מועדון תרבות / פסטיבל שאון חורף 2023
הבריף
פסטיבל שאון חורף הוא אירוע תרבות המתרחש ברחובות ירושלים בשנים האחרונות. הוא מתפרש על פני חודש שלם, ובכל שבוע מעיר לחיים רחוב אחר במרכז העיר. במהלכו חנויות, פינות רחוב, ספסלים ועסקים שונים מתקשטים ומארחים מופעים, פרפורמנס, אירועי מוזיקה ומגוון אינטראקציות של אמנים לקהל הרחב ללא תשלום. זו לא השנה הראשונה שסטודיו ״בריף״, שבו אני (ניב יהושע דרייפוס אבודרם) עובד כמנהל מחלקת העיצוב מקבל על עצמו את מיתוג הפסטיבל, אבל זו הפעם הראשונה שלי כאחראי על המהלך באופן מוחלט – וזה היה כיף גדול.
מטרת הפסטיבל היא, בגדול, לעשות פאן. הוא פונה למגוון אוכלוסיות המרכיבות את ירושלים – מסטודנטים עד לדתיים ומבוגרים, וכולם צריכים להרגיש בנוח עם העיצוב והתוכן. עם זאת, העירייה איפשרה חופש (מסויים) בבריף העיצובי. מצוות ההפקה והמנהלת האמנותית קיבלנו את המשפט שכל מעצב ומאייר חולם לשמוע – ״תעשו מה שאתם רוצים, רק שיהיה יפה״.
השפה האיורית שלי היא צבעונית ופה הרגשנו שאולי נעדיף לעבוד עם פלטה צבעונית מצומצמת יותר, עם קונטרסט לטובת הדרמה והנראות במרחב הציבורי
לוח הזמנים היה צפוף יחסית ונתבקשנו להציג כיווני עיצוב וקונספט במהרה, ומשם להתקדם לעבודה עצמה. אני ויונתן סטריאר, מנהל הקריאייטיב של הסטודיו ושועל קרבות ותיק בכל הנוגע לאירועי תרבות ירושלמיים, נכנסנו לבליץ של שיחות ומחשבות על קונספט עיצובי וטכניקות אפשריות לביצוע. מלבד הדימוי המרכזי היינו צריכים לייצר גם דימוי עבור כל מתחם שיבדל אותו מהשאר (ארבעה בך הכל) וישמש לטובת איוונט ברשתות החברתיות ותוצרי דיגיטל שונים.
ההשראה
הפסטיבל מגוון מבחינת הדימויים שהובילו אותו לאורך השנים כך שהיו לי הרבה רפרנסים להסתכל עליהם. בעבר עיצבו ואיירו עבורו רבים וטובים כמו יוניל ו־Brothers of Light, מה שהכניס אותי לנעליים די גדולות. כל מאייר או מעצב לקח את הדימוי למקום שלו, לא היתה תמה אחת שליוותה אותו. עם זאת, הרוב בחרו להתייחס לרחוב עצמו כנקודת המוצא – אם זה לאנשים ברחוב, לחיות ומפלצות שמסתובבות בו לבניינים עצמם.

שאון חורף 2023. צילומים: ניב יהושע דרייפוס אבודרם / סטודיו בריף

שאון חורף 2019

שאון חורף 2020
התהליך
התחלנו עם שיח חופשי בנושא – מה היה בעבר, מה עבד לדעתנו יותר ופחות ולאן היינו שמחים לקחת את השפה העיצובית. בשנה הקודמת הטכניקה הייתה קולאז׳ מדימויים מצולמים, ורצינו ללכת דווקא לכיוון השני – לאיור קלאסי יותר. השפה האיורית שלי היא צבעונית ופה הרגשנו שאולי נעדיף לעבוד עם פלטה צבעונית מצומצמת יותר, עם קונטרסט לטובת הדרמה והנראות במרחב הציבורי.
אחרי בריינסטורמינג ארוך ושיטוט ברפרנסים של פסטיבלים ופרסומים שונים בחרנו בשלושה כיוונים להצגה: קלפי טארוט, חפצים תלת־ממדיים וצמחים מפלצתיים. הכיוון שנבחר היה די חד משמעי – חפצים תלת־ממדיים. הבחירה בחפצים יומיומיים וכמעט משעממים לכאורה, בשילוב קומפוזיציה מרוכזת עם ווייב לילי וחורפי הרגיש לנו כמו זווית רעננה על הפסטיבל. הלקוחה הסכימה איתנו וניגשנו למלאכת האיור.
לפני תחילת העבודה בחרנו בנק חפצים עבור הדימוי המרכזי והמתחמים השונים. הבחירה עבור הרחובות הייתה קלה יותר: בתור ירושלמים שמכירים היטב את רחובות מרכז העיר הגענו די מהר לרשימה מכובדת של חפצים שמהם יכולתי לבחור את מה שעבד הכי טוב. האתגר המרכזי היה בחירת החפצים עבור הדימוי המרכזי, שהיה אמור לאגד בתוכו את הנשמה של הבריף – דברים יומיומיים שמואדרים לטובת הקומפוזציה.
גם הטכניקה האיורית לא הייתה ברורה לנו עד הסוף. התחלנו בניסיונות בתוכנת תלת־ממד פשוטה יחסית (אדובי דימנשן) כדי לבנות את הקומפוזיציה המרכזית, אבל הרגשנו שזה לא מדויק לשפה ולרוח הפסטיבל, ומהר חזרתי לאייפד ולאיור קלאסי.
עשיתי ניסיונות עם טקסטורות ״מלוכלכות״ ושיטות שילוב של חול ו־grain לתחושת חספוס – אבל גם שם הרגשתי שזה פחות עובד. לבסוף יצרתי מברשת noise פשוטה וטובה שסיפקה אותי ועזרה לתחושת הנפחיות של האיור עצמו. כל איור התחיל בסקיצה ידנית ומהירה של הקומפוזיציה עם כל החפצים שחשבתי עליהם, ואז ניפיתי וסידרתי מיקומים בהתאם למה שיצא.




בחירת הפלטה התבססה בחלקה על רפרנסים צבעוניים מאיורים שונים וחלקה מהתאמות של צבעים משלימים, וגם מהרבה אינטואציה ותיקון תוך כדי תנועה. לוגו הפסטיבל היה נתון מראש, ואיתו גם פונט אדיטור סנס של הגילדה שמשמש לפרסומים המרכזיים שלו. אליו שידכתי את פונט מסדה, שלדעתי נותן קיק נעים וטוב לנראות המוכרת של הפונט הקיים.
הפינג פונג העיקרי היה ביני לבין יונתן. הלקוחה קיבלה את הפוסטר במצב די גמור, ומלבד הערות קטנות (כמו להוסיף תאריך עברי) ושינויי היררכיות – הכל עבד די חלק. הדימוי המרכזי עבר הכי הרבה שינויים ועדכונים, והשתדלתי כל הזמן לשלוח צילום מסך לטלפון ולהסתכל עליו מרחוק כדי לחפש את הבעיות שיש בו (טיפ שקיבלתי ממרב סלומון ומאז אני משתדל ליישם בכל פרויקט).
רציתי שכל ירושלמי שיראה את הקאבר יזהה חפץ או רעיון מתוכו ויחייך לעצמו. תחושת השייכות והקרבה לעיר עצמה שיחקו תפקיד רציני בעבודה. בבחירת הדימויים עצמה גיליתי עד כמה בן אדם שבמקור אינו ירושלמי הופך לאחד כזה במהלך השנים ומרגיש חלק
בגלל לוח הזמנים הצפוף שלחנו את הפוסטר המרכזי ועברנו מיד לאיור המתחמים. כל רחוב קיבל קאבר משלו עם חפצים מתוכו. רציתי שכל ירושלמי שיראה את הקאבר יזהה חפץ או רעיון מתוכו ויחייך לעצמו. תחושת השייכות והקרבה לעיר עצמה שיחקו תפקיד רציני בעבודה. בבחירת הדימויים עצמה גיליתי עד כמה בן אדם שבמקור אינו ירושלמי הופך לאחד כזה במהלך השנים ומרגיש חלק.
במקביל לעבודה על הדיגיטל עבדנו גם על עדכון האתר הרשמי ותוצרי דפוס כמו לייבלים ושילוט, עם עדכונים שוטפים והרבה בלת״מים כיאה לפסטיבל אמנים בחורף הירושלמי. מטעמי אקולוגיה וחסכון לא היה הרבה פרינט השנה ומלבד הפוסטר המרכזי רוב התוכן הוא דיגיטלי.

עיצוב טוב
אני חושב שעיצוב טוב לתרבות הוא דבר מאוד חמקמק. כמעצבים אנחנו סופגים המון השפעות תרבותיות ועיצוביות מדברים שהם לפעמים אוונגרדיים ולא תמיד מדברים לכל הקהלים שאנחנו אמורים לעצב עבורם, מה שנקרא ״עיצוב למעצבים״. אחרי הרבה עבודה מול עיריות וגופי תרבות הגעתי למסקנה שקודם כל (ולפעמים זו לא הנטייה הטבעית שלנו) אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה עיניים הולכות לראות את העיצוב שלנו ולהגיב עליו, וזו הנחת העבודה שמלווה אותי תמיד. עיצוב טוב צריך להיות שמח ומזמין, להרגיש חמים וביתי ולייצר תחושת הזדהות. אני רוצה להאמין שהצלחתי בזה הפעם.
פסטיבל שאון חורף
ברחבי העיר ירושלים
מדי יום שני, עד 27.2
















