עיגול לטובה: הדיוקן המחמיא של פרנסואה פינו, דרך סיפור המוזיאון בבורסה למסחר בפריז

נתחיל מהסוף: במאי 2021, באיחור אלגנטי, נפתח המוזיאון החדש והמדובר של פריז – בורס דה קומרס (הבורסה למסחר) – לשמחתם והתרגשותם של חובבי האמנות בפריז ובעולם, שנהרו לראותו בתערוכת הפתיחה וגם בשתיים שנפתחו בעקבותיה מאז. בעליו הגאה, המיליארדר פרנסואה פינו, המתין לו בסבלנות יותר מ־20 שנה, מאז החליט לראשונה להקים מוזיאון כחלק מהתנהלות אוסף האמנות העצום שלו.

לבייבי החדש והנוצץ בפריז קדמו שני אחיו הגדולים בוונציה – פלאצו גראסי ופונטה דלה דוגנה – שעברו שימור ושיפוץ מרהיב תחת ידיו של האדריכל היפני החשוב טדאו אנדו. מן המפורסמות היא שפינו לא מצא את המקום המתאים, ובעיקר את התנאים הנאותים לטעמו, להקים מוזיאון בפריז – לשם נשא עיניו מלכתחילה. כאיש עסקים שמחליט ועושה, מימש את תוכניותיו בוונציה תחילה, ואז בפעם השנייה, וראה כי טוב: פלאצו גראסי (2006) ופונטה דלה דוגנה (2008) הפכו לשני עמודי תווך בסצנת האמנות העכשווית בעולם, תחנת חובה לכל מי שמבקר בעיר, ובמיוחד לבאי הביאנלה בוונציה.

אבל פינו, צרפתי גאה, ארב בסבלנות להזדמנות ולבניין הנכון, עד שבשנת 2016 הגיעה ההצעה לחכור את בניין הבורסה למסחר ל־50 שנה והוא חתם ללא היסוס. יתכן שזה רק צירוף מקרים, אבל אולי תרמה לכך העובדה שזמן קצר קודם לכן, בסוף 2014, נפתח פונדסיון לואי ויטון בפריז (בתכנונו של פרנק גרי, עוד סטארכיטקט מהליגה של אנדו). לואי ויטון הוא חלק מתאגיד LVMH, בבעלותו של מיליארדר צרפתי אחר, ברנאר ארנו, ובין השניים נטושה תחרות עסקית ותרבותית עזה.

פינו, בעליהם של בית המכירות כריסטי׳ס ושל תאגיד קרינג/ארטמיס (החולש בין השאר על מותגי על כמו גוצ׳י, איב סאן לורן ואלכסנדר מקווין), עומד במרכז הסרט ״המוזיאון והמיליונר״ שיוקרן בפסטיבל אפוס. הסרט, מבית היוצר של ערוץ ארטה הצרפתי, עוקב אחר פרויקט הבורס דה קומרס מראשיתו ועד פתיחתו, לאחר שיפוץ שהתארך עוד ועוד בחסות הקורונה.

השפעתו בעולם האמנות כמעט חסרת גבולות: הוא אספן בעל כיסים עמוקים, בבעלותו שלושה מוזיאונים המציגים תערוכות המבוססות על אוספיו, ובית מכירות פומביות שמשתתף באופן פעיל בדחיפה כלפי מעלה של המחירים האסטרונומיים של יצירות אמנות

לצד הפרויקט, המתואר בעיניים נוצצות, הסרט מעיר (אם כי הוא עושה זאת בקול ענות חלושה) על אופיו של המוזיאון, ובעיקר של בעליו, שהשפעתו בעולם האמנות כמעט חסרת גבולות: הוא אספן בעל כיסים עמוקים, בבעלותו שלושה מוזיאונים המציגים תערוכות המבוססות על אוספיו, ובית מכירות פומביות שמשתתף באופן פעיל בדחיפה כלפי מעלה של המחירים האסטרונומיים של יצירות אמנות.

הסרט משדר אמינות, בעיקר משום שהוא נהנה מגישה נדירה לדיונים סגורים ומבט על קבלת החלטות, בעת ליווי האיש והמוזיאון בהתהוות. אולם יתרונו הופך לחיסרון, כיוון שהמיקוד סביב פינו כה קרוב, עד שהוא כמעט ולא מעניק לצופיו מידע נוסף על האיש, על המוזיאון ועל הקונטקסט הרחב יותר שבו הוא פועל. מבחינה זו הסרט נראה כמסתפק במועט ומותיר את מרבית הצופים מחוץ לתמונה הגדולה.

ריבוע, משולש ועיגול

המצלמה נצמדת לפינו ואנדו בביקורם הראשון בבניין הבורסה למסחר, כשהם מתבוננים כחולמים ומתחילים לתכנן את כניסתו של המוזיאון לזירה העגולה העצומה. תכנון הטרנספורמציה של החלל נראה דמיוני עד בלתי אפשרי, כשמנסים להבינו דרך המשפטים הספורים, שמוחלפים ביניהם בצרפתית מתורגמת ליפנית ולהיפך, ובעיקר בהנהוני הבנה והסכמה. בשלב מסוים אנדו מציין את חיבתו למינימליזם ולצורה הבסיסית של הבניין העגול, המצטרף באופן מושלם למשולש ולריבוע של מבני המוזיאונים בוונציה.

הבניין עבר סדרה של גלגולים והתאמות מאז הוקם, במאה ה־16. הוא שינה את ייעודו ונוספו לו אגפים שהגדילו את היקף המעגל הפנימי וכן כיפת זכוכית שהצטרפה בסוף המאה ה־19, ונחנכה ממש במקביל למגדל אייפל, ב־1898, כחלק מהישגי הטכנולוגיה המודרנית של בנייה בברזל וזכוכית. מתחת לכיפה מתנוסס ציור קיר עצום ממדים מאותה תקופה, שמפאר את צרפת כמעצמת מסחר בינלאומי. הסרט מקדיש לא מעט דקות לתיאור עבודות השימור שלו הקפדניות של הציור, במקביל לעבודות ההקמה של קירות המוזיאון החדשים.

לצד אלה המביא הסרט קצת רקע מפיהם של ״ראשים מדברים״, בעיקר מומחי אמנות והיסטוריה, שמספרים על החשיבות של כניסת המוזיאון כשחקן חדש בסצנה הפריזאית, הממוקם אסטרטגית ממש בין הלובר למרכז פומפידו. הפאר וההדר של הבניין הופכים אותו לחבר מרשים וראוי בקבוצה, ולא במקרה מתייחס אנדו בדבריו לפירמידה השקופה שתכנן הארכיטקט אי.אם. פיי ללובר, בשנות ה־80 (ושעוררה זעם וביקורת ציבורית עזה בזמנו).

״כשאי.אם. פיי אמר לי שהוא עומד לבנות פירמידה בלובר לא הצלחתי לדמיין פירמידה עשויה זכוכית. פירמידה! חשבתי לעצמי, שגם אני רוצה לעשות אדריכלות שניתן לתאר במילה אחת״, אומר אנדו ומוסיף: ״אני חושב שהפנתאון ברומא, שבנה הקיסר אדריאנוס, הוא פאר היצירה האדריכלית ב־2000 שנות היסטוריה״.

אנדו, המינימליסט, רצה שהחומרים כמעט ייעלמו והחוויה של המבקרים תהיה רוחנית ושונה בכל פעם שיבקרו במקום. כאשר נחשפים לבסוף קירות הבטון שהוסיף אנדו והגלריה המעגלית שמרחפת מעליהם, ניכר האיזון ששאף אליו האדריכל והפרופורציות המושלמות – בהשראת מבנים היסטוריים כמו הפנתאון והקתדרלות הגדולות.

פרופורציות בלתי נתפסות

תפקיד נוסף יש לראשים המדברים בסרט – להסביר (בעדינות) איך הכסף (הפרטי) ועליית כוחם של האספנים הגדולים תפסו את מקומם של המוזיאונים הציבוריים בהובלת טעם הקהל ובכינון התודעה של חשיבות אמנותית. ״הפרדוקס הוא שבמקום להגדיל את התקצוב למוסדות ציבוריים ההולכים ומתרוששים, המדינה נותנת הקלות מס לעשירים שרוכשים אמנות. הם יכולים להסתדר מצויין גם בלי ההקלות, ואילו מוסדות אמנות ציבוריים תקועים מאחור במחסור מתמשך״, אומרת אחת המרואיינות.

ואחר מוסיף: ״הפרופורציות בלתי נתפסות: בשנת 2016 תקציב הרכישות של מוזיאון מרכז פומפידו עמד על 1.5 מיליון אירו. באותה שנה פרנסואה פינו הוציא כ־180 מיליון אירו על רכישת אמנות לאוסף שלו״.

פינו עצמו אינו נראה מוטרד מהשאלה מה שייך לציבור ומה לבעלי ההון. הוא רואה את ההשקעה שלו במוזיאון כשליחות ציבורית, אך אינו מיתמם ולמעשה אפילו מסביר בעצמו שגם באמנות יש לו אינטרסים. הוא מודע לגמרי לכך שכל התעניינות מצידו באמן זה או אחר מיד מעלה את ערך השוק של עבודותיו. אבל ״התעניינות״ היא תיאור מצמצם של מה שעושה פינו. ״בעסקים הבנו איך לעשות כסף, ואז מה? האמנות פותחת בפנינו את כל העולם״, הוא אומר.

אוסף פינו מעסיק אינספור מומחים ואנשי מקצוע החל באוצרים והרסטורטורים ועד לסטודנטים לאמנות השומרים בתערוכות. למרות זאת, פינו, שבדרך כלל נשאר מאחורי הקלעים, החליט הפעם לאצור בעצמו את התערוכה הראשונה במוזיאון החדש. הוא מוכן אפילו ״לחטוף את הסטירה״, אם התוצאה תהיה פחות ממושלמת כדבריו.

״אני נגד נוחות, אני צריך אתגרים ואוהב לקחת סיכונים״. ובגילו המתקדם (פינו יליד 1936) זה נראה גם עניין ספורטיבי, שמשאיר אותו עירני ומעודכן. ״אמנים הם אנשים שעובדים, ששואלים, שחרדים. זה לא משחק ילדים, יש להם ראיית עולם שאין לנו. הם שואלים שאלות ללא הפסק והם לא מסתפקים באזור הנוחות. לא כולם, אבל את אלה אני אוהב״.

בתיאור החזון שלו לתערוכת הפתיחה הוא מבטיח: ״אני אציג עבודות שיש להן אמירה, שאינן ריקות. לאמנות אמיתית יש מה לומר, אם היא יפה מדי לפעמים היא לא אומרת דבר, זו מלכודת. אני מעדיף אמנות שדוחקת, מעוררת״.

כמי שראתה את התערוכה, אני יכולה להעיד שהוא אכן מצליח בבחירות שלו, להציג אמנות מערערת ומעוררת, אך הסרט כמעט שאינו מתעכב עליה. פינו מסביר בכמה משפטים למה הוא מחבב את היונים של מאוריציו קטלן ״הן נותנות תחושה היצ׳קוקית. לא מבחינים בהן מיד, וכששמים לב פתאום היצירה מקבלת ממד של מתח״. הוא נלהב ומתרגש עם הגיעו של פסל השעווה של אורס פישר, שמתחזה לפסל שיש רומאי ובסיום התערוכה לא יישאר ממנו דבר.

״האמנות תרמה לי כל כך הרבה, שאני משוכנע שמתוך אלפי המבקרים שיבואו יהיה מישהו שהיא עשויה לשנות את חייו״, הוא אומר, ומיד חוזר הפוקוס אליו: ״זכיתי לראות ולחיות בין אמנים שבאמצעות יצירותיהם חושבים על מה שקורה היום, וצופים מה יקרה מחר. בזכותם יש לנו ללא ספק פתיחות גדולה יותר לעולם והבנה טובה יותר שלו ושל העתיד. הבנה שעשויה לעורר דאגה, אבל גם לא לגמרי. לא תמיד הגרוע מכול צפוי לקרות. וכך האמנות עוזרת לי״.

---

המוזיאון והמיליונר
בימוי: אוליבייה למייר
11.3 בפסטיבל אפוס, מוזיאון תל אביב