אנדרו רנטון: כשהזמנים קשים קורים דברים בלתי צפויים

את האוצר וחוקר האמנות אנדרו רנטון פגשתי לראשונה בערב הפתיחה של ארט TLV, אירוע אמנות שאפתני שהתקיים פעמים בודדות, בעידן אחר בחיינו. באותו ערב, בספטמבר 2008, ביתן הלנה רובינשטיין לבש חג וגן יעקב שלצידו אירח יצירות וידאו בינלאומיות. רנטון, האוצר האורח מלונדון, היה נרגש במיוחד, והייתה לו יותר מסיבה אחת. בפגישתנו בחודש שעבר במכון אבני העלינו באוב את אותו ערב דרמטי, שבו דמיאן הירסט מכר בסותבי׳ס לונדון יצירות ב־250 מיליון דולר, בזמן שבצד השני של האטלנטי, בניו יורק, התמוטטה חברת ליהמן ברדרס והחל משבר כלכלי עולמי.

הרבה דרמות גדולות וקטנות פקדו את העולם מאז. רנטון, כיום ראש לימודי אוצרות בגולדסמית קולג׳ בלונדון, הגיע לתל אביב הפעם כיועץ להקמת תוכנית לימודים חדשה לאוצרות במכון אבני, ונראה שמח במיוחד לשוב ולהיות מעורב בפרויקט ישראלי.

״הגעתי לישראל לראשונה אחרי הסכם אוסלו. שנות ה־90 היו רגע של אופטימיות, גם בישראל וגם בשטחים שרה אווירה של הכול פתוח והכול אפשרי. התרבות הייתה בתחילתה של תנופה והייתה נהירה של מדינות ששמחו לעשות הסכמים ולתמוך. אני הוזמנתי על ידי הבריטיש קאונסיל, ומצאתי את עצמי מלמד בבצלאל ואוצר פרויקטים שונים.

״באותם ימים הצלחנו להביא הנה הרבה אנשים מכל העולם – ואז היה רצח רבין, היו גלי פיגועים ואירועים בטחוניים שעצרו את הכל. ולקח שנים עד שהתחדשה המגמה. הקשרים שנוצרו בתקופה הזו הובילו לבסוף לארט TLV. מאז ביקרתי עוד כמה פעמים בישראל, עד שבשנים האחרונות הייתה הקורונה שעצרה בעדנו, ועוד תקופות רגישות. אבל תל אביב היא מקום כל כך מרתק ויש לה פוטנציאל של אבן שואבת לאנשים מעולם האמנות והתרבות מכל העולם – וזו הסיבה, שהפרויקט של אבני נשמע לי מעניין״.

ארט TLV הייתה יוזמה של קבוצת יזמיות אמנות, גלריסטיות ותומכות רבות השפעה, רבקה סקר (מייסדת ארטיס ובאותה עת מנכלת סותבי׳ס ישראל), יהודית חביב, אירית זומר ושפרה דביר. בדומה לכך, היוזמה להחייאת מכון אבני כיום מגיעה בתמיכה של פטרוניות כמו קנדידה גרטלר ממייסדות קרן אאוטסט, שמשמשת כיו״ר מכון אבני, ולצידה המנכ״לית נילי למדן.

זה ריאלי, במציאות של ימינו להקים תוכנית בינלאומית בתל אביב?

״כל פעם שמישהו בא עם משהו שנשמע בלתי אפשרי זה מושך אותי״, רנטון צוחק. ״אני מאמין גדול בבתי ספר לאמנות. תמיד לימדתי ומעולם לא הפסקתי, ואני ממשיך להאמין שבית ספר לאמנות הוא מקום שבו אפשר להגיד ולעשות דברים שאי אפשר לעשות במקום אחר״.

למכון אבני יש היסטוריה מפוארת. מאז הקמתו ב־1936, עבר המכון תקופות גאות ושפל, כבית הספר הגבוה היחיד למקצועות האמנות והציור בתל אביב. מייסדיו, אהרון אבני ומשה שטרנשוס הקימו אותו כ״סטודיה״ ליוצרים – מקום שבו אמנים לומדים מאמנים אחרים באופן מעשי, ובעקביות עד לעשור שעבר לימדו ולמדו בו דורות של אמנים.

בשנים האחרונות נסגרו רבות מתוכניות הלימודים והמכון עמד לסגור את שעריו, עד שלאחרונה נכנסה לפעילות הנהלה חדשה, בגיבוי ומעורבות של תורמים וגופים כמו outset. את המשימה להחיות את המוסד הם מובילים הפעם באמצעות פנייה לקהל בוגר ומבוסס.

את התוכנית החדשה ללימודי אוצרות וחשיבה ביקורתית תוביל האוצרת הדס מאור, והיא תציע לדברי מוביליה: ״שילוב בין לימודים תיאורטיים והתנסות מעשית, מפגשים עם אוצרים, כותבים ואמנים מקומיים ובינלאומיים, חשיפה למקרי מבחן של תערוכות, גישות ופרקטיקות עבודה אלטרנטיביות בשדות פעולה שונים: אמנות, אדריכלות, תיאטרון, מחול ועוד״.

״מה שאני אוהב ברעיון של אבני, זו הזדמנות שנשענת על נוסטלגיה, אבל יש לה את אהבת הקהל והלוקיישן הזה (קו התפר בין יפו לתל אביב) חשוב ומעניין. זה הלב החדש של תל אביב, אזור מתפתח״, ממשיך רנטון.

אתה נשמע כמעט מקומי. ונוסטלגי.

״לא לגמרי. הלכתי פה לאיבוד לא פעם, אבל יש לי קילומטרז׳ ולמדתי את העיר. את ארט TLV באחת הפעמים עשינו בבניינים היסטוריים נטושים בשדות רוטשילד ובנחלת בנימין. כבר אז היה רעיון מנחה של מיפוי של העיר וכשזזים מזהים שמרכז זה מושג משתנה ונזיל. בהקשר של מכון אבני – תל אביב כאילו גדלה מסביבו. שלא לדבר על ישראל בכלל. כשהיינו אתמול בכותל (במסגרת הביקור וחנוכת התוכנית) אמרתי הנה אנחנו לא סתם במרכז העיר, אנחנו במרכז העולם״.

והמרכז כרגע די בוער – עם ממשלה שמעוררת מחלוקת קשה, יחסים נפיצים במרחב המדיני, ביקורת בינלאומית. זה לא משפיע?

״לפני כמה ימים הייתה לי הארה: ישבתי בשבת על המרפסת ובשקט של תל אביב בשבת שמעתי מטוס חולף. וזה היה מטוס של אמירייטס. מי היה מאמין״.

כן, זו קצת אחרית הימים.

״בדיוק! זה מה שהתחלתי לחשוב, יש פה פוטנציאל להיות מקום שימשוך אנשים גם מהאזור – מהמזרח התיכון – ולא רק מכאן. זה באמת נשמע אופטימיות נאיבית, אבל אני מאמין שזה לא תלוש; שהמקום של ישראל בעולם כחממה אקדמית יכול להיות מוביל״.

אבל לא ממש מקימים לתחייה את אבני כאקדמיה לאמנות. זו יותר תוכנית למעגל שני, שוחרי אמנות?

״אני לא בטוח. אני חושב שזה מתחיל מתוכניות לימודים מסוגים שונים, אבל מסביב יכולות לצמוח עוד תוכניות. לא התעודה חשובה כל כך, אלא עצם זה שמפתחים תכנים״.

לימודי אוצרות הם טרנד סוחף. כאן בישראל קמו בשנים האחרונות שפע מסגרות שמציעות לימודי אוצרות – לאנשי אמנות כמו גם לחובבים. יש לך הסבר לתופעה?

״זה חלק מעליית כוחם של האוצרים העצמאיים, בשילוב עם המצפון המסוכסך של המוסדות, והפספוסים שלהם. ברגע שמוסדות לא מצליחים להביא לידי ביטוי את השפע הקיים, ויותר ויותר יוזמות עצמאיות עושות את זה – יש משיכה לכיוון״.

תוכל לתת דוגמה?

״הדוגמה הבולטת היא טייט מודרן – המוזיאון החשוב קיים רק בזכות ה־YBA. כלומר – משהו קרה בלונדון באותו זמן והמוסדות גילו שהם מפגרים מאחור״.

ה־YBAs – יאנג בריטיש ארטיסטס – היו קבוצת אמנים בריטים צעירים, שפרצו בשנות ה־90 בחסות הגלריסט צ׳ארלס סאצ׳י. בין חבריה היו דמיאן הירסט, טרייסי אמין, סטיב מקווין, שרה לוקאס ועוד. אמנים שהיו אז בראשית דרכם וכיום בשנות ה־50-60 לחייהם, רובם עשו קריירות מפוארות והפכו לשמות בולטים וחשובים באמנות העכשווית.

אתה היית חלק מאותו גל, מאותה תקופה?

״אני לא אמן, הלוואי שהייתי. הגעתי לעסוק באמנות מלימודי פילוסופיה ושפה, ולכן אולי אני חושב שזה מקום כל כך יקר וייחודי, קדוש אפילו. אני מאמין שאוצרות צריכה להיות חלק אינהרנטי מבתי ספר לאמנות וצריכים לראותה כפרקטיס, בדיוק כמו עיסוק באמנות. גם המחקר. אמנים ואוצרים צריכים להיות חוקרים. אבל באופן יותר רחב אני חושב שצריך להיות דור של אוצרים שיילכו ויחקרו את העיר, את הארכיטקטורה שלה, העבר שלה, האופי שלה.

״כשקיבלתי את הפרופסורה בגולדסמית נשאלתי אם אני פרופסור לאמנות ואני בחרתי לקרוא לזה פרופ׳ לאוצרות. אני חושב שאני הראשון בבריטניה שנושא בתואר הזה. הקמנו גלריה בגולדסמית – לא בגלל שנחוצה עוד גלריה בלונדון אלא משום שאנחנו רוצים להיות עם הפנים החוצה״.

הגלריה היא של התוכנית לאוצרות?

״לא בדיוק. יש לה אוטונומיה, אבל הלומדים אוצרות יכולים ליזום פרויקטים שיוצגו שם. ואני מקווה שגם כאן באבני זה יקרה, כדי להיות רלוונטיים לשטח. ואני מאמין שנוכל לעשות זאת״.

״כמו ששייקספיר כתב ב׳המלך ליר׳: זה לא הכי גרוע כל זמן שאנחנו יכולים לומר שזה הכי גרוע. וכבר עבדנו בזמנים קשים. זה בפירוש זמן לא פשוט לשיתופי פעולה, אבל אנחנו כאן מתוך תקווה ורצון טוב, אנחנו מקווים שנצליח״

כמה תהיה מעורב בפועל בתוכנית של מכון אבני?

״עדיין לא יודעים את כל הפרטים, אבל אני אעשה מה שביכולתי – אם זה לבוא לכאן יותר או לפעול מרחוק״.

הגעת הנה יחד עם ראש המחלקה לאמנות בגולדסמית קולג׳, פרופ׳ ריצ׳רד נובל. זה שיתוף פעולה בין גולדסמית קולג׳ למכון אבני?

״אנחנו עדיין לא שם. זו שכבה נפרדת. הגענו הנה כאנשים פרטיים, עם הרקע המקצועי שלנו. קשה באקלים האקדמי הנוכחי בעולם, שמאוד מתנגד לישראל, יש לא מעט אנטישמיות באקדמיה וזה סנטימנט שכמה מחבריי הטובים מובילים. זה לא קל, אבל אני רציתי להיות פה. אבל זה אני, לא פרופ׳ בגולדסמית״.

אתה מתכוון ל־BDS?

״בין היתר. אפשר לומר ש־BDS נתן לזה את הביטוי הגלוי״.

והמצב הנוכחי בארץ לא באמת עוזר לתדמית הישראלית.

״כמו ששייקספיר כתב ב׳המלך ליר׳: זה לא הכי גרוע כל זמן שאנחנו יכולים לומר שזה הכי גרוע. וכבר עבדנו בזמנים קשים. זה בפירוש זמן לא פשוט לשיתופי פעולה, אבל אנחנו כאן מתוך תקווה ורצון טוב, אנחנו מקווים שנצליח לקדם ולנסח את הדברים היטב״.

ומבחינה אישית, היה לך חשוב לחזור לתל אביב? יש לך עוד תוכניות? 

״אני ממש מרגיש שהגיע הזמן שאעשה עוד תערוכה גדולה בישראל״, הוא צוחק.

אם לחזור לרגע ליאנג בריטיש ארטיסטס YBAs – האם לדעתך זה היה אירוע מבודד, מפץ גדול וחד פעמי שהתרחש, או שזה משהו שיכול לקרות שוב?

״זו שאלה טובה, כי יש תנועה מעגלית או מטוטלת של אירועים. התנאים היו מאוד מיוחדים – זה היה סביב גולדסמית, גם גרו בסביבה, אולי זה קשור גם לאנשים שלימדו אז ובוודאי קשור לכלכלה, שהייתה במצב מאוד קשה״, אומר רנטון ומזכיר את שלהי כהונתה של מרגרט תאצ׳ר.

״בשוק הנדל״ן אף אחד לא הצליח למכור בניינים, וכך היו כל החללים הנטושים והלא מאוכלסים, המצויינים לתערוכות. האמנים עצמם בקבוצה הזו – הם היו הפוסטר בויס אנד גירלס של מה שכל אמן בינלאומי רוצה להיות. לאף אחד לא היו ציפיות למכור או להתעשר מהאמנות.

״וגם עכשיו זה זמן משברי. אנחנו עדיין מתאבלים על ברקזיט ואחרי הקורונה, והאינפלציה מרימה ראש, הכל משתנה ללא הכר. וכך גם האופן שאני מלמד, וגם האופן שבו אני אוצר תערוכות, הכל משתנה… וזה דווקא משהו שמעורר בי תקווה. כשהזמנים קשים קורים דברים בלתי צפויים״.

גם אוכלוסיית הסטודנטים בגולדסמית קולג׳ מאוד השתנתה. היום מגיעים לשם הרבה מ״מדינות פריפריה״, שרואים בבית הספר כרטיס כניסה לעולם האמנות המערבי.

״היום בית הספר יותר גלובלי – ואני מאוד אוהב את זה. אין ספק שסטודנטים מהעולם הם מי שמצילים את האקדמיות, אבל זה גם משהו שקורה בכל תחום. אחד הרגעים היפים היה כשראיתי סטודנט ישראלי וסטודנט פלסטיני יושבים סביב אותו השולחן, מאוחדים באהבת הבמבה״.