קייט בלאנשט מגלמת דמות חד פעמית ב״טאר - המנצחת״, אבל זה לא מספיק

תראו את לידיה טאר נכנסת לחדר. תסתכלו עליה, איזו אישה. כמה כריזמה, כמה כישרון, איזה הומור אינטליגנטי ודק, כמה ידע יש לה (לא רק במוזיקה), כמה רוחב אופקים ורגישות פוליטית (היא הקדישה כמה שנים מחייה ללמוד על חברות ילידיות), כמה מחויבות מקצועית יש לה, ואיזה שילוב נדיר בין רגישות חברתית, פעילות פילנטרופית, ועבודה פורצת דרך כמנצחת.

יש בה גם הכרת טובה. היא זוכרת את הנשים שפתחו לה את הדרך לקריירה, היא מכירה אותן היטב, אבל גם יודעת שהדרך כבר פתוחה ולא צריך להתעסק בזה יותר. העניין המגדרי חשוב לה, אבל באופן הנכון והמאוזן. היא לא זקוקה לתשומת לב והתייחסות מיוחדת כאישה. להפך: היא מעל כל זה.

הסרט טאר של הבמאי טוד פילד מספר על דמות בדיונית – לידיה טאר (קייט בלאנשט במשחק מרהיב), מנצחת התזמורת הפילהרמונית של ברלין. היא חיה בזוגיות עם שרון, אחת מהנגניות הבכירות בתזמורת וחולקת איתה הורות משותפת לילדה (באחת מהסצנות היא מסבירה שהיא האבא שלה). יש לה תועפות של כריזמה וחדות מחשבה.

כשהיא מעבירה סדנה לסטודנטים צעירים בג׳וליארד היא כל כך מלאה עוצמה ולהט, שאפשר ממש להיכוות מזה. היא ישירה וחדה, ולכן היא לא מפחדת להגיד לסטודנט שחור שההתנגדות שלו למאהלר או לבטהובן – כלומר לאדם הלבן, וההתמקדות שלו בזהות השחורה שלו – היא צמצום שלו עצמו, הסכמה שלו להתבוננות עליו כשחור.

היא לא משתמשת במילה גזענות, אבל אפשר בהחלט לשמוע הדהוד של זה. זה לא בגלל שהיא אישה לבנה פריבילגית שלא רגישה למיעוטים. להפך. בדיוק בגלל זה שהיא לבנה ולסבית, שנסעה בעולם ולמדה מקרוב מתרבויות ילידיות ומבינה היטב את הרגישות של הסטודנט הזה (וגם את האופן שבו לבנים הקטינו ונכסו תרבות שחורה) – היא משוחררת מכל הפוליטיקה הזו, ומציעה גם לו לא להתקבע בתבניתה, לפתוח את עצמו לעולם. יש לו מה ללמוד ממאהלר.

למה אני מספרת את כל זה? כי הדבר הזה שקורה כשהיא נכנסת לחדר, החשמל הזה שיש באוויר והאופן שבו אני אמורה להיקסם ממנה – הוא חלק מהמנגנון שמפעיל את הסיפור. כשאני כותבת את כל זה עליה אני מתקשה להבחין בעצמי אם הטון האירוני שלי הוא הסתכלות מבחוץ או חלק מהטון של הסרט. נדמה לי שהוא קשור באופן ההתבוננות של הסרט לא רק על הדמות, אלא גם על התרבות שהיא פועלת בה, כלומר – על התרבות שבה כולנו פועלים. בו זמנית זוהי גם אירוניה עצמית של הדמות, חלק ממנגנון הקסם שלה, שרק הופך אותה דקת אבחנה וכובשת יותר.

הסרט הזה הוא ניסיון מעניין לבחון עלילת נפילה שקשורה בתנועת MeToo, ובו זמנית לפרוע את התבנית ולראות איך זה עובד עם נשים – איך אישה יכולה להיות בדיוק באותה פוזיציה כוחנית ומנצלת שבה ממקמים את עצמם גברים בעלי כוח או כריזמה

הסרט הזה הוא ניסיון מעניין לבחון עלילת נפילה שקשורה בתנועת MeToo, ובו זמנית לפרוע את התבנית ולראות איך זה עובד עם נשים – איך אישה יכולה להיות בדיוק באותה פוזיציה כוחנית ומנצלת שבה ממקמים את עצמם גברים בעלי כוח או כריזמה. איך זה עובד כשאישה עושה את מה שהם עושים באמצעות תועפות של קסם (והון); באמצעות הפיתוי להתקרב לא רק אל הכוח שלהם, אלא גם אל הגאונות; באמצעות האופן שבו הם מגלים את החד פעמיות של מי שתלויה בהן; באמצעות ההבטחה הגדולה הטמונה בקשר איתם; ובאופן ספציפי יותר – באמצעות מטוסים, בתי מלון, תפקידים והמלצות. העלילה מעניינת גם בגלל שתנועת MeToo עסקה לא מעט באנשים חזקים בתעשיית הקולנוע (ובמקרה של קווין ספייסי, לדוגמה, גם בפגיעה בגברים), ואילו הסרט הזה לא רק פורץ גבולות של מגדר אלא גם מרחיק עדותו אל תחום שיחסי הכוח בו פחות מובנים, או לפחות פחות ידועים ככאלה.

אחד הדברים המעניינים בבחירה להעמיד אישה חזקה ומושכת שיודעת לעשות את כל זה באותן שיטות של פיתוי וניצול, הוא הבחירה דווקא באישה לסבית. אני לא בטוחה מה זה אומר על האפשרות לחשוב גם על נשים סטרייטיות כבעלות פוטנציאל להשתמש בתלויים בהן באופן הזה (ויש פוטנציאל כזה כנראה), ומאידך מה זה אומר על התפיסה של נשים לסביות כמי שמתחזות לנשים או כמי שפועלות כמו גברים. מה שברור הוא שהנפגעות – כך או כך – מוצגות כמעט תמיד כנשים.

אבא למופת

הבחירה הזו לבחון את Me Too על אשה, הבחירה לספר עלילת נפילה של אשה, כל אלה הן חלק מהכוח של הסרט, אבל גם מה שמגביל אותו. בלאנשט כובשת את המסך בתפקיד הזה, שהציב אותה כמועמדת מבטיחה לאוסקר (שאם תזכה בו הוא יהיה השלישי שלה). האופן שבו היא משחקת את הדמות ברגעי השיא והקסם שלה, אבל גם ברגעי הנפילה – הוא מרשים ומלא שכבות. כשהיא חוזרת הביתה אחרי טיסה ארוכה כדי להספיק, כמו שביקשה ממנה בת זוגה, להגיע לאירוע בגן הילדים של בתן, היא מצליחה ברגישות המופלאה ובגישה בלתי אמצעית לדבר עם הבת על דברים שהילדה לא מספרת לאף אחד אחר; גם לא לאמא השנייה שלה.

יש לה יכולת אינטימית וגישה מופלאה לבני אדם. יותר מזה, היא מצליחה גם לחלץ את הילדה (בשיטות שקצת דומות לאלה שאולי היא מפעילה על נשים צעירות שהיא משתמשת בהן) מהפגיעות ומההשפלות שהיא סיפרה לה בסוד שהיא סופגת מאחת הילדות האחרות. במילים אחרות היא אבא למופת, אם כי קצת בדמות של מרי פופינס שבאה והולכת, וקצת בשיטות של המאפיה.

היא גם בת זוג. כשהיא חוזרת מאחת מנסיעות העבודה האלה שלה, ומוצאת את בת זוגה בתוך מה שנראה קרוב להתקף חרדה (בין השאר משום שהיא עצמה לא ענתה לה לטלפונים במהלך הנסיעה), היא יודעת בדיוק איך לגשת אליה, לחבק אותה ברכות, לתת לה את התחושה שהיא כולה שלה. הדבר המרשים בסצנה הזו, ובעוד דומות לה, הוא שאפשר להבחין בתוך הרגעים האלה בזיוף דק ובמיומנות של תמרון, שמאפשרים לה לשמור תוך כדי הרגעים האינטימיים, על הרווח הזה שבינה לבינה.

למרות שמדובר, לכאורה, בעלילה של טרגדיה שכרוכה בהיבריס וגם לכן סופה אולי ידוע מראש, המשחק של בלאנשט הופך את הדמות לחד פעמית. ובכל זאת, ככל שהסרט התקדם, מלבד העובדה שהוא פשוט ארוך מאוד, היה גם משהו שנחלש בו.

רגעי נפילה, התמוטטות של פסאדה, פרסום פומבי של מה שהתרחש בזירות סודיות ופרטיות בכל כלי התקשורת – כל אלה הם רגעים כאוטיים, מלאי כאב וקצוות. נדמה שכדי להבין את הדמות או הדמויות שקשורות בה, אלה הם גם הרגעים המעניינים ביותר. ובכל זאת, התסריט כמעט רק מסמן אותם, וגם זה לפעמים נעשה באופן קצת פשטני.

ימים של שבר לא עשויים רק מהתפרצות דרמטית אל מול ילדה או אל מול מה שהיה מפעל חיים. הם עשויים משכבות שלמות שמתפרקות, ובעיקר מגם וגם, מחרדה ויהירות ואובדן עשתונות. במקום להתבונן בכאוס הזה ולנסות להבין אותו מתוכו, הסרט ממשיך את העלילה גם אחרי אותם רגעים של התמוטטות, ולוקח אותה רחוק לעבר החיים החדשים שיכולים (ויכולים גם לא) להיבנות.

השאלה אם אפשר לבנות מחדש קריירה בסין לדוגמה ולקום כעוף החול היא שאלה מעניינת, אבל מלבד ההתארכות של הסרט כדי להשלים את המעגל הזה, יש משהו סגור בעלילה שהסרט מבקש להקיף. נדמה שככל שהוא מתקדם הוא מחמיץ את הדבר החד פעמי, האנושי והייחודי לדמות הזו.

ואם בפרפרזה על טולסטוי: כל ההצלחות דומות הן, כל הפסאדות דומות הן, אבל ההתמוטטויות, גם של הפסאדות, נעשות כל אחת בדרכה. נדמה שהסגירה של העלילה של הסרט גם סגרה על הדמות, גם האריכה אותו באופן צפוי ובנאלי, וגם הפכה אותו לסכמתי. כדאי היה לא להתפתות לזה, ובעיקר להישאר עם הדבר שכבר היה לו בידיים – המשחק המופתי של בלאנשט כדמות החד פעמית של לידיה טאר.

---

טאר – המנצחת
בימוי: טוד פילד
158 דקות; ארה״ב, 2022
3.5 כוכבים