שיראל ספרא // דרך אור רך

הפרטים הטכניים

״דרך אור רך״, ספר אמן של שיראל ספרא, יושק בגלריה חנינא ביום חמישי (9.2). הספר יצא לאור בהוצאת חנינא (בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות), באוצרותה של ליהי לוי, בעיצובו של אבי בוחבוט והפקתו של יותם מיכאל יוגב. בספר עבודות צבעוניות שנוצרו על גבי דפי ספרים, כשהפעולה האמנותית כוללת מחיקה וכיסוי של הטקסט והשארת מלים בודדות. כך נוצרות משמעויות חדשות, מפות דרכים ומרחבים. בספר שזורים טקסטים ליריים קצרים פרי עטו ובכתב ידו של ספרא, המוליכים את הקורא בכדימיון מודרך.

מי אני

שיראל ספרא – אמן, נולד בירושלים וחי בגליל עם משפחתו. בוגר המחלקה למדיה חדשה בבית הספר מוסררה בירושלים והתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. זוכה פרס ראש העיר ירושלים עבור מצוינות באמנות. הציג תערוכות יחיד במוזיאון רמת גן לאמנות, מוזיאון ינקו דאדא, גלריה חנינא ועוד.

העבודה

את העבודה על דפי הספר התחלתי בקורס של מלי דה־קאלו במוסררה. היה בי רצון להפוך ספר פרוזה לספר שירה אישי, על ידי מחיקה של המלל בכל דף והשארה של המילים והאותיות שרציתי לחבר. אחרי כמה שבועות מצאתי את הספר ״המסע המופלא של נילס הולגרסון״ זרוק ברחוב, ואיתו התחלתי לעבוד.

לכל דף נתתי הזדמנות להיות עבודת אמנות עצמאית; דימויים החלו למצוא מקום על הדף ולנהל דו שיח עם המילים שלא נמחקו. לאורך השנים העבודה על דפי ספרים ליוותה את העשייה האמנותית שלי בסטודיו, וכבר משלב יחסית מוקדם ידעתי שיום יגיע ואחזיר את הדפים אל ספר חדש, ספר שהוא כולו עבודת אמנות שלמה.

הרעיון למחוק שירה התחבר אצלי בהתחלה למרחב מאפשר של יצירה בשפה שבאה, לרפא שנים שבהן התביישתי לכתוב בגלל שגיאות כתיב שהיו חלק בלתי נפרד מהכתיבה שלי. אחרי זמן מה התחלתי להבין שתהליך היציאה בשאלה שלי גרם לי למחוק חלק משמעותי בזהות שלי ובמי שאני. כמו בדפי הספר, הייתי צריך להחליט מה נשאר ואילו חיבורים נוצרים כדי ליצור את האני החדש, שמבוסס על הנער הדתי שהייתי. מרחב השפה והחיבור לדימוי אפשרו לי לצאת למסעות רבים והחלו להיווצר אצלי תתי סדרות שאותן הצגתי בתערוכות שונות.

השירים בספר הם השכבה הכי חשופה מבחינתי. כתבתי אותם בתקופה שבה יצרתי את העבודות לספר. דרכם וביחד איתם ניסיתי לדייק את הכיוון שאליו הספר יילך – מסע אל הלב ואל הטבע והנסתר.

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהספר ועבודות ממנו יוצגו במוזיאון ישראל. כשהייתי ילד, בזכות מיזם מעולה של עיריית ירושלים, היה לכל תלמיד מנוי בחינם למוזיאון. ביליתי במוזיאון המון וחוויתי את האמנות בצורה תחושתית. נראה לי שזאת אחת הסיבות שבגללן אני אוהב לחשוב בעבודות שלי איך אני מתייחס לחושים של המבקר, ולפעמים גם שמח ליצור עבודות שמשתפות את הצופה ביחד עם הגוף שלו בעבודה. להציג את הספר או עבודות ממנו במוזיאון תהיה עבורי סגירת מעגל מרגשת.

פלוס אחד

אחת העבודות האהובות עלי הייתה חלק מהצבה בחלל בתערוכת היחיד שלי ״קסם רגליי הפוחזות״ שאצרה יעל אזולאי. קיר הפריד בין שני חלקי התערוכה ודרכו עבר פסל של שתי רגליים, עשוי רשת מתכת. תחתיו פערתי שני חורים בקיר והזמנתי מבקרים לשכב ולהכניס את הרגלים לצידה האחר של התערוכה. בזמן שהם תרמו את רגליהם לטובת התערוכה הם נהנו גם ממנוחה וגם נגלה לעיניהם ציור על התקרה, שבו הופיעה המילה ״גלה״.

הרגליים חזרו והופיעו בעבודות נוספות בתערוכה. הכוונה שלי הייתה לעצור רגע ולומר תודה לרגליים שלי ושלנו שמצעידות אותנו קדימה מבעד לכל קושי ואתגר. הופתעתי לגלות שאנשים רבים שמחו להתמסר לשכיבה בחלל התערוכה כשרגליהם משתלשלות מחורים בחדר הסמוך. ברגעים אלה הרגשתי שהעבודה והתערוכה שלמות. כל רגע כזה היה שונה ממשנהו, ובכל זאת כל כך דומה. אין לאמנות הצדקה לולא הצופים והמבקרים.

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן