מהי מידת האדם? או במילים אחרות: הכל יחסי

הביאנלה השנייה לאומנויות ולעיצוב, שתיפתח היום במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, שואפת להציג תמונת מצב עדכנית של תחומי הקראפט והעיצוב העכשוויים בישראל. התמה והכותרת שנבחרה לביאנלה השנה, ״מהי מידת האדם?״, מתמקדת במצב האנושי בפתחו של עידן חדש. הביאנלה עוסקת במעגלים השונים המקיפים אותנו ובכוחנו להשפיע על עתיד המקום שבו אנו חיים. כמה אקטואלי.

כ־250 אמניות ויוצרים ישראלים (ולצידם 19 משתתפים ממדינות שונות בעולם), מחברים בעבודותיהם בין מלאכת מחשבת מסורתית, עבודה בחומר ובטכניקות עתיקות, לבין טכנולוגיות מתקדמות, רעיונות מקוריים ועבודות קונספטואליות. השימוש במונח ״מידת האדם״ מושך את תשומת הלב לאנושי, למידתי, לאישי ולחברתי, לסביבה המיידית, לתחושות ורגשות, ובה בעת לגופני, לפיזי, לנוכחות אנושית במרחב.

בעקבות הניסיון המוצלח עם ״אחותה הגדולה״, הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב, שהוצגה בעיצומה של מגיפת הקורונה, גם הפעם חודרים המוצגים בני זמננו לתצוגות הקבע הארכיאולוגיות והאתנוגרפיות של המוזיאון. כך, בביתני הזכוכית, הנחושת והקרמיקה, ובביתן אדם ועמלו – אותם אצרה אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת ביתן הזכוכית ואוצרת האומנויות במוזיאון ארץ ישראל – משתלבות העבודות ומתחברות עם תצוגת הקבע, אם זה על פי מפתח חומרי, צורני, רעיוני או אפילו צבעוני. לעתים נעשה הקישור בהתאמה בין קראפט מסורתי לפרשנותו העכשווית; לעתים מתוך זיקה למקבץ עבודות מתוך הביאנלה עצמה.

״התמה של הביאנלה ׳מהי מידת האדם?׳ מבוססת על הקביעה של פרוטגורס, בוויכוח מפורסם עם סוקראטס לפני 2,500 שנה, ולפיה ׳האדם הוא מידת כל הדברים׳״, מסבירה אליעזר ברונר, ״תזה שמקדמת את רעיון היחסיות וריבוי נקודות מבט. על פי גישה זו אין אמת אחת, כל אמת היא סובייקטיבית וגם אין צדק אבסולוטי. כל דבר והיפוכו תקפים באותה מידה״.

״יש הרואים בכך אישור לאוטונומיה ולחשיבות החוויה האינדיבידואלית. מידת האדם נבחנת ביחס לזמן, ביחס למקום ולתרבות שממנה כל אדם בא – במובן של ידע קולקטיבי כפי שהוא מתבטא בשפה, במיתוסים, במסורות ובאמונות, ובמיומנויות.

״בעידן שבו טכנולוגיות מתקדמות מעצבות מחדש את עולמנו ושנוכחותנו הפיזית הולכת ומאבדת את אחיזתה, נראה שהעיסוק בחומר ובמלאכת ה׳ממשי׳ משקף את הרצון לאשרר את קיומנו״, היא מוסיפה.

כך דרות בכפיפה אחת יצירות זכוכית עתיקות ושבריריות לצד כדורי טניס בדרגות בלאי שונות, שליקטו והציבו סטודיו רדיש (מהכדורים התועים שמגיעים לקמפוס המוזיאון ממגרשי הטניס הסמוכים); פסל של ליאורה קנטרביץ, עשוי סרטי מתנה, הנראה כמאורת קינון ליצורים בלתי מזוהים; תכשיטים של יסמין וינוגרד בכסף וטקסטיל, המדמים בעלי חיים תת ימיים, לצד מדד גובה הגלים של עודד פרידלנד, שנרשם באמצעות מקלות ארטיקים שהוא עצמו אכל כשיצא לגלוש בחוף תל אביב; עולם בדיוני בסרטוני אנימציה של נאווה ג׳וי אוזן לצד ילדה־מדוזה מיתולוגית בפסל ברונזה של ורד אהרונוביץ.

אליעזר ברונר מצטטת מכתבי המשורר יהודה עמיחי: בסופו של דבר / הכל לפי מידת האדם: טפח, רגל, אמה / אפילו בית גבוה / אינו אלא / אדם על אדם על אדם.

היוצרים ככוח מיטיב

את עבודות החוץ בתערוכה אצר תומר ספיר, והן מייצגות בחירות בעלות אופי מיצבי, פיסולי או אדריכלי. בניגוד לסביבות הגדושות שבהן פעלה אליעזר ברונר, ספיר הציב את העבודות בבידוד יחסי, בנקודות נבחרות ברחבי הקמפוס, כך שכל אחת מהן ״מייצרת סביבה״, כדבריו.

״העבודות מתייחסות לתפקידם של יוצרות ויוצרים ככוח מיטיב, אקטיבי, שנוקט עמדה ביחס לעולם ולעתיד הישרדותי, בר קיימא, שוויוני, אמפתי וסולידרי״, הוא אומר באופטימיות. ״הן עוסקות במגוון נושאים: סביבות מחייה, מנוחה או התכנסות; עבודות הנוגעות במחקר, במדע, בטבע ובמגוון הביולוגי; עבודות שמשתנות לאורך הזמן וכאלה שעוסקות בסאונד, באור ובתנועה״.

בין אלה עבודת סאונד ומתכת ממורקת של נובויה ימגוצ׳י, שמזמינה את המבקרים להתבודד לקולות צרצרים מבשרי טוב (על פי האמונה היפנית); רגל־פסל עצומת ממדים בסגנון פסל יווני עתיק, של סשה סרבר; עבודת פיסול בחומרים רכים משולבת בעץ טבעי הגדל בגן המוזיאון של משה רואס; ונקודת תצפית אל השמש של האני חטיב.

״דומה שהעבודות נוצרו על רקע תזוזת לוחות טקטוניים, המחייבת פעולת חירום חיובית בזמן תנועה והתייחסות אל האדם היוצר כסוכן חוסן״, כותב ספיר, שאחראי גם על סדרת תערוכות קצרות מועד, מחקריות באופיין, שיציגו במגדל המוזיאון האקדמיות לעיצוב, שנקר, בצלאל, הטכניון והמכון הטכנולוגי, שיתארחו בביאנלה.

מהחוץ פנימה

את החלל המרכזי של התערוכה באולם רוטשילד אוצר ניר הרמט, שהציב את היצירות כמעט כחומרים חיים: שדוני פלסטיק אדומים של גוני חרל״פ מטפסים על קירות הבניין מבחוץ – ומדמים גרגוילס, פסלי כרכובים גותיים. עבודות מבוססות מיחזור, של קבוצת ״חילוף חומרים״, מלוות את העולים במדרגות, ובאולם עצמו המגוון החומרי והיצירתי מתחרה בסיפורים הבלתי מילוליים שמספקות היצירות.

עבודתו של מישל פלטניק שואבת השראה מספר בראשית. באמצעים ציוריים, פיסוליים, תיאטרליים וקולנועיים נוצר מעין מחזה לשחקן אחד שבו מתוארת בריאת העולם, ולאחריה השימוש שהאדם עושה בו, המוביל בסופו הבלתי נמנע לכליה של הטבע. יובל אצילי מציג תמונות נשרים עוצמתיים, שנוצרו מפיסות של צילומי ילדים מארכיון יד ושם. שירה גפשטיין ערמה יחד מודלים של מבני תרבות תל אביביים, ועטפה אותם כמעין עב״ם מרחף שיצא מהקשרו.

עבודתה של מירב רהט מנהלת דיאלוג עם התמה של הביאנלה ״מהי מידת האדם?״ ובמקביל עם לה קורבוזייה, מאבות העיצוב המודרני, שהגדיר מודולר – תקן מדידה המבוסס על מידות של ״אדם״ – על פי מידות גבר לבן או מידותיו שלו עצמו. רהט יצרה את ״לא קורבוזייה״: פסל/רהיט לא שגרתי, ממוחזר מחומרים שאספה בסביבתה ואצל מעצבים ישראליים בולטים, גך שהיא מחברת היסטוריות אישיות ומקצועיות, והוא מתוכנן על פי מידותיה שלה.

איתמר בגליקטר מציג את דיוקנו של בנימין נתניהו כרישום באבק שנאסף מגריסת דפי אנציקלופדיה עברית – אולי כהערה על טבעו החולף של היידע, ועל מעמדן היחסי של אמיתות ועובדות.

---

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל־אביב 2023
אוצרים: אנריאטה אליעזר ברונר, ניר הרמט, תומר ספיר; אוצר־אורח: קווין מוריי (אוסטרליה)
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
פתיחה: 31.3; נעילה: נובמבר 2023