כל מה שחשוב ויפה
ראאד בואיה במוזיאון ארץ ישראל. צילומים: ראאד בואיה
ראאד בואיה במוזיאון ארץ ישראל. צילומים: ראאד בואיה

ראאד בואיה: ״אני לא עסוק בתעמולה. אני פלסטיני, ואני צלם. אין לי גבולות ואין לי מדינה״

תערוכת יחיד נדירה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מקבצת סדרות צילומים עוצמתיות של האמן ראאד בואיה

״מה זה פוליטי? לנסות לשנות, לנסות להעביר מסר איך אנחנו חיים. אני לא עסוק בתעמולה. אני פלסטיני, ואני צלם. אין לי גבולות ואין לי מדינה״ – אומר ראאד בואיה, והאמת הקשה העולה מהצילומים שלו נראית מאוד אישית. בתערוכת היחיד שלו, ״השחור הוא החיים, הלבן הוא האמנות״ במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, הוא מציג עבודות מתוך סדרות צילומים, בעיקר דיוקנאות, שנוצרו לאורך כ־20 שנה.

דבר בילדותו של בואיה, יליד 1971 מהכפר הפלשתיני קטאנה שליד רמאללה, לא העיד על דרכו בעולם כאמן וצלם בעל עין בוחנת ורגישה. הוא גדל יתום מאב במשפחה קשת יום, והחל את חייו בעמדת נחיתות. בגיל מאוחר יחסית החליט ללמוד במחלקה לצילום במוסררה ובשנים שחלפו מאז הוא התפרסם בארץ ובעולם ועקר לפריז. משם מתנהלת איתו שיחת זום לרגל התערוכה. בעברית.

כשראיינתי אותו לראשונה, לפני שנים רבות, זה היה בטלפון במקום פגישה, לקראת פתיחת תערוכה שלו בתל אביב. הוא לא קיבל אישור כניסה לישראל להשתתף בתערוכה של עצמו (בעיה שהקשתה עליו לא פעם עוד בתקופת הלימודים בירושלים). כבר בראשית דרכו התבלט כצלם מחונן, שעבודותיו נוגעות בנושאים אוניברסליים ויש בהן עוצמה יוצאת דופן.

באותו ראיון (שפורסם בגלובס בשעתו) אמר לי בואיה שבצעירותו לא היה לו שום קשר לאמנות, והוסיף בצחוק: ״בגיל 18 התגייסתי לצבא של הערבים״ – כלומר לעבודה בבניין. וזה גם אחד הנושאים הבולטים בצילומים: פועלים ובנאים פלסטינים, שבונים את ההתנחלויות ואת הערים בישראל. לא פעם אלה שוהים בלתי חוקיים. סדרת העבודות תחת הכותרת שב״חים היא אחת המשובחות בתערוכה.

באמנותו ובסיפורו האישי בואיה מגלם את הטרגדיה של המקום שבו אנחנו חיים. קשה לחשוב על עיתוי פחות מתאים לתערוכה של אמן פלסטיני במוזיאון ששמו ״ארץ ישראל״. את העובדה שבואיה אינו נרתע מקיום התערוכה אפשר לזקוף לזכות הקשר ארוך השנים שלו עם אוצר הצילום במוזיאון, גיא רז, שכבר הציג אותו במסגרות שונות ובראשן ב״פוטומנטה״, צילום מהמרחב המזרח תיכוני. האמון והמקצועיות גברו על שיקולים אחרים.

יותר חשוב מתמונה שתלויה על הקיר, זה המסר האנושי של התמונה והכוח של המצלמה. נכון שזו המצאה טכנית, אבל היא קודם כל המצאה אנושית, שיש בכוחה להביא את המצב של האדם

״הצילום של ראאד בואיה מתחבר לסבל ולקושי. הוא מגיע ממקום חומל ומישיר מבט אמיץ, מזדהה ולא מתנשא. הוא האחר, המודר, והוא יוצר אינטראקציה עם ׳אחרים׳ מכל העולם״, אומר רז. ״כותרת התערוכה היא ציטוט שלו – השחור הוא החיים, הלבן היא האמנות – תפיסת עולם קשה, שבה האמנות היא קרן אור. ואני מציע להסתכל גם על האפורים״.

בואיה עצמו מסביר את הבחירה בשחור לבן הן בראיית עולמו, הלא מאוד אופטימית, והן בהשראת הצלמים הגדולים של המאה ה־20. שמות כדורותיאה לאנג, אנרי קרטיה ברסון ורוברט קאפה, שתיעדו את השורדים, הפליטים ופשוטי העם, בתקופה שלאחר השפל הכלכלי בארצות הברית ואחרי מלחמת העולם השנייה באירופה.

ראאד בואיה. צילום: נטליה חורושייבה

ראאד בואיה. צילום: נטליה חורושייבה

זו הייתה תקופה מכוננת בתולדות הצילום, שהפנתה את הזרקור לעיסוק באדם הפשוט ובאסתטיקה של החיים היומיומיים. מגמה שהצמיחה את סוכנות הצילום מגנום ומגזינים כמו טיים־לייף, ובאה לידי ביטוי בין היתר בתערוכת המופת ב־MOMA בניו יורק, ובספר שיצא בעקבותיה ״משפחת האדם״ – שאותו הוא מציין בדבריו.

הוא מדגיש במיוחד את חוויית המפגש בלימודיו עם עבודותיה של דיאן ארבוס, שהותירה עליו רושם עז: ״באחת ההרצאות על צילום דוקומנטרי נחשפתי לצילום של דיאן ארבוס, שהיא בעיניי אחת הצלמים החזקים והטובים ביותר. ראיתי בצילומים שלה משהו ששינה את הראייה שלי את התמונה, ודרך זה מצאתי את הזהות שלי ואת הדמות שלי.

״בצילום שלה יש משהו יותר חשוב מתמונה שתלויה על הקיר, וזה המסר האנושי של התמונה והכוח של המצלמה. נכון שזו המצאה טכנית, אבל היא קודם כל המצאה אנושית, שיש בכוחה להביא את המצב של האדם. אני עדיין אוהב אותה מאוד – היא הקדישה את חייה לאנשים הללו, לצילום הזה״.

אני נשאר זמן רב עם האנשים האלה, אני מכיר את החיים שלהם ואת הפסיכולוגיה שלהם. למעשה התמונות מתקיימות בראש שלי עוד לפני שאני מצלם. אני לא מחפש חיוך, כפי שאני לא מחפש מסכנות. הנושא הוא קשה כי זה חלק מהחיים שלנו – החיים מלאים נושאים קשים

בואיה לא הקים משפחה משלו ונראה שהאמנות סיפקה לו מסגרת חלופית למשפחה ולקהילה שעזב. ״כילד שחי בכפר, במשפחה ענייה, יתום, לא חייתי את תקופת הילדות והנערות – אלא הייתי עסוק בהישרדות. אולי בגלל שגם אני גדלתי כילד יתום מאב, אני מתחבר לאנשים בודדים. אני מחפש את האספקטים הלבנים, המוארים, בתוך השחור הזה״.

עבודתו של בואיה יוצרת רצף בין היופי והקושי. המצולמים שלו מישירים מבט ויוצרים קשר עין עם המצלמה ובעקבותיה עם הצופים. הם לבושים בלואים אך יש במבטם גאווה, אוטונומיה וכוח.

אתה מצלם צילום ישיר או מבויים?

״מתחילת הדרך אני מצלם בפורמט בינוני, 6*6 ובשחור לבן. לעתים רחוקות אשתמש בצבע. אני לא מביים אותם אבל אני מכיר אותם״.

הצילום הוא תהליך, והעבודה בסדרות היא חלק ממחקר וקונספט. ״אני בונה את הרעיון ומתחיל לעשות מחקר סביב הנושא שלי, ויוצא למסע לגילוי של האנשים האלה. יש משהו מאוד נכון במילה shooting שמתייחסת לפעולת הצילום. זו מילה דו משמעית – לירות או לתפוס מישהו, משהו בצילום.

״אני נשאר זמן רב עם האנשים האלה, אני מכיר את החיים שלהם ואת הפסיכולוגיה שלהם. למעשה התמונות מתקיימות בראש שלי עוד לפני שאני מצלם. אני לא מחפש חיוך, כפי שאני לא מחפש מסכנות. הנושא הוא קשה כי זה חלק מהחיים שלנו – החיים מלאים נושאים קשים״.

את הבחירה בצילום דיוקנאות הוא מסביר: ״אני מצלם בני אדם ובעיניי האדם הוא הדבר החשוב ביותר, והאדם הוא המרכז של התמונה. כל אחד מהאנשים הוא מרכזי. המשימה שלי היא להביא את האנשים האלה מהשוליים למרכז״.

איך הגעת לפריז?

״זה התחיל במקרה, יום אחד עברתי ברחוב סלאח א דין במזרח ירושלים וראיתי בית יפה שעליו כתוב ׳מרכז תרבות צרפת׳. נכנסתי וראיתי שיש שם תערוכה. דיברתי עם מישהו שישב שם ויום יומיים אחר כך הבאתי למנהלת את תיק העבודות שלי משנה ב׳ במוסררה. אחרי כמה ימים התקשרו אליי והציעו לי להציג תערוכה״.

התערוכה הזו נדדה בין המשרדים של המכון הצרפתי בארץ ובשטחים. ״התערוכה השנייה שם הייתה של סדרת השב״חים, ואחרי שסיימתי את מוסררה הזמינה אותי מנהלת המכון והציעה לשלוח אותי במלגת אמנות לפריז, בסיטה. מעולם קודם לא עלה על דעתי, לא חשבתי על האפשרות הזו. הגעתי לשישה חודשים וחשבתי שאחזור אבל אז הייתה תערוכה בפריז והגיעה עוד מלגה, ואחרי שנה וחצי וכמה תערוכות כבר התחלתי להתאקלם, הבנתי שזה המקום שלי.

״היום אני כבר 17 שנה בצרפת. אני מציג, נוסע בעולם וזה לא היה קורה אם הייתי נשאר בכפר. אני חי מהצילום, אם כי בצניעות. לא קל גם פה. בזכות המעבר לצרפת נפתחה בפניי הבמה הבינלאומית, יש לי שם שהגעתי אליו בעולם האמנות והצילום כאן״.

מה נשאר לך מהחיים בישראל?

״עד שנת 2,000 אני זוכר את החיים כפתוחים וחופשיים יותר, אבל מאז האינתיפאדה השנייה, כל הסיפור של אישורי כניסה, חומת ההפרדה. ההגבלה הפוליטית שמובילה למגבלות כלכליות. ויש גם הגבלה חברתית, אני לא יכול להרשות לעצמי את מה שאני עושה כיום״.

בגלל שהחברה הפלשתינית שמרנית או בגלל שהחברה הישראלית מדכאת?

״שניהם. אני לא יכול להסכים עם מצב שבו שבו חולי נפש נזרקים אל מחוץ לחברה, יחס משפיל לאנשים חלשים. המצב הנורא של האנשים האלה שאנחנו לא רוצים לראות אותם, הם חלק מהפאזל הזה שהוא החיים שלנו, העולם שלנו. זה התפקיד שלנו כאמנים – לשים את האצבע ולקרוא לחברה להתייחס״.

התערוכה מעוצבת בחלוקה תמטית, שבה הקירות האפורים נושאים את סדרות הצילומים מהרשות הפלסטינית ואילו הקירות הצבעוניים מוקדשים לצילומיו ממסעות בעולם: פס במרוקו, מרמורש ברומניה, שטוטגארט בגרמניה, וייטנאם, קולומביה. שב״חים ושוטרים פלסטינים, מתמודדי נפש, עובדי תעשיית הפחם, כפריים פשוטים, מהגרים, בני הרומה (צוענים), אנשי רחוב, נוער שוליים, עובדי תעשיית מין ועוד – המודרים ו״האחרים״, כולם זוכים להתבוננות מנקודת מבט שווה, וניכרת האינטימיות שנוצרה במפגש בין הצלם למצולמים.

לא קשה לך להציג עכשיו בישראל?

״כשתכננו את התערוכה גיא רז ואני המצב לא היה גרוע כמו עכשיו. אז הזמן עובר ודברים משתנים. אני עוד מקווה שהזמנים ישתנו ונמצא פתרון, ונגמור עם זה. בכנות – אם היינו מתכננים את התערוכה הזו לפני חודש לא הייתי עושה אותה. במצב הנוכחי זו קטסטרופה. אבל היא חשובה, ואני עומד מאחורי התוכניות כפי שעשינו אותן״.


ראאד בואיה | השחור הוא החיים, הלבן הוא האמנות
אוצר: גיא רז
מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב
נעילה: 27.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden