״אטומה״ בגלריה החווה: זו לא שקית אשפה, זו אמנות

שקית האשפה השחורה, זו שנמצאת (כמעט) בכל בית, עומדת במוקד התערוכה ״אטומה״ שמוצגת בימים אלה בגלריה החווה בחולון. בתערוכה, שמוצגת במסגרת עונת העיצוב חולון, מתייחסים 34 מעצבים ואמנים ישראליים מתחומים שונים – עיצוב אופנה, צילום, וידיאו ארט, פיסול, שירה, ציור ורישום – אל אותה השקית השחורה.

״בזיכרון ובדמיון האוטומטי שלנו מתייחסת שקית הפלסטיק השחורה האטומה לפחות לשני עניינים שונים בצורה קיצונית״, אומר אוצר התערוכה, גיא מורג צפלביץ׳. ״מהצד האחד שקית הזבל החד פעמית שנועדה להכיל אשפה ביתית, ומהצד השני שקי גופות שבהם עושים שימוש אחרי מותו של אדם. החומר שממנו עשויה שקית האשפה הוא פולימר סינטטי אורגני, הידוע יותר בשמו המסחרי ניילון. היות והניילון מתפרק באיטיות רבה בטבע, הביאה תפיסת הקיימות לרעיונות רבים בקרב אמנים, כשהראש היצירתי מנסה ללא הרף להפוך זבל לזהב״.

---

רעות דפנא

השקיות מסמלות כל כך הרבה דברים עבורי, כאמא, כאשה, כאמנית ישראלית, למרות שהיצירה נוצרה לגמרי במקרה. בקיץ האחרון, בטיול לילה בדרך לפח עם שקית שחורה בכל יד, שיחקתי אותה ״אלת הצדק״ וכך, בעזרת אסף בן זוגי שהחליט לצלם את הרגע – נולד הרעיון, כמעט בלי כוונה. די מהר הוא הפך לרישום ענק באבקת פחם. הסתבר לי שנושא שקיות הזבל מעסיק אמנים רבים והתחלתי לגלגל את הרעיון לתערוכה קבוצתית. הצעתי לקרן שפילשר המוכשרת להצטרף אליי, ולשמחתי הרבה היא ישר אמרה כן, והציעה את גיא בן זוגה כאוצר.

העבודה נוצרה בעיצומה של תקופה מורכבת וחשוכה, של חיפוש, ושל כאב. השקיות מתמלאות בהרבה דברים כמו רגשות אשם, מחשבות, דאגות וההתמודדות עם התלקחות של מחלה אוטו־אימונית קשוחה שמשפיעה על גופי ועל נפשי. לכן זה מרגיש לי כל כך סמלי. השם ״אשת הפח״ מתאים לנוקשות שאיתה אני קמה כל בוקר, קצת כמו איש הפח מהקוסם בארץ עוץ. כל הזמן השקים מתמלאים בעוד ועוד משמעויות שכנראה לא יפסיקו להתמלא ולהתרוקן. הטכניקה שבה עבדתי היא רישום בעפרונות פחם ובאבקת פחם. כל חלק ברישום קיבל טיפול מעט שונה, שבסופו של דבר התמזג לתמונה שלמה.

---

ורד אהרונוביץ

האוצר גיא מורג צפלביץ׳ בחר להציג בתערוכה את הפסל ״אמא עם שקית זבל״, שהוא דמות אחת מתוך הפרויקט ״שעון הקוקיה״ שהוצג במוזיאון הרצליה בשנת 2019 – מיצב קינטי שהוא מודל של בית ילדותי. העבודה עסקה בזמן החולף, בפחד מהזדקנות ומהמוות המתקרב, ובמערכות יחסים מורכבות בתוך המשפחה.

כמו בשעון קוקיה יצאה מתוך הבית בכל רבע שעה שיירה של יושבי הבית לסיבוב במטרה לזרוק את הזבל. הזבל מסמל את החוויות, הזיכרונות והסודות שמהם רוצים להיפטר. השיירה יוצאת מדלת אחת ואחרי סיבוב סביב הבית, חוזרת לתוכו מדלת אחרת. כי הרי אי אפשר באמת להיפטר מהזבל הזה. הפסל ״אמא עם שקית זבל״ הוא הפסל שהוביל את השיירה. שקית הזבל הגדולה והאטומה מכילה את הזבל שאותו אי אפשר באמת לזרוק.

---

אילנה דותן

העניין בשקיות אשפה נולד תוך כדי הליכה בישוב שבו אני מתגוררת, במקרה כמה ימים לאחר שעובדי התברואה החליפו אותן. פתאום שמתי לב לצורות האורגניות שהרוח מפיחה בהן. הן נקשרו לפח באופן שנראה לי קצת חגיגי וקצת מצחיק. אבל בעיקר למדתי לשים אליהן לב. אחר כך הן התחברו באופן טבעי לבחירה שלי לעסוק בחומרים מתועשים.

תוך כדי הרישום העמלני יש לי המון זמן לחשוב גם על המשמעות שלהן ולא רק על הצורה: שקיות אשפה הן חלק מעולם המוצרים המתועש שמקיף אותנו. יש להן מקום מרכזי בתרבות העכשווית של צריכה מהירה, גם כמוצר בפני עצמו ובעיקר כמיכל לעודפי או שאריות הצריכה. אני מקווה שהרישום המדויק, ההגדלה והניתוק מההקשר המקורי יאפשרו הסתכלות ומחשבה קצת אחרת עליהן, וגם על עצמנו.

---

מאיה פולק

חלק מהותי מהשיח של סבתי וחברותיה לפרלמנט הוא מי יותר מוצלחת. זה מתבטא בהצלחות של הנכדים, כישרון הילדים וכן הלאה. השיח אף פעם לא מגיע לעסוק בקשיים ובכישלונות, התמונה חייבת להיות מושלמת.

העבודה End of the road (שמה כשם דוגמת גובלן שעל בסיסה נעשתה העבודה) מתייחסת בדיוק לעניין הזה: הגובלן מתאר חיים אידילים שלתוכם שתלתי שקית זבל גדולה, כתזכורת לכל מה שאותן נשים לא מוציאות החוצה.

---

ענבל הופמן

היום של העוזרת. ביום שלישי בכל שבוע, החיים עוברים אתחול. הסדר מושב על כנו ולכמה רגעים קצרים יש אשליה של שליטה, ניצחון על האנטרופיה ותחושה רגעית של שלווה. ואז הילדים חוזרים מבית הספר וסערת החלקיקים מתחדשת עד לשלישי הבא. ״היום של העוזרת׳״ היא עבודה המנסה לתפוס באמצעים יומיומיים שנרכשו במקס סטוק, את הקומפוזיציה המושלמת של החלום הבורגני – בית מסודר.

העבודה נעשתה עבור התערוכה ״מתחת לשטיח״ שאצרה הגר רבן בגלריה העירונית כפר סבא ועסקה בלכלוך וניקיון. ידעתי שאני רוצה לנפח שקיות זבל. יש לי עניין מתמשך בשקיות, אני אוהבת את זה שהחומר זול ויש בו איום אקולוגי ומעניין לי להכשיר אותו כאמנות. גם כי זה מצחיק, וגם כי דברים נפלאים קורים במפגש בין יריעות ניילון ולחץ אוויר.

בכפר סבא העבודה זכתה לביקורת איומה ממבקר האמנות של עיתון הארץ, ולכן כשגיא ביקש ממני עבודה לתערוכה בנושא שקית זבל, הצעתי את העבודה הזו, בתקווה שתביא ביקורות ברוח דומה.

---

ורדי כהנא

בתמונה, עלמה זק אוחזת שתי שקיות זבל עמוסות בפגרים של אפרוחים מתים. ב־2011 הוזמנתי לצלם סדרת צילומים של נשים ידועות לתערוכה ״השליכוהו״ שהוצגה בגלריה בפלורנטין (שעם השנים נסגרה). סדרת הצילומים הייתה למעשה קמפיין חברתי להעלאת המודעות בציבור על הנעשה בתעשיית הביצים. היוזמה היתה של ״תנו לחיות לחיות״, על ההפקה היו דן דוברת ויוסי וולפסון. הנשים המצולמות, כמו גם כל העוסקים והעוסקות במלאכה – עבדו בהתנדבות.

בתעשיית הביצים בישראל הורגים בכל שנה כארבעה וחצי מיליון אפרוחים זכרים. תהליך המיון מתחיל לאחר בקיעת האפרוחים מהביצים. הנקבות יישלחו ללולים לצורך הטלת ביצים, והזכרים יישלחו להמתה. את הזכרים ממיתים מכיוון שאינם מטילים, ואין בהם צורך בתעשיית הבשר, כי לתעשיה הזו מגדלים עופות מזן אחר, שגדלים מהר יותר. על כן, מבחינת התעשייה, האפרוחים הללו מיותרים. הדרך הזולה ביותר להמתת האפרוחים היא להשליך אותם לפח, לתת להם להיערם זה על זה, ולמות מוות איטי בחנק, מעיכה, צמא ורעב.

---

גבי זלצמן

אנחנו חיים בעולם של דואליות. שקית הזבל השחורה שעליה הדפסתי בדפוס משי ידני את המשפט Always wish for a happy ending עוברת טרנספורמציה. ממקום של זבל, אשפה ושאריות היא הופכת לאוביקט מעולם אחר, של שמחה, ילדות ותקווה ברגע שהופכת לבלון מלא הליום חופשי ומרחף.

כמו בעבודות רבות שלי, האובייקט מקבל האנשה ובעצם מדבר לא רק על עצמו. אפשר לראות באמירה שמודפסת ובשקית שהפכה לבלון פורח סוג של תמימות מצד אחד או ציניות מצד שני. בעבודת הווידאו השקית־בלון מטיילת בעיר עד שמגיעה אל חוף הים. יחד איתה אנחנו עוברים רגעים של חשש, אופטימיות ומסתורין, עד הרגע שבו היא עולה מעלה מעלה ונעלמת בשמיים, משאירה אותנו עם טעמים מעורבבים של אושר, חופש, בדידות, צער ואופטימיות.

---

אטומה
אוצר: גיא מורג צפלביץ׳
גלריה החווה, הנחושת 1, אזור התעשייה חולון
נעילה: 27.5