כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל
הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל. צילומים: הדר סייפן

מגלים אוצרות // אנריאטה אליעזר ברונר

אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת ביתן הזכוכית ואוצרת האומנויות במוזיאון ארץ ישראל, אומרת ש״החומר, שעומד בבסיס היצירה הקראפטית אינו מגדיר יותר את היוצר. הוא יכול לשאת מסר, אך אינו בהכרח המסר״

הפעם הראשונה

כניסתי לעולם האוצרות נעשתה בהדרגה. עליתי לארץ מיוון אחרי שסיימתי תיכון. אהבתי להיסטוריה ופילולוגיה הובילה אותי ללימודי ארכיאולוגיה בחוג לתרבויות של המזרח הקדום ובחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. בתואר השני התמקדתי בתרבויות הקדומות של העולם האגאי – אולי זו היתה הדרך לא להיפרד מנופי הילדות שלי, משפתי הראשונה, מעיר מולדתי במרגלות האקרופוליס ומהרחובות שנשאו את שמותיהם של אפלטון ושל דמוסתנס.

תמיד הסתקרנתי להגיע למקור הדברים, עניין אותי ללמוד שפות ולהכיר את עולם המושגים שהן מביאות עמן, ובארכיאולוגיה רב הנסתר על הגלוי. בתרבויות שלא פיתחו כתב היא מסתמכת על ממצאים חומריים (תרבות חומרית), ובתרבויות שכן השתמשו בכתב, עדיין המידע הכתוב דל ומקוטע, אקראי ומנותק. האמנות הקדומה (התרבות החזותית) היא שפה, וכמו כל שפה יש לה קודים משלה ויש להכיר את הרקע שבו היא נוצרה כדי להבין אותה. זו נקודת המוצא ממנה יצאתי לכיוונים אליהם פניתי בהמשך ולתחומים שבהם אני עוסקת היום. 

העבודה במוזיאון ארץ ישראל התחילה קצת במקרה. בשנת 1987 בעודי סטודנטית, חיפשו במוזיאון תל אביב לאמנות מדריכים לתערוכה ארכיאולוגית שאצרה רבקה מרחב, ״אוצרות ארצות המקרא״ (חשיפתו הראשונה בארץ של האוסף של אלי בורובסקי, לימים מוזיאון ארצות המקרא שנבנה בירושלים).

בתקופת התערוכה נחשפתי לעולם המוזיאלי ומאוד רציתי להשתלב בו. הצטרפתי לצוות ההדרכה של מוזיאון ארץ־ישראל ובהמשך שימשתי כעוזרת מדעית לאוצרת ביתן הזכוכית דאז, גוסטה לרר יעקובסון, בזמן שתצוגת הקבע שלו עברה חידוש. זה היה סטאז׳ האוצרות שלי. 

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה ב־1998 – זמן קצר לאחר שהתמניתי לאוצרת ביתן הזכוכית. זו היתה תערוכת יחיד של ברט פריינס (Bert Frijns), אמן זכוכית הולנדי בן זמננו – בחירה שביטאה את העניין והמשיכה שלי גם ליצירה העכשווית. פריינס היה קול ייחודי בשדה ״זכוכית הסטודיו״ של אותם ימים. הוא עבד עם זכוכית חלונות תעשייתית, שממנה הוא יצר צורות נקיות של מיכלי זכוכית גדולים נטולי צבע וחפים מכל עיטור, שעמדו בחללים סגורים ובחללי חוץ, שם השתלבו עם הטבע.

על טהרת הזכוכית – ברט פריינס, 1998. צילום: לאוניד פדרול

על טהרת הזכוכית – ברט פריינס, 1998. צילום: Gilles van Niel

אנריאטה אליעזר ברונר. צילום: מ״ל

לעיתים הוא נהג לקטוע את תהליך ה״הפלה״ (slumping) של הזכוכית בתוך הכבשן על מנת ללכוד את רגע הטרנספורמציה, פצע בהם במכוון, או מילא אותם במים, כדי להגביר את האפקטים האופטיים של החומר השקוף במפגש עם קרני האור. עבודותיו כבשו אותי מהרגע הראשון והן מרגשות אותי עד היום בגלל יכולת התמצות של מהות החומר הזך, של אופיו ההגותי ושל כוחו המטפורי. 

אחריה אצרתי מספר תערוכות יחיד של אמני זכוכית בינלאומיים, במטרה לסקור מגמות בתחום יצירה זה. במקביל אצרתי תערוכות שמתמקדות בנושאים ובפרקים נבחרים מתולדות המדיום ובמסורות אומנותיות ממושכות הכרוכות בתהליך של מחקר ארוך טווך כולל איתור פריטים באוספים בארץ ובחו״ל.

לאצור תערוכות היסטוריות זה כמו לביים מופע: יש לכתוב את התסריט וללהק את אותם אוביקטים דוממים, שבזמן התערוכה מקבלים קול והזדמנות לספר את סיפורם, את סיפור האנשים שיצרו אותם, ושל אלה שצרכו אותם

לאצור תערוכה מסוג זה הוא כמו לביים מופע: יש לכתוב את התסריט וללהק את אותם אוביקטים דוממים, שבזמן התערוכה מקבלים קול והזדמנות לספר את סיפורם, את סיפור האנשים שיצרו אותם, ושל אלה שצרכו אותם. הם יכולים ללמד על אורחות חיים – על החברה, על אופנות ואסתטיקה, על תחרותיות וקנאות מקצועית, על כלכלה ומסחר, על מדע וטכנולוגיה, על דת ופולחן, על ימי חג וימי חול. 

התחנה האחרונה

לפני כשלושה חודשים נפתחה במוזיאון ארץ ישראל הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב – פרויקט מוזיאלי חדש פרי יוזמתה של ד״ר דבי הרשמן, האוצרת הראשית של המוזיאון, שמטרתו להציג תמונת מצב עדכנית של היצירה המקומית בשדות קראפט והעיצוב. את התערוכה אצרנו צוות של חמישה אוצרים – יובל סער ואני (כאוצרים ראשיים); ניר הרמט, מירב רהט וליאורה רוזין (כאוצרי משנה). 

זו תערוכה רבת משתתפים ורחבת היקף, גם מבחינת הדיסציפלינות שהיא מקיפה וגם מבחינת השטח שעליו היא משתרעת. 250 עבודות והפרויקטים מציגים מגוון רחב של גישות, תפיסות ופרקטיקות עבודה, ממחישים את המנעד הרחב של התחום, ומצביעים על כיוונים ויעדים חדשים. הם מחולקים לחמישה פרקים נושאיים: גוף ראשון/טבע שני (כשם התערוכה), חייבת/צריכה, אתה נמצא כאן, שמים וארץ, וחזרה לעתיד. 

זכוכית ישראלית, 2011. צילום: לאוניד פדרול

זכוכית ישראלית, 2011. צילום: לאוניד פדרול

זכוכית ישראלית, 2015. צילום: לאוניד פדרול

זכוכית ישראלית, 2015. צילום: לאוניד פדרול

בשני העשורים האחרונים נערכו במוזיאון 22 תערוכות ביאנלה שסקרו את סצנת היצירה מקומית במדיום אחד כל פעם – קרמיקה, צורפות, נייר, טקסטיל, צורפות – שבמסגרתן אצרתי שלוש תערוכות זכוכית ישראלית (2007, 2011, 2015). חלוקה זו התבססה על דפוסי עבודה ומודלים חברתיים־כלכליים אנכרוניסטיים, שהשתקפו גם במבנה של בתי ספר גבוהים לעיצוב ולאמנות שימושית ובארגון אוספים של תרבות חומרית (פרטיים ומוזיאליים). 

כשנכנסתי לתחום בשנות ה־90, ״זכוכית הסטודיו״ היתה עוד בשיא כוחה והתקשרה עם עולם האמנות והעיצוב, אך האנשים שפעלו בשורותיה עדיין נאבקו לקבל מעמד שווה ביחס לאמנויות היפות, כמו גם להיכנס למוזיאונים לאמנות. היום עולם הקראפט עובר טרנספורמציה: החומר, שעומד בבסיס היצירה הקראפטית אינו מגדיר יותר את היוצר. הוא יכול לשאת מסר, אך אינו בהכרח המסר.

כשנכנסתי לתחום בשנות ה־90, האנשים שפעלו בשורות ״זכוכית הסטודיו״ עדיין נאבקו לקבל מעמד שווה ביחס לאמנויות היפות, כמו גם להיכנס למוזיאונים לאמנות. היום עולם הקראפט עובר טרנספורמציה: החומר, שעומד בבסיס היצירה הקראפטית אינו מגדיר יותר את היוצר. הוא יכול לשאת מסר, אך אינו בהכרח המסר

בגישתה הרב־תחומית הביאנלה מבטלת את החלוקה המסורתית לטובת דיאלוג בין־תחומי. הפוקוס במדיום מסוים, ההתמדה וההתמסרות הטוטאלית במדיום אחד, מתחלפים בתנועה מתמדת בין דיסציפלינות. הטרמינולוגיה משתנה, מחלקות מתמזגות, משנות שם, תכנית ותוכן; במוזיאונים לתרבות חומרית (כמו מוזיאון ארץ ישראל) מסתמנת מגמה לתערוכות שחוצות (או מגשרות) תקופות, תרבויות, מדיות וחומרים, בעוד שתצוגות הקבע עדין שומרות על המבנה הקיים.

אקלקטיות תרבותית, חקירה ואקספרימנטליות בלתי פוסקות, שימוש גובר בטכנולוגיות מתקדמות לצד תהליכים מסורתיים, שיתופי פעולה מפרים, וקשירת הקראפט לנדבך אידאולוגי – חברתי, כלכלי, פוליטי, או סביבתי – מאפיינים את העידן הפוסט־דיסציפלינרי הנוכחי. לאור התפתחויות ותהליכים אלה בכל תחומי הידע והיצירה, המעבר לביאנלה רב־תחומית נדמה טבעי ונכון. 

מהלך מרכזי נוסף בביאנלה בגרסתה החדשה, הוא כניסתה לתוך החללים של תצוגות הקבע של המוזיאון. עבודות רבות שאבו השראה מאוספי המוזיאון, מהארכיטקטורה שלו, ממיקומו הגאוגרפי ומההיסטוריה שלו, מתכתבות איתם ומגיבות אליהם. ״התערבויות״ אלה מגשרות בין עבר והווה באמצעות זיקות או ניגודים. הדיאלוגים שנוצרים מאירים את הפריטים המוזיאליים – לא רק כשרידים דוממים מהעבר, אלא כביטויים של תרבות חומרית חיה ודינמית ומשנים את הבנתנו את העבר דרך עדשת ההווה. 

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, ביתן הזכוכית. צילום: הדר סייפן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, ביתן הקרמיקה. צילום: הדר סייפן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, גלריית המגדל. צילום: הדר סייפן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, חלל המעבדות. צילום: הדר סייפן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל. צילום: הדר סייפן

מכל מלמדיי השכלתי

במסגרת לימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב עם פרופ׳ מוטי עומר ז״ל, ביקרנו ב־1992 בתערוכה בעיר המדע והתעשייה בפארק לה ווילט בפריז, שנחרטה עמוק בזיכרוני. הוגה קונספט התערוכה היה ז׳אן־פול נטלי (Jean-Paul Natali) – ביוכימאי וחבר בצוות הגיית הקונספט של פארק המדע. שם התערוכה היה La Douleur, Au-delà des maux (הכאב, מעבר לחולי).

את פני המבקרים קיבלה דמותו המואנשת של הכאב שהמשיכה ללוות אותם לאורך התערוכה. דמותו הגרוטסקית של הכאב, שהיתה מוקרנת על מסכי ענק בפתח כל מדור, פנתה אליהם ישירות, שאלה שאלות, איימה עליהם ולעגה להם. כל אחד ממדורים אלו היה מוקדש להבט אחר של הכאב – מדעי־רפואי, נפשי־פסיכולוגי, אנתרופולוגי־סוציולוגי – והמוצגים כללו מפריטים ארכיאולוגיים ואתנוגרפיים, טקסטים מדעיים, היסטוריים, פילוסופיים וספרותיים, ויצירות אמנות.

התערוכה נעשתה מתוך רצון לעודד את המחקר המדעי ולהרחיב את הידע על חווית הכאב. ההתייחסות לכאב משתנה מתקופה לתקופה, ממקום למקום ומאדם לאדם. המטרה העיקרית של הרפואה המסורתית בעבר היתה לרפא, היום היא מנסה גם להקל – הפיתוח הפרמקולוגי של משכיחי כאבים הוא עניין חדש יחסית. זו היתה תערוכה מרתקת, בנויה היטב, מקורית גם באופן הגישה שלה לנושא וגם באופן הגשתו, והיא גרמה לי להבין את כוחה העצום של הנגיעה האוצרותית, כמו גם את היכולת שלה לעורר מודעות על נושאים טעונים ומורכבים כמו זה.

כוסות משכרות, 2005. צילום: לאוניד פדרול

חגיגת ישראליאנה בזכוכית, 2018. צילום: לאוניד פדרול

תערוכת החלומות 

הייתי רוצה לאצור תערוכה־מיצב־מיצג המבוססת על המשורר קוסטנטינוס פ׳ קוואפיס (Constantinos P. Kavafis), שתשלב טקסט, היסטוריה וארכיאולוגיה, שכמו שירתו של קוואפיס תיצור תעתוע בין מציאות לבדיה, בין אמת לפיקציה. 

שירתו, אוניברסלית ועדכנית תמיד, מדברת על תשוקה ויצרים, שיכרון כוח, דקדנציה תרבותית, הפרכת אידיאלים; על מטיפי מוסר ומהפכנים שבאים להציל את החברה. גיבוריו, דמויות היסטוריות ופסאודו־היסטוריות, המקומות והאירועים – אמיתיים ופיקטיביים – שואבים אותנו לתוך העבר, מסתננים להווה ומאלצים אותנו להתעמת איתם.

העיר שבה הוא נולד, חי ומת – אלכסנדריה, בירת העולם ההלניסטי ומקום מפגש בין מזרח למערב – מגלמת עבורו את העולם היווני וסמל למיזוג תרבותי. אני רואה בדמיוני חלל שבו מילים, חפצים, ודימויים ישולבו לתוך מארג של נרטיבים היסטוריים, אישיים ואוניברסליים. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

רצון נוסף שיש לי ושבשבילי יהיה מעין סגירת מעגל, הוא לחדש את תצוגת הקבע של ביתן הזכוכית. עברו כמעט 25 שנה מהפעם האחרונה והמון דברים השתנו מאז – האוסף גדל, גילויים חדשים, אפשרויות תצוגה חדשות ויש לי הרבה רעיונות.

בקרוב אצלך

הביאנלה נפתחה לקהל, ואני ממשיכה ללוות אותה גם אחרי צאתה לעולם. במקביל, אני עובדת על כמה פרויקטים ליום שהביאנלה תרד וממשיכה בעבודתי ובמחקר המוזיאלי.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל. צילומים: הדר סייפן

ביתן הזכוכית

ביתן הזכוכית

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. דניאלה

    מעניין ומעשיר. משלים את חווית הביקור בתערוכות השונות ובביתן הזכוכית בפרט.

  2. דניאלה

    תודה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden