נורית קריב: ״בכלל לא ידעתי שאני מקימה מותג״

נורית קריב היא דמות מרכזית בעולם הסטיילינג המקומי כבר למעלה מ־30 שנה. בין השאר היא עובדת עם חברות גדולות ומובילות כמו תנובה, סודה סטרים, טולמנ׳ס ושטראוס. בשנה האחרונה היא גם בעלת מותג עיצוב עצמאי, שבאמצעותו היא מביעה את האהבה שלה לעיצוב, לצבע, לצורה ולחומרים.

המותג NU (2 האותיות הראשונות של שמה הפרטי) מבוסס על שיתופי פעולה עם מעצבים מקומיים שאיתם יצרה סדרה של מוצרים בלעדיים. לדבריה, לא משנה לה מהו המוצר או מאיזה חומר הוא עשוי – זו יכולה להיות קערה, אגרטל או טקסטיל. הדבר שמחבר אותם יחד הוא החזון והגישה העיצובית שלהם.

איך מתרחש שיתוף הפעולה עם המעצבים?

״אני חייבת להודות שהרבה אמנים ומעצבים צעירים מכירים ומעריכים אותי, אז זה לא מסובך לפנות אליהם ולהציע שנעשה משהו ביחד. הדיאלוג בינינו תמיד מתחיל בחלום משותף על מוצר חדש. הם לרוב מלמדים אותי דברים חדשים על המלאכה, הטכניקות, העבודה, הגימורים של החומרים, הדרך שבה הם מגיבים לסביבה ועוד״.

בין המעצבים שאיתם יצרה שיתופי פעולה במסגרתם עוצבו כלים, אגרטלים ומפות שולחן: אדם שלוי, גור ענבר, תמרה אפרת, דורית פרוביזור, מיכל דיבואה, רינת בר נצר, ערן זוהר, שרונה קנטור, שלי פרימן ועוד. האמנים והמעצבים מגיעים מתחומים שונים, וכל שיתופי הפעולה מתקיימים על בסיס תפיסת עולם וחזון ויזואלי משותפים.

במסגרת הצילומים השתמשו במיטת סוכנות עם סדין גומי, שלידה הניחה המעצבת כד חרס עם קוצים. הרגשתי שאני חייבת לשנות את הנראות הזו. נתנו לי רכב עם נהג, נסעתי לשוק הפשפשים ביפו ושכרתי מיטות מעץ ועוד אביזרים שאיתם עשיתי את הסטיילינג

קריב (61), נולדה וגדלה בתל אביב. ״אבא שלי, רפי בלומנפלד ז״ל, היה מעצב פנים מוביל בתקופתו שעבד בין השאר עם דורה גד, כלת פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1966. בין הפרויקטים שלו היו העיצוב של כנסת ישראל, המרכז הישראלי בוושינגטון, בית ידיעות אחרונות, בית אסיה ועוד. גדלתי בבית עם מודעות גבוהה לאסתטיקה. היו לנו כסאות של מרסל ברויאר ולה קורבזיה; הספה בסלון היתה מרופדת בבד של וויליאם מוריס ועל הרצפה היו שטיחים פרסיים איכותיים. זה היה בית אחר, שהעיסוק בעיצוב היה בו העניין העיקרי.

״מאז שאני זוכרת את עצמי ציירתי. מה שעניין אותי היה בעיקר שילובי הצבעים. דודה שלי, שחיה בשוויץ, הייתה מביאה לאחותי ולי צבעי קארנדש שאז אי אפשר היה להשיג אותם בארץ. הצבעוניות ושילוב הצבעים הפכו לשפה הוויזואלית שלי.

״סיימתי את התואר הראשון בעיצוב גרפי בבצלאל, אבל אני חייבת להודות שלא ממש נהניתי מהלימודים. התחתנתי וילדתי ואהבתי לקראפט ולטקסטיל גילגלה אותי לעבודה בכיתן שהיתה אז בשיא פריחתה. הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. גיליתי עולם שלם שכל כך אהבתי. פרחתי שם. התחלתי כגרפיקאית, ויום אחד הצטרפתי ליום צילומים של המצעים שעוצבו בכיתן, ואז הבנתי שיש לי יכולת לעשות סטיילינג, למרות שבכלל לא הושם דגש על הנושא בזמנו.

״במסגרת הצילומים השתמשו במיטת סוכנות עם סדין גומי, שלידה הניחה המעצבת כד חרס עם קוצים. הרגשתי שאני חייבת לשנות את הנראות הזו. נתנו לי רכב עם נהג, נסעתי לשוק הפשפשים ביפו ושכרתי מיטות מעץ ועוד אביזרים שאיתם עשיתי את הסטיילינג. עמרי פדן, שהיה אז מנכ״ל כיתן, ראה את הצילומים ודרש שמעתה רק אני אעשה את הסטיילינג״.

הסיפור של הפריט עומד במרכז

״אחרי שנתיים בכיתן פוטרתי ומצאתי את עצמי עם הרבה ידע בעולמות הסטיילינג. העניין שלי באוכל הביא אותי לעבוד בתחום הזה שבו אני עוסקת עד היום. אבל אני חייבת להודות שתמיד חלמתי להקים מותג משלי, שבו אוכל ליצור את האסתטיקה המדויקת שלי. הכל התחיל לפני כשנה, משיתוף פעולה חד פעמי וראשון עם אמן הזכוכית אדם שלוי שיחד עשינו מעמד זכוכית. התקשרתי אליו והצעתי לו להיפגש כדי שנחשוב על משהו. חיברנו בין היצירה שלו לשילובי הצבעים שלי והתחלנו לגלגל סקיצות. העליתי לחשבון האינסטגרם שלי את הצילומים הראשונים של המעמדים וכתבתי ׳הזמנות בפרטי׳. זה לא היה זול, אבל אנשים הזמינו. לא ידעתי שלמותג יקראו NU, ובכלל לא ידעתי שאני מקימה מותג.

מכאן המשכתי. עיצבתי ויצרתי עוד פריטים עם אמנים מקומיים. הכי חשוב לי שמלאכת היד והסיפור של הפריט יעמדו במרכז. זה מנחה אותי בכל עיצוב ובכל שיתוף פעולה. בהתחלה זה היה אינטואיטיבי. אני לא אשת שיווק – אני באה מהעיצוב. מדובר במוצרים ברמת עיצוב וגימור גבוהה, וזה מן הסתם גם מאוד יקר, ולא היה לי גב כלכלי״.

אחד משיתופי הפעולה הראשונים של קריב היה עם הקרמיקאי גור ענבר, יחד יצרו כדים בהשראת כדים מקראיים דקים בצבעוניות אחידה, בשונה מהשפה העיצובית האופיינית לענבר. עוד יצרה מהדורה מוגבלת של חנוכיות עם תמרה אפרת, ששלוש מהן נמכרו גם למוזיאון היהודי בניו יורק. ״כל פריט שנמכר במותג הוא אחד מסוגו, הכל נעשה בעבודת יד וקשה להבין כמה עבודה יש סביב ייצור של פריטים כאלו. בשונה מהנהוג, אני לא עובדת בקונסיגנציה. אני קונה מהמעצבים קולקציות שלמות. אני לא עושה לאמנים את מה שאני לא רוצה שיעשו לי. הסיכון הוא שלי, לא של המעצבים. מחירי הפריטים גבוהים יחסית (מפות החל ב־1,000 שקל, מעמדי הזכוכית ב־1,100שקל, כדי מים ב־400 שקל).

מיהו קהל היעד שלך?

״אנשים שיודעים להעריך את הטאץ׳ העיצובי ואת החומרים המשובחים שמהם הפריטים עשויים. אנשים שיערכו את השולחן עם המפה והכלים ויידעו שאני בחרתי אותם לכן יש בהם מחשבה על סטיילינג, על דברים שעובדים זה עם זה ושנעשו בעבודת יד מוקפדת בטכניקות מסורתיות. הרבה מהלקוחות הן נשים מתל אביב, רמת השרון והרצליה. חלק נכבד הם גברים להט״בים שיש להם הבנה ורגישות גדולה לאסתטיקה״.

קריב משווקת ומוכרת כרגע דרך חשבון האינסטגרם של המותג בלבד. ״מדובר בקשר אישי שלי עם הלקוחות, ואולי בהמשך אקים אתר מכירה. בסוף השבוע הבא, 24-25.3, אני עורכת מכירה מיוחדת אצל ׳הבנות׳ ברחוב ישראל מסלנט 37 בתל אביב״.

מה הלאה?

״אני מותג צעיר ואני בעיקר נהנית ממה שאני עושה. אני חושבת שהיעד של המותג הוא חו״ל. אני רואה בעיני רוחי איך הפריטים מוצגים בחנויות העיצוב המובילות בעולם. אבל אני עוד בתחילת הדרך. כדי לצאת לחו״ל נדרש המון כסף, ואני עוד לא שם״.