חייתיות.
למרות שבהווה שאנו חיים בו הסיכוי שמערכות הלבוש האלה – אריה, נמר וזאבה – היו עשויות מפרווה אמיתית, כמעט ולא קיים, ולמרות שמערכת הלבוש האלה אכן היו עשויות מפרווה מזויפת, התגובות לא איחרו להגיע. עבור רבים, העיצובים האלה – שנדמו כלבישת עורה של החיה – היו פגומים מבחינה מוסרית. יש שחשבו שהם מעודדים ציד (של חבובות, ככל הנראה), ויש כאלה שחשבו שהם מעידים על תאווה רצחנית השמורה לנשים עשירות, שיכולות לעשות ככל העולה על רוחן.
בעוד שמגוחך לנתק תפירה עילית מנשים מבוססות, הרי שהסערה המקוונת הזו דוקרת את המלכודת הגדולה שבתוכה נתונה תעשיית האופנה כיום. והמלכודת הזו קשורה למי שרואה את התצוגות.
אם עד לפני 30 שנים קולקציות אופנה מהסוג הזו היו מוצגות בפני קהל מצומצם יחסית של צרכניות פונטציאליות, אנשי חברה, עיתונאיות וקניינים, הרי שמאז מהפכת style.com והטלפון החכם, מה שקורה על המסלול נעשה נגיש למיליוני אנשים על פני כדור הארץ שיכולים לחזות בכל תפר מתוכן. הנקודה היא, שהקולקציות שמוצגות על המסלול נחשפות במלואן ובתקריב מול קהל שלא אמור ולא יכול לצרוך אותן לעולם.
וכאן נתונה המלכודת שאותה חווה רוזברי. מצד אחד, נדרשים המעצבים למשוך את תשומת הלב של הקהל העצום הזה; ופוחלצים מזויפים הם לחלוטין דרך לגיטימית, וגימיקית, שגם עובדת. מצד שני, אותם המונים מחמיצים פעמים רבות את ההקשרים שבתוכם עובדת הקולקציה, שהרי היא נוצרה עבור קהל לקוחות ספציפי מאוד, שבדרך כלל גם לא כולל את אותם המונים.
ספק אם חלק מהמוחים ירד לסוף דעתו של המעצב והבחין כי האריה, הנמר והזאבה הם אלגוריות מהיצירה של דנטה המייצגות את הרע שבאדם; ספק אם מישהו הקדיש רגע מחשבה – לאחר תחושת ההתלהבות או הגועל – בנוגע למשמעות של לבישת אותן אלגוריות כיצירת הוט־קוטור דווקא, על כל המשתמע מההיסטוריה של התפירה העילית. וכאן מתבררת השאלה במלוא תפארתה – איך מעלים על המסלול רעיונות שמצריכים מרחב גדול יותר ממה שמציע הפיד של אינסטגרם?
View this post on Instagram
הגבריות ״האולטימטיבית״
מינימליזם, טיילורינג, אנד א הינט אוף מצ׳ואיזם; או בעברית – חסכנות, מחויטים וזרזיפים של מצ׳ואיסטיות. זו אולי הכותרת שמתגבשת מעל לקולקציות הגברים לחורף הבא, אם להסתמך על הקולקציות הגדולות שנחשפו עד כה.
בעוד שכולם מצביעים על ההתאדות של אופנת רחוב מהמסלולים (פחות סוויטשירטס; פחות סניקרס), וחזרה אל קוד לבוש גברי המתבסס על בגדים מחויטים וחליפות שניים ושלושה חלקים, הרי שאפשר להצביע על שתי מגמות נוספות, חשובות לא פחות. הראשונה – הקולקציות החדשות של פנדי, גוצ׳י וגם דולצ׳ה וגבאנה למשל, לא רק מצטיינות בניקיון העיצובי, המודרניסטי, אלא גם שיש בהן פחות עודף נוסטלגי ניכר לעין. הן דלות יותר בציטוטים ״היסטוריים״.
המגמה השנייה היא אולי חשובה יותר; אחרי שנים של קידום מראה אנדרוגני המערבב בין הארון שלו לארון שלה ומייצר על ידי כך מראה עמום ונזיל מבחינה מגדרית המאתגר את הקביעות החברתיות, מתחילה ביתר־שאת להתגבש תנועת הנגד. מילא החליפות שניכרו בקולקציות רבות, שהיו חדות מאוד ונוקשות באיזור הכתפיים – שהוא אתר הגבריות האולטימטיבי – אלא שניכרת חזרה של פריטים הנחשבים מצ׳ואיסטים, לרבות ציטוטים מעולמות הצבא או רכיבת שטח.
מעילי בומבר, המתבססים על מעילי טייסים, חוזרים לסיבוב נוסף בקולקציות רבות (מצטיינים במיוחד אלה של פראדה), לצד מעילי קצינים עצומים, חלקם כמובן עם כותפות לדרגות. בגוצ׳י, שעד לאחרונה היו פוזלים לצד הנשי במלתחה, אף שילבו מעילי אופנוענים ומכנסי רכיבה כדי לאותת על הכיוון החדש.
האם אלה איתותים של אופנה שצופה משבר כלכלי? אחת ההנחות בתיאוריה של אופנה (למרות שרבים סותרים אותה) היא שחזרה לפוליטיקת מגדר קלאסית, קרי כשגברים מתלבשים כגברים ונשים מתלבשות כנשים, קורית בזמן של מציאות שקורסת. בהקשר הזה, רבים מחשיבים את אסון התאומים והמשבר הכלכלי של 2008, כאחד הזרזים של אופנת ההיפסטר, ששלטה בעשור השני של המאה ה־21.
וגם אם אני רוצה לקוות שהתחזית הקודרת הזו טועה, קשה לברוח מהעובדה שגברים מזוקנים בחולצות פלאנל ומכנסי חאקי, שהם־הם המדים של ההיפסטר, הם גם גילומה של הגבריות ״האולטימטיבית״.
View this post on Instagram
לעשות סדר בגוצ׳י ולהחזיר עטרה ליושנה
את התצוגה האחרונה של גוצ׳י שהוצגה במילאנו צריך לשים בהקשרים רחבים יותר. על הנייר זוהי קולקציית ״שיפט״; כלומר, הקולקציה הראשונה אחרי עזיבתו המתוקשרת של המעצב הראשי של הבית, אלסנדרו מיקלה. וככזו, היא אמורה לאותת על הכיוון החדש של גוצ׳י, שבשנים האחרונות התמקד תחת השרביט של מיקלה בסגנון שטוב לתאר אותו כ״מקסימליזם־נוסטלגי־אנדרוגיני־בעדשת־פילטר־של־אינסטגרם״.
המראה הפותח של התצוגה אמר הכל – חולצת טי לבנה שנלבשה עם זוג מכנסיים מחויטים בצבע אבן כהה. אפילו חגורה לא הייתה שם. במילים אחרות – אחרי התצוגות הקקפוניות של מיקלה, עמוסות ברפרנסים תקופתיים ותרבותיים ומאופיינות בסטיילינג שמאתגר את כל הנחות היסוד של ההתלבשות המודרנית, באים לעשות סדר בגוצ׳י ולהחזיר עטרה ליושנה.
אמנם בהמשך היו הבלחות כמו תיק פרווה מנומר, חצאיות גבריות ארוכות או חותלות שנלבשו עם מגפיים צבעוניים, אבל בבסיסה זו הייתה קולקציה שהתבססה על אמות המידה של ההתלבשות הגברית. קרי, המון מחויטים בפרופורציות חדות ונדיבות וקריצה אל עולמות הנחשבים מצ׳ואיסטיים, כמו במקרה של ג׳קט בומבר קצרצר וצבאי או חליפת אופנוענים עשויה עור.
קל היה לראות שהקולקציה הזו באה להשיב את אמון הציבור. לא רק משום שהנוסחה של מיקלה, שבתחילה נראתה מרעננת מאוד בזכות מראות תיאטרליים ועמומים מבחינה מגדרית, התעייפה עם הזמן וחזרה על עצמה; אלא בעיקר כי היא הרחיקה גברים מהחנויות של גוצ׳י. הסתבר בדיווחים שונים שבעוד שהקו של מיקלה קרץ אל דור ה־Z, ותרם למיתוג של גוצ׳י כבית אופנה מתקדם המאתגר את תפיסות המגדר הקלאסיות, הרי שאת הקהל הממוצע והבוגר יותר – והעשיר יותר – זה שכנע פחות.
ובכלל, סביר להניח שגוצ׳י יחשפו כיוון דומה גם בקולקציית הנשים הקרובה. השבירה אל מראה נקי יותר, אליטיסטי יותר, היא לא מקרית. ההצלחה הפנומנלית של בית האופנה בוטגה ונטה בשנים האחרונות, שנהנה מאפיל מאופק, מינימליסטי ומתוחכם יותר, הפונה לקהל פחות צעיר, מעודדת מותגים נוספים לנגוס באותה הקטגוריה.
לראייה, ברברי מינו את דניאל לי, לשעבר מבוטגה ונטה, למעצב ראשי ועתידים לחשוף בקרוב את קולקציית הביכורים שלו. על אותו המשקל – פיבי פילו, מי שהייתה המעצבת הראשית של סלין, ונחשבת כאם הרוחנית של הז׳אנר, עתידה להציג בשנה הבאה את המותג החדש שלה, שנרקח בתמיכת קבוצת LVMH, היריבים הגדולים של קבוצת קרינג, המחזיקים בין היתר בגוצ׳י ובבוטגה ונטה. באופנה, כמו באופנה, טעם הוא תמיד שדה קרב.
View this post on Instagram
כולנו צריכים להיות פמיניסטים
איך הופכים קש לזהב? הרבה יותר מעניין להפוך פמיניזם לכסף. מאריה גראציה קיורי, האישה הראשונה שיושבת בכיסא ״המעצב הראשי״ בבית האופנה כריסטיאן דיור, אמנם שנואה על ידי מבקרי האופנה, אבל נחשבת לסיפור הצלחה מסחרר מבחינה מסחרית. ומה שמעניין הוא האופן שבו היא לוקחת רעיונות פילוסופיים רדיקליים והופכת אותם למוצרי צריכה שאין להם דבר או חצי דבר עם מקור ההשראה שלהם.
אחת הדוגמאות המובהקות היא חולצת טי עשויה מתערובת כותנה ופשתן, שעליה מתנוסס הכיתוב ״כולנו צריכים להיות פמיניסטים״, שם ספרה של ההוגה הפמיניסטית צ׳יממנדה נגוזי אדיצ׳יה. למרות שהיא הוצגה על המסלול לפני כשש שנים, היא עדיין נמכרת כחלק מהקולקציה הקבועה של דיור, בתג מחיר של 750 אירו.
אלא שהמעצבת קיורי לא עוצרת בכך: מלבד בחירה של קונספטים עונתיים הקשורים במרד ובהעצמה נשית (עם חיבה יתרה לנוסטלגיה מהסיקסטיז, עשור הקלישאות של השחרור המגדרי), השבוע נחשף שהיא בחרה בנגוזי אדיצ׳יה כאחת הפרזנטוריות בקמפיין לדגם החדש של התיק האיקוני ליידי דיור, המתומחר באלפי אירו.
ההודעה לתקשורת לא מותירה מקום לספק בנוגע לבחירת הפרזנטוריות החדשות, שכוללת גם את אנייה טיילור־ג׳וי וביאטריס בורומאו. ״מאוגדות באמצעות הרוח העצמאית שלהן, הן חולקות מסר של אחווה נשית אוניברסלית״.
סביר מאוד להניח שנגוזי אדיצ׳ה מכירה את מה שמלמדים בכל מבוא למגדר בתואר הראשון; גם היא יודעת שקיימת סתירה מובנית בין קפיטליזם פראי לפמיניזם, אם מאמינים שמטרתו העליונה של הפמיניזם היא לנצח חוסר צדק חברתי. חלק גדול מהסיבה לפערים בין גברים ונשים, ובין נשים לנשים ובין גברים לגברים, קשור במנגנונים שמקדמים שכבה חברתית אחת, ומפלים אחרת.
והאפליה הזו קשורה לעיתים קרובות למגדר או למוצא אתני. בהקשר הזה, צריך לזכור שדיור שייכים לאחת מקבוצות היוקרה החשובות בשוק העולמי, וכי העומד בראשו, ברנרד ארנו, מתחרה על תואר האדם העשיר בעולם.
השאלה מי מכר את נשמתו היא לא השאלה החשובה כאן; גם להוגים החשובים ביותר יש תג מחיר. אני גם לא נסער מהעובדה שאופנה היא חלק מתרבות הצריכה. הרבה יותר מעניין להצביע על האופן שבו המנגנונים של הקפיטליזם יודעים לזהות תנועות מוסריות ואידיאולוגיות ולנכס אותן לצרכיו, ועל איך הגל החדש של הפמיניזם כורת בסופו של דבר את הענף שעליו הוא יושב ומנציח פערים. כולנו צריכים להיות פמיניסטים, אבל השאלה שצריך לתת עליה את הדעת היא אלו נשים מרוויחות מכך.
View this post on Instagram
התסביך שיש לנו עם אופנה
עכשיו כשאני כבר בן 40 וחצי (השיער האפור עלי מאז התיכון, אגב) אני יכול לומר בביטחון – סטייל לא קשור לגיל. אופנה, לעומת זאת, דווקא כן.
לאופנה יש קשר מיתי עם נעורים. אפשר אפילו לומר שהיא אובססיבית לנעורים, במובן הרחב ביותר שלהם. בשנים האחרונות עלו לא מעט קולות שניסו לנתק את הקשר הזה ולערער עליו; להוכיח שגם נשים בוגרות וגם גברים זקנים יכולים להיות אופנתיים. הם יכולים, בוודאי שהם יכולים. אבל זו לא הנקודה: הקשר המיתי של אופנה עם נעורים לא נעוץ במי יכול ללבוש אותה, אלא במה שמניע אותה.
למה הכוונה? אופנה היא ההתחדשות המתמדת. כל הרעיון של אופנה היא שדבר מה יוצא מהאופנה, ואחר נכנס במקומה. במילים אחרות, היא נולדת מחדש בכל תקופה, צעירה, רעננה ושוקקת, ואז היא מתיישנת, מאבדת מזוהרה ומתפנה עבור אחרים. זו הסיבה מדוע ישנו קשר הדוק בין אופנה, לידה ומוות.
אחד הראשונים שהצליח לנסח זאת בצורה מדהימה היה ולטר בנימין, אחד הפילוסופים החשובים של המודרנה. כפי שהוא מציין – ״שכן מעולם לא הייתה האופנה אלא פרודיה של גווייה ססגונית, התגרות במוות דרך האישה״.
המשפט של בנימין דוקר את התסביך שיש לנו עם אופנה; מדוע היא מלהיבה אותנו כל כך, ומצד שני – מדוע היא גם מרתיעה. מצד אחד, האופנה נבראת מחדש כעוף החול, והרדיפה אחריה ואחרי החידושים שהיא מציעה דומה ללגימה ממעיין נעורים, מעין השהייה רגעית של המוות הצפוי לכולנו.
כולנו הרי מכירים את תחושת ההתחדשות המתלווה לצריכת ובלבישת בגד חדש, שגורמת לנו להרגיש רעננים וחיוניים יותר. שלא מן הנמנע מדובר באחיזת עיניים, בפרודיה כפי שהפילוסוף טוען; אחרי הכל אנחנו יכולים לאמץ כמה אופנות חדשות שאנחנו רוצים, אבל שום דבר מזה לא יעצור את תקתוק השעון.
בנעורים, במרד נעורים, יש גם הבטחה לשינוי הסדר הקיים. זו הסיבה מדוע מעצבים רבים נמשכים אליהם בצורה אובססיבית. מעצבי אופנה כמו רף סימונס או הדי סלימן, ורבים אחרים, בנו קריירה שלמה על ידי התבוננות במה נערים ונערות עשו ועושים. מבחינה תיאורטית, הרי אי אפשר להתחדש אם ממשיכים לעשות עוד מאותו הדבר, אם הולכים בתלם.
זה לא אומר, אגב, שאופנה לא יכולה לקחת ממה שכבר היה; היא עושה זאת תדיר. אבל כשהיא לוקחת מהעבר – היא תמיד עושה זאת כדי לחרוג מההווה. בשביל אופנה, מה שכבר הוכיח את עצמו, חייב בסופו של דבר לרדת מהמסלול. לפחות עד הסיבוב הבא.
View this post on Instagram
מחליפים אלימות אחת באחרת
״רצינו למרוד כי הרגשנו שתנועת ההיפים מיצתה את עצמה; האמת היא שמעולם לא אהבנו את מה שהם הביאו איתם כבר מההתחלה״ – נימקה בזמנו מעצבת האופנה ויוויאן ווסטווד, שהחלה את דרכה בשנות השבעים ופרצה לתודעה הכללית בשנות ה־80, ומתה בגיל 81.
ווסטווד, בתמיכה של בן־זוגה מלקולם מקלרן, הייתה אחד מצירי ההתנגדות המשמעותיים לתנועות האהבה והשלום של הדור שקדם לה, לפחות בספירה האופנתית. היא נעשתה – למרות שמדובר בטעם שאפיין במיוחד את תחילת הקריירה שלה – סמל לתנועת הפאנק. גם היא הבינה, שההתלהבות הציבורית מ״קיץ האהבה״ בשנות ה־60 ומאג׳נדות נוסח ״לכל אחד יש זכות להיות נאהב״ היא מדרון תלול.
אהבה יכולה להפוך במהירות – וגם הפכה – למס שפתיים ולמוצר מסחרי שיש לו שוק; ומילא זה, אלא שהיא יכולה להיות גם מסוכנת. אהבה יכולה להפוך במהירות מסחררת גם לאלימות. הרי מי שלא מרגיש נאהב, דורש את האהבה הזו בכוח.
מעניין לחשוב עד כמה הדברים נותרו דומים, ועד כמה אם בכלל ווסטווד נותרה מורדת. תנועת הפוליטיקלי קורקט, וגם כל ״תנועת התעוררות״ של השנים האחרונות, שקראו לצדק חברתי, אינדיווידואליזם, הכללה, גיוון וקבלת האחר־המודר, דומות במידה רבה לאותם ילדי פרחים מלפני שישים שנים; נאיביות מהולה בכוונות טובות ורצון עז לשנות את העולם.
על אותו המשקל מעניין לראות איך גם תנועת ההתעוררות של ימינו הפכה במהירות למוצר מסחרי, כשמותגי אופנה שאין להם שום אינטרס מלבד עצמם מעודדים אותנו לרכוש ב״צורה אחראית״ (אבל לא מחייבים את עצמם למכור בצורה אחראית).עוד על אותו המשקל, תנועת ההתעוררות של ימינו מתורגמת במהירות גם לאלימות, שבאה לידי ביטוי בשיימינג, תרבות הביטול ועד הריסת מבני ציבור, שספק עד כמה יש בכוח כל אלה לשנות באמת את פרדיגמת הכוח בחברה. אם כבר, הם רק מחליפים אלימות אחת באחרת.
וזו אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של ווסטווד. מי שהייתה נאמנה למרד, מי שאמרה על עצמה שהיא באופנה רק כדי ״להרוס את מילות הסדר המקובל״, גם היא לא באמת הצליחה לשנות את העולם. היא אמנם חתומה על כמה מרגעי האופנה הגדולים של סוף המילניום, עם קולקציית הפיראטים הבלתי נשכחת או עם בגדים מחויטים שאין שני להם, אבל גם היא לא הצליחה בסופו של דבר לחסל את המערכת הקפיטליסטית, שמצליחה לברוא את עצמה כל פעם מחדש על גבה של האג׳נדה התורנית של הדור.
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון
View this post on Instagram
