הקולקציה האחרונה של אופיר איבגי נולדה בטיול שורשים במרוקו

טיול שורשים שמעצב האופנה אופיר איבגי ערך במרוקו בקיץ האחרון היווה את מקור ההשראה לקולקציה החדשה שלו. סבו של איבגי נולד בכפר בהרי האטלס ובצעירותו עבר לקזבלנקה, שם עסק בסחר בטקסטיל. ״את האהבה לטקסטיל כנראה ירשתי ממנו״, הוא אומר. ״השטיחים ועבודות היד שהם הביאו איתם כשעלו לישראל, היוו עבורי השראה עוד כילד״.

טיול השורשים שאליו יצא עם אימו ואחיו התקיים שנה לאחר מותו של אביו של איבגי. ״ביקרנו בין השאר בשווקים של איסאוורה ובכפרים של הרי האטלס. זה איפשר לי, ולו רק לרגע, להתחבר לשורשים שלי שנעוצים עמוק בתוך האדמה האדמדמה, בריחות התבלינים בשוק, בצבעוניות של עיירות החוף לחופו של האוקיינוס האטלנטי ובסיפורים של רוכלים ותיקים על המקורות של האוצרות העתיקים שברשותם. כל אלה השפיעו עלי בעיצוב הקולקציה הנוכחית״.

הפריטים בקולקציה כוללים שילובים של בדים רכים וטבעיים דוגמת פשתן, ויסקוזה וכותנה. הצבעים הם צבעי אדמה וחול לצד גווני הכחול שמופיעים בדלתות העץ המתקלפות וסירות הדייגים, וצבעי הכסף והשחור שמגיעים מעבודות המתכת בשווקים.

כמו בכל קולקציה, גם בעונה הנוכחית שילב איבגי פריטים מודפסים המבוססים על ציורים ידניים שהוא עצמו מצייר בצבעי מים. כל דפוס מעוצב לטובת קולקציה אחת ואינו חוזר יותר. את הדפוס על הבדים מייצר איבגי במפעל מיוחד בסין, שלדבריו איכות הדפוס שלו לא משתווה לשום בית דפוס אחר. לצד קולקציית הלבוש הוא עיצב בעונה הנוכחית גם קולקציית תכשיטים רחבה, עשויה מכסף ואבנים טבעיות שנעשו כולם בעבודת יד.

אני אומר לסטודנטים שלי כשהם חווים רגעים קשים – ויש כאלה הרבה – שחשוב שלא ישכחו אף פעם שבסוף אנחנו עושים רק בגדים. אנחנו לא מנתחי מוח או מצילי חיים. מעמד של ביקורת עבודות הוא לא קל, אבל חשוב לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה

את הסטודיו החדש שאליו עבר לא מזמן, ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, חולק איבגי עם מעצבת האופנה שחר אבנט (שפתחה לאחרונה גם חנות גדולה ברחוב שינקין), ועם הילה עמר, בעלת מותג התכשיטים יוסטר.

למה אתה לא פותח חנות עצמאית?

״חנות היא דבר מחייב. בבית שלי תמיד התקיים סטודיו שבו אני יוצר ומציג ושבו אפשר לפגוש אותי. מהסטודיו אני יוצא למכירות פופ־אפ שאת התזמון שלהן אני בוחר, בהתאם לנוחיות שלי. הרעיון של פופ אפ הוא גאוני, אני מקיים כאלה כמעט כל חודש וחצי וזה מסתדר לי באופן מושלם עם הדרופים שבקולקציה. אני מגיע אליהם רק כשיש לי דברים חדשים וכשמתאים לי לעשות מכירה. המודל הזה חוסך ממני את כל הדברים הפחות נוחים בלנהל ולהחזיק חנות. בסוף בשבוע (28-29.4) אקיים אירוע מכירה בסטודיו החדש לרגל פתיחתו. יש לי קהל לקוחות קבוע שעוקב אחריי, לקוחות שמגיעות באופן שוטף לאירועים שאני מקיים״.

מתי הקמת את המותג הנושא את שמך?

״ברגע שסיימתי את הלימודים בשנקר הקמתי. במהלך תקופת הקורונה פתחתי גם סטודיו, אבל התקופה לא ממש איפשרה לי להמשיך עם זה. אני מפעיל אתר כבר משנת 2017, וזוהי פלטפורמת מכירה מרכזית עבורי״.

פרץ יצירתיות מעורר השראה

אמו של איבגי היא מעצבת פנים שממנה ספג לאורך השנים אמנות, אהבה לאסתטיקה וטיפוח יצירתיות. ״זה אולי קלישאתי, אבל גם אני עוסק באופנה מאז שאני זוכר את עצמי. הדבקתי, גזרתי, תפרתי וכן, גם לי קנו בובות ברבי. איפשרו לי. כבר בגיל עשר ידעתי להגיד שאני רוצה להיות מעצב אופנה. ״החופש המוחלט שנתנו לי הוביל אותי כבר בחטיבת הביניים ללמוד תפירה ותדמיתנות, ואז גם למדתי ציור. האמנות – הציור, הפיסול וכן הלאה – היו שם תמיד, לצד העיסוק שלי באופנה. גם היום אני משלב בעבודה שלי אמנות פלסטית״.

במהלך השירות הצבאי הכין איבגי תיק עבודות ומיד עם השחרור התקבל ללימודי עיצוב אופנה בשנקר. הוא מספר שבזכות הידע הרב שלו, עיצב ועסק במכירות ביתיות כבר במהלך השירות עצמו. את הלימודים סיים בשנת 2017 ושנה לאחר מכן כבר הצטרף לסגל המרצים של שנקר. הקורס הראשון שאותו העביר היה ״ג׳ינס״, יחד עם מאיה ארזי, ואותו הוא מעביר עד היום.

״במהלך הלימודים בשנקר פרחתי״, הוא מספר. ״אני יודע שזה לא מובן מאליו. אני אומר לסטודנטים שלי כשהם חווים רגעים קשים – ויש כאלה הרבה – שחשוב שלא ישכחו אף פעם שבסוף אנחנו עושים רק בגדים. אנחנו לא מנתחי מוח או מצילי חיים. כל זה למרות הרגישות הרבה של עוסקים באופנה או באמנות. מעמד של ביקורת עבודות הוא לא קל, אבל חשוב לקחת את הדברים בפרופורציה הנכונה.

״לא כל אחד מספיק חזק. אני כנראה הגעתי לשנקר מוכן ועם בטחון. זה עבד לטובתי וזה מה שסייע לי להפוך אחרי שנה בלבד למרצה מן השורה. כשחזרתי ללמד, היו סטודנטים שעוד הכירו אותי כסטודנט. גם אז סייעתי במציאת פתרונות טכניים לעבודות שלהם, וזה עזר לי לעשות הסוויץ׳ ולהפוך למנחה״.

בשבוע האופנה קורנית TLV שהתקיים לפני כחודש, חשפה תצוגת האופנה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר את עבודותיהם של סטודנטים משנים ב׳, ג׳, ד׳. את הקונספט לתצוגה יצרה עידית ברק וההפקה היתה של חגית ויטמן ושל איבגי (כולם מרצים בשנקר). זו היתה תצוגת תכלית שבה אפשר היה לראות את הפוטנציאל שבית הספר מציע, וגם לתת במה למעצבים הצעירים שתיכף יצאו אל השוק. ״התצוגה היתה פרץ יצירתיות מעורר השראה. הסטודנטים הציגו תעוזה ומקוריות, לעיתים לא מרוסנת, כמתבקש ממעצבים צעירים חדורי מטרה, שפועלים ללא הגבלה בנושאי זהות, מגדר, מגזר, צבע, דת, מידה או גיל, ומבקשים למצוא את קולם בתוך המציאות המורכבת שאליה הם גדלים״.

איך משתלבת האמנות ביצירה שלך?

״אני מביע את עצמי דרך בגדים. מבחינתי בגד חייב להיות לביש. לבגד שאינו לביש בעיניי אין מקום. זה הסטייט אוף מיינד שלי בעיצוב אופנה. לצד זה, תמיד עסקתי גם באמנות. קרמיקה תופסת מקום מרכזי ביצירה שלי. מעבר לפיסול בחומר, אני משקיע מחשבה ויצירה גם בצביעה שלה. העבודה בתלת־ממד פתחה לי אופקים חדשים וזוהי אהבה גדולה.

בנוסף על היצירה בקרמיקה, יש לי ולערן בן זוגי אוסף עצום של כלי קרמיקה של מותגי עבר כמו לפיד. אנחנו בכלל אספנים. יש לנו בבית אוספי אמנות מסוגים שונים. אני חובב צילום שמצלם במצלמות פילמים ואני זה שמצלם את הקולקציות שלי ועושה גם את הסטיילינג״.

מה דעתך על מה שקורה במדינה כעת?

״מעצב אופנה חייב להיות בן זמנו, רגיש לכל השינויים וההתפתחויות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות סביב. אני לגמרי רואה את עצמי כחלק מהמאבק על הדמוקרטיה שמתחולל כעת, וכמובן שאני גם לוקח חלק בהפגנות. אבל אני טיפוס אופטימי ומאמין שמה שקורה עכשיו ברחובות יזיז משהו ויהיה בסדר. אני אוהב את הארץ״.

איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?

״אני כן חולם על חנות קונספט גדולה של המותג שלי. יהיה בה כל מה שאני יוצר – האופנה לצד קיר גדול ועליו אמנות הקרמיקה שלי, לצידו פריטים אחרים כמו בושם שלי, נעליים, תיקים. הכל. אני עוד לא יודע איפה היא תהיה, אבל ברור לי שאיפשהו בתל אביב״.