כל מה שחשוב ויפה
טל אמיתי לביא, החדר הפועם; הגלריה העירונית רמת השרון. צילומים: ליאת אלבלינג
טל אמיתי לביא, החדר הפועם; הגלריה העירונית רמת השרון. צילומים: ליאת אלבלינג

טל אמיתי לביא: מבחינתי החשכת החלל היא כמו הבד הלבן - נקודת מוצא

בתערוכה ״החדר הפועם״ בגלריה העירונית רמת השרון, טל אמיתי לביא בונה בחוטי דיג ומיצב וידאו בית מנטלי מטאפורי, שבו לכודים וקמים לתחיה זכרונות, חרדות ומחשבות

חגית: בוקר טוב טל, ברכות על התערוכה היפהפיה ״החדר הפועם״ בגלריה העירונית ברמת השרון

טל: תודה! זה באמת רגע חשוב. התערוכה עברה מסע, וגם אני, עד שנחתנו בחלל המיוחד של הגלריה

חגית: שם התערוכה פואטי במיוחד, ומכניס לאווירה האפלה משהו. יש בו סוג של חיים משל עצמו, חי ונושם ואולי רדוף רוחות

טל: נכון. הכותרת היא ציטוט מהספר ״הבית והדרך״ (2012) של איתמר לוי, פסיכואנליטיקאי ומבקר אמנות. בספר יש מאמר בשם ״החדר הפועם״, שבו הוא מנתח את מראה חדר הטיפול, בעיצובו, בריהוט ובחפצים, תאורה, ארכיטקטורה ושואל כיצד אלו מעצבים תודעה, יישות.

הוא כותב שם, בין היתר: ״אין כנראה מסע ללא רוח הרפאים של הבית: הבית ממנו יוצאים, הבית אליו חוזרים… המסע והבית כרוכים זה בזה; הבית הוא המקום שאליו אנו כמהים, אך הוא גם המקום המאיים, הבולע, המקום שאליו אי אפשר להגיע, אך לעולם גם לא ניתן לעוזבו לחלוטין״.

והפעימה, הדופק, זה משהו מאד משמעותי בתערוכה הזאת, שיש בה סטטיות ודינמיות, חיים והיעדר חיים. קוי האנימציה, התנועה באור, משולים למיתרי חוטי הדיג שקיבלו חיים. המפגש עם המאמר של איתמר לוי מאד ריגש אותי וביקשתי את רשותו להשתמש בכותרת

חגית: כמו תמיד אצלך, חומרי העבודה כמעט מנוגדים לקונספט של בית – שקופים, דקיקים, רכים, פגיעים

טל: כן, אני עקבית, בדיוק בימים אלו עובדת על ספר המאגד כמעט 20 שנים של מיצבי חוטי דיג ורישומי חוטי תפירה סביב מוטיב הבית, תמי כץ פרימן כתבה טקסט מאד מקיף בעניין… 2006 היתה ההתחלה

טל אמיתי לביא. צילום: עודד אנטמן

טל אמיתי לביא. צילום: עודד אנטמן

חגית: כמה בתים אמיתיים עברת מאז?

טל: זה לא בית פיזי, זה בית מנטאלי־מטאפורי, כי מבחינת בתים אני מאוד נייחת. עזבתי את הדירה שלי ברמת גן אחרי 20 שנה, בעקבות הקורונה נפרדתי מהעיר הגדולה לטובת בית פרטי מחוץ לעיר

חגית: אז בואי נדבר על הבית המנטלי והמטאפורי – יש בעבודות שלך זיכרון ושיכחה, חומרים עמידים אבל כאמור מאוד רכים ו״לא תופסים מקום״, כאילו רצון להיטמע באור ובצללים, להמחיש איזו תכונה של חמקמקות. אפשר להתחיל מהתחלה: למה בית?

טל: אז נתחיל מהתחלה וממנה נתקדם. יש מרכיב ביוגרפי טעון: אבי היה קבלן בניין במקצועו, אדריכל ומעצב פנים ללא דיפלומה. נוף ילדותי היה בין השאר אתרי בנייה: גרמי מדרגות שהן רמפות ללא מעקה, פתחים ללא חלונות ודלתות, חול במקום אריחים… כשאבא היה מגיע הביתה עם תוכניות בנייה מהאדריכל, הוא היה משנה אותן. אני כילדה הייתי צובעת אותן בצבעי עפרון כחול ואדום (בזמנו זה היה על נייר פרגמנט), כך שנשמתי בנייה ואדריכלות.

עניין החורבן, הקריסה, גם אימננטי לביוגרפיה שלי. אבי היה קבלן בניין שירד מנכסיו, כמו קבלנים רבים בשנות ה־80, משהו בחוסן שלו נפגע, ומשהו בי נסדק כילדה; האמון, הבטחון, הוודאות

חגית: בת כמה היית כשהבנת שמשהו השתנה? בן כמה הוא היה?

טל: אני הייתי נערה, גיל 16, הוא היה בטח בשנות ה־50 לחייו. לא היה צריך להבין, זה היה באבחת רגע. ״הבורסה נפלה, אנשים קופצים מהגג״, זוכרת? בבת אחת הוא ירד מנכסיו ומשפחה שלמה שהייתה תלויה בו כמפרנס יחיד, נפגעה. בסיס האב התערער

כשאבא היה מגיע הביתה עם תוכניות בנייה, הייתי צובעת אותן בצבעי עפרון כחול ואדום. עניין החורבן, הקריסה, גם אימננטי לביוגרפיה שלי. אבי היה קבלן בניין שירד מנכסיו, כמו קבלנים רבים בשנות ה־80, משהו בחוסן שלו נפגע, ומשהו בי נסדק כילדה; האמון, הבטחון, הוודאות

חגית: ומתי הבנת שזה הכיוון שאליו פונה האמנות שלך? זו הייתה החלטה או משיכה בלתי מודעת?

טל: כבר בתערוכת היחיד הראשונה שלי, ״אנחנו משפחה קשורה״, שאצרה טלי תמיר בגלריית הקיבוץ. שם נגעתי בבית, אבל מהצד של מערכת היחסים בתוך המשפחה. זה המשיך עם א׳ אוהל; ב׳, זה בית, בגלריה נגא, והמשיך לתערוכת היחיד שלי בהרצליה בתערוכה ״אושר זמני״ שתמי כץ־פרימן אצרה. העיסוק שלי בפירוק הנישואין שלי, דרך אסון ורסאי – אסון הבנייה הכי גדול בישראל, לדעתי.

זאת לא הייתה החלטה מודעת, אלא משיכה עזה לאסונות, לחורבות, לפירוק והרכבה, קונסטרקוציה ודה־קונסטרוקציה, וזה הלך והתחזק עם השנים. בהמשך הגיעו רישומי האסונות בחוטי התפירה ובמקביל פיסול אלמנטים ארכיטקטוניים וחפצים דומסטים בקנה מידה אמיתי מחוטי דיג: ביטויי חרדה, אי ודאות, אובדן שליטה במעטה של קסם ויופי

חגית: הפיסול בחוטי דיג הוא גם עבודה עמלנית וגם קשה לדיוק, יש הרבה תכנון ואדריכלות בהכנות לעבודה. והנה הפעם את משלבת בחומרים הפיזיים גם אנימציית וידאו. נראה שהחומר השולט בתערוכה החדשה הוא אור וחושך? קונטרסט שחור־לבן

טל: לגמרי איתך. ניגודים בינאריים, שיש להם גם משמעות. החלל חשוך, צבוע שחור, הכל קצת מעורפל, לא בפוקוס. לא מדובר בחשיכה מלאה אלא באיכות מסויימת של אור, יש אור מוחזר שמתפזר וממחיש את נפח החלל. הדימויים שבירים, חפוזים, נהרסים מיד עם היווצרם. ריצוד, חוסר מוגדרות, רטט התהוות, שוליים של חוסר צורה מלווים את הצורה שזה עתה נוצרה.

מבחינתי החשכת החלל היא כמו הבד הלבן – נקודת מוצא וזה לא עניין טכני אלא זה משמש תפקיד. אני חוקרת את היחס בין ראייה ופרספציה, חושבת המון על הצופה שלי, על הגוף שלו, על תודעתו. וכן, מדובר בתהליכים מאד מורכבים של הפיכת התוכנית למיצב בפועל…זאת תערוכה שדורשת תכנון, דיוק, טסטים על גבי טסטים, הכנות בסטודיו והקמות מאד מורכבות הדורשות המון זמן

חגית: איך נולדה התערוכה ״החדר הפועם״, מתי התחלת לחשוב עליה?

טל: כשחזרתי ממיאמי רציתי להיות ״נביאה בעירי״ ולהציג וריאציה של התערוכה בארץ. פניתי לרוית באוגוסט 2021. החלל של הבאר משך אותי, מכמה סיבות. רוצה לשמוע?

חגית: בטח 🙂

טל: המבנה של הגלריה יושב על הבאר ההיסטורית של רמת השרון. במרכז החלל חפורה באר בעומק 50 מטרים. ממפלס החדר עולים כמה מדרגות לרצפת דק עץ שמובילה אל פי הבאר – מה שהזכיר לי תיאטרון, כאילו אנחנו, הצופים יכולים לחזות ב״הצגה״. המיצב כתיאטרון, כתפאורה. יש שם גם חלונות שפונים לרחוב, שהחלטתי לחסום אותם ולהמירם בחלונות מחוטי דיג. מאד מעניין אותי להיות רפלקסיבית, לשוחח על היחס בין פנים וחוץ בעבודות שלי ולנהל דו שיח עם המקום.

בגלריה תמיד עולה השאלה – מה יעשו הפעם עם הבאר, כי תמיד, מאז שהגלריה נפתחה לפני 3־4 שנים, אמנים טיפלו בבאר באופן ייחודי. בקיצור, החלל עצמו נחקר, ההיסטוריה שלו, הארומה שלו. והוא נתן לי מלא השראה, בחלוקה פנימית שביצעתי, הפכתי אותו למעין דירת 3 חדרים. בסופו של יום גם כל הפתחים נחסמו, נשאר פתח אחד, שהוא הכניסה הראשית לגלריה

חגית: ומה עשית עם הבאר (שתמיד מושכת ומפחידה אותי. לא החלטתי מה יותר)

טל: חסמתי אותה. יש הקרנת וידאו, מעין אדוות מים, לבנה, המעניקה בעיניי דופק, נשימה, פעימה לחלל, וגם סוג של גופניות. ועדיין יש תחושה של עומק

חגית: עד כמה התערוכה דומה למה שהוצג במיאמי?

טל: היא הרחבה של התערוכה במיאמי. במקרה של רמת השרון זה ממש מיצב מותאם חלל (סייט ספסיפיק). יש אלמנטים דומים: הווילון (במיאמי הוא היה מונומנטלי כמו וילון תיאטרון, כאן הוא וילון של חדר מגורים, התחושה שונה לחלוטין), היה חלון (ציטוט של ״אלמנה טריה״ של דושאן) שם היה נטוע בקיר, והצופים יכלו לראות את ההשתקפות שלהם מעבר לקיר, כאן החלונות אוטמים את המבט לחוץ, לרחוב; והיה שטיח, שטל פרנק תרגמה באופן שונה ממני, למרות ששניהם מבוססים על תוכנית הקרקע של הגלריה.

בתערוכה הזאת יש גם גרם מדרגות המוביל לשום מקום, עשוי חוטי דיג, ואת הקמין, שנבנה ומתפרק לסירוגין באמצעות קו אור נע, ואש פיקטיבית. המיצב הנוכחי הרבה יותר טוטאלי, ומתאים למידותיו של בית, דירה. במיאמי 150 מטר כאן 80 מטרים לערך החלל. זה משמעותי

חגית: שוב המינימליזם מוסיף. מתומצת ומרוכז. המדרגות מזכירות את הבתים של דו הו סו, ובכלל העיסוק בבית מתכתב עם אמנים שונים שעוסקים בשאלת הבית, כמטאפורה לעצמי, כשאלת שייכות. איך זה אצלך?

birds

טל: נכון. דו הו סו הוא אחד האמנים שאני מדברת איתם. העיסוק בנשל, בשקיפות, בקונסטרוקציות ריקות, עם העדינות והשבריריות של הדימויים. בית זה זהות, ביוגרפיה, זכרון, שייכות, שורשים. וכמובן שהעבודות מקבלות גם מימד פוליטי שחורג מהמקרה הפרטי לכיוון הקולקטיבי, הלאומי בעת הנוכחית וגם הבינל. בית זה פיזי, רגשי, פסיכולוגי, מטאפורי… בית זה הכל, גם הנפש היא בית. גם הגוף הוא בית

חגית: כמה זמן את עובדת על פרויקט כזה?

טל: על זה ספציפית שנה וחצי, וזה נחשב מאד זריז ביחס אליי. אני מאד פוריה בזמן האחרון, וכבר עם הפנים לפרוייט הבא, אם נזכה במענק. ואני גם בשנת חופש מעבודה, אז זה פינה לי הרבה מקום לעבודה בסטודיו.

במבחן התוצאה, יש השפעה רבה לאוצרות הנהדרת של רוית הררי, שעשתה חיבור מאד יפה באשכול התערוכות הנוכחי ביני לבין מאיה ז״ק וליאור גריידי, שכניי הנפלאים (מאיה זק מציגה את התערוכה ״התבשרות״ וליאור גריידי את ״ימים לבנים״). זה מרגש. בשבת הקרובה – 13.5 בשעה 12:00 – יתקיים שיח גלריה בתערוכה, עם שלושת האמנים והאוצרת 🙂

חגית: מה ה״עבודה״ הרגילה שלקחת ממנה חופש?

טל: אני מורה לאמנות ולעיצוב בתיכון ״בן צבי״ בקרית אונו. פעמיים בשבוע, אבל עדיין זה גוזל המון אנרגיה

חגית: ומה הפרויקט הבא? מה כבר מותר לגלות?

טל: יש מחשבה על מיצב אודיו־ויזואלי גדול ממדים, המשלב אנימציה ומוסיקה שנכתבת באופן ייעודי לטובת הקו הרישומי הנע בחלל בהנפשה. זה מה שאני יכולה להגיד נכון לרגע זה. כבר זמן רב אני רוצה לשלב מוסיקה בפרויקט שלי, לא כאילוסטרציה אלא כחלק אינטגראלי מהרישום בחלל, ובדרך כלל אני חולמת ומממשת. יש לי סבלנות…

חגית: אם אין מגבלות בעולם, איפה היית רוצה לראות את התערוכה הבאה שלך?

טל: בניו יורק. הנה סימנתי לי. כמובן שהייתי שמחה מאוד לתערוכה במוזיאון תל אביב או מוזיאון ישראל, ובמיוחד בבית אנה טיכו (הנה, סימנתי גם את זה)

חגית: מצוין, בהצלחה! ולקראת סיום, מה הדבר הבא שעל הפרק?

טל: כן. ממש בימים אלו יורד לדפוס ספר המאגד כמעט 20 שנה של מיצבים שלי מחוטי ניילון ורישומים מחוטי תפירה. האוצרת תמי כץ־פרימן ערכה יחד איתי וכתבה טקסט מקיף ופואטי על השימוש שאני עושה בחומרים הללו ובדימוי הבית ביצירתי.

ואם כבר, אני שמה כאן גם משאלת לב, שאחוש פה, בבית שלי, בישראל, בטוחה. שהסערה תחלוף ושנחיה פה חיים ליברליים, עם כבוד וסבלנות לאחר, שיח נעים ומכבד. ביקשתי מעט

חגית: אמן


טל אמיתי לביא | החדר הפועם
אוצרת: רווית הררי
הגלריה העירונית רמת השרון, רחוב ויצמן 20, רמת השרון
נעילה: אוגוסט 2023

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. אפי

    התערוכה נהדרת ומרגישה כעת אחרי קריאת הכתבה באמת כמחוברת לכל נימייך, לביוגרפיה ולרגש פועם. מדהים איך האסתטיקה המוקפדת, הנקייה והעיצובית משאירה את הצופה עדיין בהיפעמות מול רגש שעולה מכל מיני כיוונים, מול תחושה. תערוכה נהדרת!

    1. טלי

      הגלריה ברמת השרון נבנתה בטעם טוב. פעמיים הגעתי אליה והיא הייתה סגורה בשבת סביב 12 בצהריים. ניהול חובבני לא תורם לגלריה שאמורה להיות איכותית.

    2. רותי

      "התפעמות", מותר ורצוי להגיב בגבולות הטעם הטוב. מעבר לכך זה נשמע מוגזם . חבל.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden